 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מתחבאים בסלבית
כמה ילדותי מצדי, להתחבא מאחוריי שפות זרות.
אבל זה נחוץ.
искаше ми се да кажеш нещо.
Да покажеш за момент,
някакво чуство:
Че ме убичаш,
че ме искаш,
че има междо нас
нещо повече от гола скука.
искаше ми се да кажеш че те боли,
че сажаляваш или искаш повече .
Всичко освен твойто малчание
וזה כל מה שקיבלתי
היום התלבשתי וחבשתי לעצמי שחזרנו שלושה חודשים אחורה, אותה בדידות, אני נקי וחלק מבפנים ומבחוץ, אבל בעיקר לבד. נחתה עליה בדידות שכזאת בתקופה האחרונה לא רק הבדידות מציק אלא חוסר האונים שבה זה משטלט על הגוף שלי, על המחשבות שלי, עליי ושום דבר לא יכול לעצור את זה. זה לא שיש לי עם מי לחלוק את זה, אבל גם אם היה, התחושבה הזאת עוטפת כמו שמיחה חמה ואטומה, קוברת אותי בתוכי ומנתקת מכל השאר משאירה אותי להתבשל בתוך המיץ שלי.
אולי אני ארד מחר לתל אביב.כל מקום מרגיש כמו כשל מקום אחר וכמו שומקום, עבודה, חיפה, תל אביב, קניון או בית זר הכל נראה אותו דבר. רחוק ואפור. לא שלי. לא יהיה.
זוג שהכרתי נפרדו. זה נראה שולי ומיותר אבל בתוכי הרגשתי כמו ילד שמספרים לו סנטה לא באמת קיים. הם היו ההוכחה החיה ומהלכ לזה שאנשים בסוף מוצאים את החצי השני שלהם, גרים ביחד, כולנו, החברים ושתי המשפחות חיכינו לחתונה ועכשיו זה נגמר, לא פתאום אבל נגמר. כמעט התחלתי לבכות כשהם סיפרו לי, כל אחד בתורו.
משהו אחר, שפעם ההי חבר די טוב שלי (שגדול ממני ב4 שנים) הכניס את חברה שלו להריון, הם ילדו וכמעט קנו בית. היינו אצלם כחודש אחרי הנולה להם התינוקת והם היו כל כך מאושרים, חצי שנה אחרי זה הוא זרק (נטש) אותה ועכשו הוא גר עם איזו נרקומנית והילדה שלו ואימה עוד לא (חצי שנה אחרי) לא ממש הבינו מה קרה. מה גורם לבן אחד לקום בבוקר ולא לחזור יותר, להיות בזרועות של מישהו אחר.
זה יעבור, זה ברור. אבל זה מהרגעים שבהם אני מרגיש שאין למה להביט קדימה, הכל מסביב מתפורר או נרקב, נקבר או מפוצץ. אני שונא להיות לבד. אבל לפעמים לבד הכי טוב לי. יש סוגי "לבד" כמו שיש סוגי "ביחד" יש סוגי אהבה וסוגי תשישות. יש כל כך הרבה סוגים, אבל בשורה התחתונה כל אחד בתורו הוא רע או בר חלוף. כל אחד הוא מעין אכזבה קטנה, קרחון שלאט לאט נמס לתוך המים המלוחים. איש לא רואה את כל מה שהולך בפנים עד שזה נמוג. אימפוטנציה רגשית, מחסור באינטלגנציה רגשית.
Maybe when Im done with endings this can begin
This can begin, this can begin
What Can Begin?
Няма никой тук.
Няма никой там.
| |
סמסים של מלחמה 2
"יכולים לקרות דברים איומים בתקופה הקרובה, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, מעבר לשטויות של ביחד ו" תוך כדי ההקלדה אני מפסיק.
זו הפעם הראשונה שאני שומע את הצלילים אבל תוך רגע כבר אני יודע מה לעשות, אני שולח את הסמס כמו שהוא וקם. עומד לרגע באמצע החדר ושוקל מה לעשות. ברקע הצלילים עולים ויורדים. אז ככה זה נשמע, עולה ויורד עם בומים שקטים ברקע. בלי לשים לב, אני כבר יושב מכורבל על המדרגות בחדר ומחכה, שיקרה מה שיקרה.
