 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מתוך הטיוטה
בין טיפות הגשם שהגבירו את קצבן בהתמדה, היא כאלה שמצאו נתיבן בין העצים ומשם אל שיערו, אפו ובגדיו. מה השהתחיל במטר נעים ונחמד כשהוא הגיע לספסל הפך תוך כדי ההמנתה לסערה של ממש. ראשי האנשים התחלפו לאט לאט בכתמים עגולים בכל מני צבעיים. השעה הייתה שעת בין ערביים והגוון הסגלגל הנשקף מהשמיים העיר עיווט את צבעי המטריות וגרם להכל להירות כמו אחת הסרטים שחיקו את המאה ה17 - גוונים של אפור וספיה ובהירות שנראת לא טבעית, האפקט שבסרטים נבע מאיכות יתר של ציוד הצילום, היה במציאות לא יותר מאשר תוצר מעלף של הזיהום התל אביבי. בזמן ששלוליות החלו להיווצר על פני החול של הפארק, הוא כבר היה שקוע בריח הגשם, מנסה לנשום כמה שיותר ממנו, לפני שיעלם או נחיריו ומוחו יתרגלו לריח ויבטלהו. היה לו את המנהג הזה מאז שהיה ילד, לנסות לנפח לעצמו את הריאות כדי לספג כמה שיותר מאוויר המרענן והקריר של הגשם. כמובן ששנים של סיגריות נתנו את אותותיהן בניסיונותיו הנוכחיים אבל בשילוב זכרנונות הילדות, שינוי האוויר עדיין עורר אצלו זכרונות טובים.
על אף אהבתו הרבה לגשם, כמות המים שחלחלו לבגדיו כבר הפכה אותו לכבד ומגושם, מוחו נתן מהפנים אל החוץ וחזרה, לרגעים נדמה היה שכל עיסוקו הוא להביט במבט לא ממוקד על הכתמים הצבעוניים שחלפו על פניו, לשטוף את העיניים ואת הנפש על ידי התבוננות החוצחה ובכך לימנע ממחשבות לגבי עצם המצאותו שם, רגעים לאחר מכן היה שקוע פיתוח תיאוריות פסיכולוגיות בנוגע לקשר בין ניסיונות להיאחז ברקמה האנשוית, לנעוץ ציפורניים בשגרה האפורה ולא לכינע. לא לעצמו. הגשם והנשימות הכבדות תמיד גרמו לו להרגיש יותר שייך לעולם, כמו גוזל הנהנה מהצל וההגנה של כנף אימו, הוא הרגיש את אימא אדמה ממלאת אותו תחושת בטחון ושלווה, מחשבה זאת גרמה לו לחזור ולהביט במטריות החולפות ממרחק ברחוב הראשי ולתת למחשבותיו לנדד.
עברו כבר חמש שנים מאז היום שבו הכירו לעומק, הוא זכר את התקופה זאת משום שאז הם בילו את ימי הגשם הראשנים אצלה בחדר, עם חלון פתוח בעודם יושבים שקטים, לפעמים מחובקים, לפעמים במרחק נגיעה ומאזינים בשקט לצלילי הטפטוף בלתי פוסקים. כשהוריה לא היו בבית, הם היו פותחים את החלונות העצומים ימעשנים סיגריות בעודם יושבים על המעקה, היה כלל בלתי כתוב האסר על דיבורים באותן דקות כל האחד האזין לעלים הנשרפים בין אצבעותיו ומתבונן באדם שמולו. יצא בשלושת האוקטוברים מאז אותה שנה כל אחד מהם בילה את הימים הראשונים לבד, הוא רשם לעצמו בראש לשאול אותה על הימים האללו, ונזכר במצבים שבהם הגשם תפס אותו ובשכל הפעמים זכרונה עלה במוחו עם הטיפות הראשונות, גם כשהיה בלונדון, הוא התיישב על עדן החלון של המרפסת והדליק סיגרייה, לכבודה.
האור הסגלגל נמוג לבנטיים וכעת ברקים פילחו את את השמיימים הבהירים הגשם נחלש וחזר להיות טפטוף קליל, אמלא היה ספוג עד שד עצמותיו ללא ספק היה יודע להעריך את המזג טוב יותר. אבל, הוא היה רטוב לא פחות מהשלולית שלרגליו והתבונן בפנס הרחוב