אף אחד לא יכול לדעת מה הרגשה עד שזה קורה לו. לשבת או לשכב לצלילי האזעקה ולחכות. לחכות ולחכות. לחכות ולהאזין. להאזין. לכל צליל, לכל שינוי בנימה ולתהות מה יקרה בעוד 30 שניות וכמה מהר הלב יכול לדפוק.
| |
הערב גבירותיי ורבותיי, נתחיל את ההופעה במשהו קצת שונה.
[ככה זה יהיה: בבארבי, בחושך, עם ספוט ישר אליי, על הבמה כל השאר. ואני עם לב דופק]
השיר הבא מוקדש, לרוח הרפאים הפרטית של כל אחד מאיתנו.
מי שמבקרת אותנו בשקט ולא נותנת לחשוב בשקט
מי מגיע בסערה אחרי שהכל כבר דעך.
[נועל את המבט עליה, בזמן שמאחוריי מתחילה המוזיקה]
ולמישהי יקרה מפז שהפכתי עולמות כדי שתגיע לכאן הערב
[לפני שניה הייתי בקהל ובדקתי שהיא אכן הגיעה, כן, כל זה זאת מתנת היומולדת שלי. השיר, היא בקהל.]
Hey, I ain't never coming
Home
Hey, I'll just wander my
Own road
Hey, I can't meet you here tomorrow
משהו קרא את זה : "כל עוצמת הבלבול והכאב שהיו מקודם הפכו לגאווה פרטית משלה. היא חזרה למיטה, נישקה קלות השפתיים וביקשה ממנו שישתוק. [...] רצה לומר לה את זה בלי הפסקה, לפצות על כל הפעמים ששתק. אבל בדיוק אז היא ביקשה שלא ידבר יותר. היא רצתה שהמילים יישארו באוויר"
Hey you, you can't shake
Me round now
I get so lost and don't
Know how
And it hurts to care, I'm
Going down
השיר יתנגן. הם ינגנו אותו. היא תהיה שם בקהל עם המבט שלה. כבר לא אותה ילדה שהייתה אז, כבר לא יהיה לה כוח אליי יותר ובטח שלא לשטויות שלי. אבל זאת תהיה מתנת יום ההולדת שלי. אני לא אוכל לגשת אליה. אז היו לי את המילים, את העוצמה, את הזיכרון שלה, לא נשאר מזה הרבה. רק קרירות שהקפיאה אותי באותן שניות שבהם דיברנו. אבל אולי היא זוכרת. אולי היא זוכרת שזה שיר שלה. שאמלא היא זה לא היה מגיע אליי, אמלא היא אני לא הייתי מגיע אליה. כנראה שלרגע היא תעדיף שכל זה לא היה קורה.
Scared to death no reason
Why
Do whatever to get me by
Think about the things I
Said
Read the page it's cold
And dead
יש משהו אחד שנשמע לי נכון בהרבה בשיר, מאז ששוב התחלתי לשמוע אותו, בלופ אינסופי
Take me home down
Take me home down
Take me home down
[ הם יסיימו לשיר, כמו שאני רוצה, עם המילים שלי. הלוואי שהיא תבכה הלוואי שאני אבכה, הלוואי שמשהו מכל זה ישאר עומד באוויר. לא רק אצלה, אלא אצל כל מי שיהיה שם. אותם מאות האנשים שבאו, ונכנסו לתוך רגע כה אישי. אני אהיה כנראה ליד הבר, מחפש אותה בעיניים שלי. או ממש מאחוריה, בלי שהיא תדע, יושב בשולחן סמוך. כבר ארגיש רע עם כל הסיפור הזה. זה מרושע, להביא מישהי לדבר כזה להטיח בפניה דברים שקרו לפני שנים כדי שמישהו יבכה. בחיי שזה מרושע]
"Hey you, pass me down that bottle, yeah"
זה כבר שייך לפרוייקט הבא.
[לפעמים בא לי להתפרק, להעילם עד שכולם ישכחו את כל מה שעשיתי להם. או לפחות יסלחו]
"אם תמות, יהיו לפחות שני אנשים שיבאו לבכות על הקבר שלך, אני וא." קבעה בובי, לא מזמן. היא בכלל לא יודעת שלא יהיה לי קבר. יום אחרי זה היא עשתה משהו שגרם לי לחשוב, כמה נוח לנו לבכות על הקבר של משהו, לומר שהוא היה אדם וטוב ובלע-בלע אבל כל עוד הוא בחיים אותה קלות טמונה באגואיזם ודריסת אותו האדם לטובת אינטרסים אישיים, נוחות אישית וגרוע מכל, חוסר כוח.
לכן, אני לא פוחד לחלום. לא איכפת לי מי יקרא את הפוסט, או את "מר" מי יבין מה. אני מעדיף לחלום ולכתוב את זה, להיזכר בזה עוד שנה ברגע הקטן הזה שלי מאשר לקבור את זה לתוכי למשמרת לרגעים קשים יותר
הדרך למטה רצופה רגעים מאושרים
" אל תדאגי לי, את רואה שאני עדיין לא שמח ומחוייך, תמיד אמרתי כשאני מתחיל להיות שמח, זה סימן שמשהו רע מאוד עומד לקראות"
[ עכשיו זו רק קריאה ראשונה]
Don't Follow
(Alice and Chains)
( אני הייתי מחפש אחר הגרסה האקוסטית, פשוט כי זה נשמע הרבה יותר. שקט ולא מתלהם, ככה זה צריך להיות)
| |
זה כבר עניין של נורמליות
תמיד נוח לי להתחבא מאחורי המסכה של ה"דרמטיזציה". בכל פעם שאני מגיב למשהו, משהו שהוא גדול ממני, חזק ממני, אני פוסק שזהוי דרמטיזציה של המצב. זה הרי ידוע שאני דרמה קווין לא קטנה. או לפחות הייתי.
הפעם זה לא קשור לזה. הפעם זה באמת קשור לנורמליות שלי. א. הודיעה לי שזה ילך. בשפתה החיננית היא זרקה משפט שנראה תמים, אבל בין שורותיו התחבאה התשובה שציפיתי לה מאז מוצאי שבת. באותו רגע לא הגבתי, עניתי לה בתשובה מתחכמת, כאילו שהכל בסדר. והכל היה בסדר. רק אחרי שניתקתי את השיחה, והתחלתי לעבור בראש על מה שנאמר הבנתי את המשפט שנראה מאולץ ונדחף לשאר השיחה שלנו, זה היכה אותי חזק כל כך שאפילו שלחתי לה סמס ושאלתי האם טעיתי בפירוש. השתיקה שלה, העידה שלא.
אין לי שום טינה אליה, אחרי הכל, אני זה שהופעתי משומקום אחרי קרוב לשנה שלא דיברנו, אני זה שהודעתי לה מה אני רוצה, איך אני מרגיש. כמה אני מרגיש. התפתחות אחרת הייתה מפתיעה אותי (וכנראה מפחידה הרבה יותר). בדיוק כאן, בגבול הדק הזה בין עובדות ופרשנות אישית, גבול שנצמדתי אליו בקנאות בתקופה האחרונה מחשש שמא אגרר לתוך סרטים כשבעצם הכל בסדר. הגבול הזה נפרץ הפעם.
אדם נורמלי לא הולך ומתאהב בחברה הראשונה שלו ("אבל"ים יש מפה עד להודעה חדשה, אם כי הם כלל לא רלוונתיים), אדם נורמלי פשוט לא עושה את זה. אדם רגיל לא אוהב בלי סוף אדם שנמצא במרחק כמעט שלוש שנים מהחיים שלו. אבל לא אני. אני לא עושה דברים שאנשים נורמליים עושים. אני לא יוצא לדייטים, אני לא מחפש כל רגע פנוי לזיין מישהי (קבועה או מתחלפת) , אני לא יוצא בפראות ובו זמנית עם כמה וכמה בנות, אני לא אוהב מועדונים, לא אוהב לקפוץ לצלילי טראנסים. זה לא אני. הייתי רוצה ,פעם אחת to do something right - לאהוב כמו שצריך , להיות בקשר נורמלי, להיות עם אותה אחת שנתיים ויותר, למצוא מישהי שהיא לא מתוסבכת מפה עד להודעה חדשה, לחיות נכון.
לא אני, הו! ממש לא! בעוד שאדם מן השורה היה פשוט יושב ובוכה במצב כזה. כי טכלס, המצב מחורבן, dead end רציני וזה.. באמת שרציתי אותה, (המנטרה הקבועה - לא לעשות אותה אלא להיות איתה) וברור למדי שזה לא הלך. אבל במקום שבו אדם אחר פשוט היה מתפרק קצת, בוכה הרבה, מתבאס ליום-יומיים ואחרי זה ממשיך הלאה, אני יושב בחושך, מכניס ומוציא עשן ומנסה למצוא: את ההבדלים, בין העשן בפנים לבין העשן בחוץ; בין איתה ולבלעדיה; מנסה למצוא בתוכי את הרגש השפוי היחידי האחרון ולבכות קצת. גאד,זה לא דבר גדול מדי לבקש, שבמקום הדחקה והכחשה, שתי העיניים החומות-חרא האלה יוצאיו מתוכן ביטוי אנושי בסיסי ואינסטיקטיבי בדמות דמעות.רק עשן שנכנס ויוצא, מילים שרצות, מילים כל כך חסרות ערך שאני מסרב להתיישב מול המחשב ולהוציא אותן החוצה.
החלטתי לעשות מה שאדם רגיל היה עושה , ועודני (בתקווה) מסוגל - להשתכר. "לשתות כדי לשכוח" "לזיין כדי לשכוח" "* כדי לשכוח" הפכו לביטויים נדושים על שפתיי בתקופה האחרונה, אז החלטתי פעם אחת ללכת להקשיב לעצמי. אפילו זה לא רגיל. הפנים שלי הם כל כך "ילד טוב" שתמיד הייתי יכול להשיג מה שאני רוצה. אני יכול לקרוס ולהיקרע מפנים אבל לא יהיה אפשר לראות את זה מבחוץ. אני אפילו יכול לנהל שיחה באורך בינוני בלי שאדם שלא מכיר אותי טוב מדי ישים לב שמשהו לא בסדר.בחיי! אפילו המוכרת בקיוסק רגישה לא נעים כאשר ביקשה ממני תז על מנת לאשר לי רכישה באשראי של אלכהול בשווי מאה ש"ח. כי תמיד הייתי הילד הטוב הזה, שאיש לא יכול לראות דרך העיניים שלו מה קורה בפנים. שתמיד ידע לגרום לכולם לא לדואג לא. שתמיד יידע איך להימנע משאלות לא נוחות. אני זוכר את התקופה שכשאלו אותי "מה שלומך" נהגתי לענות "זוועה" בכזה חיוך וכזו שלוות נפש (לכאורה) שלא משנה מי שאל, לאחר התשובה שלי בא צחוק מהלב ולא שאלות אחרות שלא הייתי יודע איך להתמודד איתן.
אבל לא. זה לא עניין של דרמטזציה. כל מה שאני מרגיש עכשיו הוא רגיל (נורמלי) לחלוטין, כל דבר אחר הוא תוצאה של משהו אחד, שתמיד ניסיתי להכחיש, להקטין, להסוות. I'm realy fucked up. החלק הנפלא הוא שאפילו להשתכר אני לא יכול כמו שצריך. אני לא יכול לשתות עד כדי שזיכרון הלילה הזה ימחק ממוחי ואוכל לקום בבוקר עם הנג אובר שאגב, אף פעם לא היה ללא תלות בכמות וגיוון הלאכהול שצרכתי, וצרכתי די הרבה.
פה מתחילה הבעיה: I'm not special , לא קורה לי שום דבר שלא קרה לכל אחד בשלב כלשהו. אבל פרט להתרחשות עצמה, כל דבר אחר הוא twisted בעליל: הנסיבות, אופן, התגובה. כל דבר שיש לו ולו טיפה של צורך בעיבוד נפשי, בהפעלה של אינטלגנציה רגשית, כל דבר שמצריך מהראש שלי תגובה של ממש ולא התבוננות פאסיבית, הופך למוזר, דפוק ולא הגיוני.
דבר ממה שנכתב כאן לא בא במטרה להתייסר, לעורר רגשי אהדה, חיבה או כל דבר אחר. אלה הם רק הערות לעצמי, הבנות של עצמי. לא מזמן התווכחתי עם בובי, לגבי יעילות הפסיכולגיה האנליטית הגורסת שעליך להיות מודע למה שמניע את הפאקים שלך. איני תומך נלהב במיוחד של הלוגוטרפיה (שאמורה להקנות לך נק' ראיה של חיים בצל הפאקים) אבל עדיין אמרתי לה שפסיכולוגיה אנליטית (פסיכואנליזה) לא נראת לי כפתרון לבעיה.
אני לא הולך להתאבד או משהו, אבל בכל פעם שקורה משהו כזה, חלק ממני נעלם. כשהייתי איתה בפעם הראשונה, הייתי אני, עכשיו אני רק הוך לצללית כהה יותר ויותר, פחות תווי פנים, פחות שיער, פחות מרשימות, פחותgloory. לאטו לאט אני הופך לדמוץ ההיא באושן 11, פדיק המס, שמחייך כשצריך, מגחח כשצריך, נותן מבט נוקב כשצריך, אבל ברגע שהוא הולך איש אינו זוכר שהוא היה שם, פשוט there isn't anything worth לזכור. שום דבר מיוחד שנשאר אחרי שאני הולך. רק צללים.
באיזשהו שלב, האלכהול י(ה)תחיל לדבר מגרוני, המילים זורמות חלק יותר, המרחק בינן לבין מה שאני מנסה לומר גדל יותר. לעיתים אני קורה דברים שכתבתי אז, לפני שלוש שנים ויותר (מרץ 2003 הייתה התקופה שהתחלתי לכתוב ולשמור) ונדמה לי שבמשך הזמן פיתחתי בושה מסויימת למה שאני כותב, למעשה בושה למה שאני מרגיש. אז הפסקתי לכתוב את זה, הפסקתי להרשות לעצמי להוציא אל הכתב את מה שאני מרגיש. זה נראנ בנאלי ונדוש (במיוחד סביב תום, ע"ע לפני שנתיים) לכתוב שוב ושוב את אותו הדבר, רק דימויים שונים, רק היבטים שונים, שהפסקתי לכתוב. עכשיו, לברקים אני מצליח לסחוט מעצמי משהו אמיתי, כנה, כמו פעם. ברור לי שזה לא יגיע לרמה של אז.
מתחיל להתעורר אצלי חשד שאני אוהב את עצמי קרוס. על אף שאיני סובל את עצמי שוכב לילות ל גבי לילות במיטה בניסיון להירדם אבל במקום זה בוהה בתקרה או באורות של הרמקולים, על אף שאני שונא להמשיך לישון בבוקר פשוט כי אין לי סיבה טובה לקום, על אף שפספסתי קרוב 40 שיעורים פשוט כי לא היה לי את הכוח לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים (ובמקום זה המשכתי להסתובב במיטה) למרות כל העובדות האלו, אני מתנהל בצורה שמנבאה מראש את הסוף של עצמה. אני הולך בדרך, וכשאני רואה שאין לה מוצא, אני פשוט עוצם עיניים ורץ, עד שיימצא הקיר שיעצור אותי, ששוב ירסק אותי לאלף חתיכות על מנת שאוכל לבלות שנה תמימה בלהתבכיין ובלאסוף לעצמי את השברים. אילו הייתי המפטי דמפטי, הייתי מספיק אחרי הניסיון הראשון (משום שלא היו מוצאים את כל החלקים, כל אחת מאלו שהובילו אותי למצב הזה שומרת אחת אצלה בלב, אפילו בלי לדעת). אותה ביצה היא משל על הפזיזות והטיפשות של בני האדם, ואילו אני עושה את אותה הדבר פעם אחר פעם. כנראה שזה אומר משהו עליי.
היום בערב יש גולבוטל, התזמון כרגיל מעולה, נקווה שלא אתפטה לעבור את כל היום תחת השפעתה המהנה של פינלנדיה ואוכל להגיע במצב נורמלי ולנקות את הראש. עח סמך הכרותי עם עצמי, במקום זה סתם אשכב במיטה ואנסה לא לחושב על מה שאני מפסיד. בהופעה, בלי א. בלי בר, בלי בובי, בלי כל אחד מאותם אנשים ספורים (שחלקם אני אפילו לא מעז לציין עקב מנהגם לבקר כאן לפעמים) שבאמת לא יזיק לי אם הם היו כאן. בובי, אחרי שיחת נפש של שלוש שעות בטלפון הצליחה להרוס הכל כשהבטיחה שתבוא, תישן לצידי, ואפילו שידעה (בערך) כמה שאסור לי להיות לבד בלילה ההוא, פשוט לא באה, לא הודיעה. לא משהו חדש. אין כאן משהו חדש לא הרגשות, לא התחושות, לא האינטרפרטציה אפילו "הן" זה אותה קבוצה שגדלה בקצב קבוע של אחת לשנה.
| |
איך את מצפה?
מצפה שאמשיך.
שאקום מהמיטה.
שאחייך.
שאצחק.
שאענה לטלפון.
שאביט בעצמי במראה?
איך את מצפה שהכל ימשך גם בשבילי?
nobady cares if people live or die
אמש היינו בחזרה של גוטל בוטל. ואחרי כמה דקות באווירה ששררה שם, אתה לא יכול להחזיק יותר. שום הדחקה או הכחשה לא יכולה להישאר עומדת במקום שכזה. כל החיוכים המזוייפים התבדו. כל התאוריות שנשענתי עליהן כדי לא לקרוס הפכו אבק, וכמה שעות אחרי זה . כבר לר יכולתי שלא להודות שהצלחתי פעם נוספת להיכנס לאותו מבוי סתום. so you think you tell heaven from hell, ? מעט רגעים של אושר והרבה רגעים של כאב, בינהם אינסוף של תהיות ואי ודאות. כל כך הרבה דברים שהיא עשתה (או לא עשתה והייתה אמורה לעשות) ופה ושם חלקיק שניה שבו היא עשתה משהו שבחיים לא חשבתי שתעשה והפכה את הקערה על פיה. ואז שוב פעם אי ודאות. וכשכבר ניסתי לדבר איתה - זה היא הייתה ננעלת בעצמה. לא נותנת לרגש להיכנס או לצאת. לא! לא יכולתי להמשיך ככה. אבל האם עכשיו יותר טוב? מה משקלו של האושר אל מול חוסר האונים ורגעי הכאב? האם הבדידות, ויתור על האדם שגרם לי להרגיש כל כך הרבה שותפים טובים יותר לחיים מאשר כל מה שהיא גרמה לי להרגיש, הן הטוב והן הרע?
השעון מראה שאנחנו עשויים עוד יומיים שלושה, במקום שבו ניפגשנו בפעם הראשונה. אני רק רוצה לחבק אותה חזק חזק. לא לדבר על מה שהיה. לא לחשוב על מה שיהיה. רק להיות איתה שוב. לאותם ספורים אשר ראו את waking the dead ודאי אין טעם לפרט את הסצינה. שהיא תופיע רק עוד פעם, כדי שישאר לי הזכרון המתוק ממנה. אני רוצה את התקווה שזה לא היה הסוף, רק עוד שטות, הפעם בניצוחי שלי ועכשיו הדברים רק ישתפרו. כמה שאני רוצה את התקווה, ככה היא מכרסמת בי, לא נותנת לי להמשיך לחיות, מחזירה לי אותה בכל פעם שאני נרדם. מכרזמת בי בכל הכוח, ואני? אני לא ממש מזדרז להתנער.
"את יודעת כמה אני אכאב את מה שוקרה עכשיו כשתלכי?" שאלתי אותה כשבערך חזרנו בפעם הקודמת. אני לא חושב שהיה לה מושג. אני לא חושב שיש לה מושג. כמו שלי אין מושג מה עובר עליה. כי במקום להיות ישירים ואמיצים, כשמדובר בדברים אמיתיים, אנושיותינו מתבטאת בפחדים ושתיקות.
פחדים ושתיקות
פחדים ושתיקות
פחדים ושתיקות
ובין לבין שקר. שקר לעצמינו, לסובבים, לאוהבים וכל השאר.
And the dealer wants you thinking
That it's either black or white.
Thank God it's not that simple
(Leonard Cohen, In my secret life)
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
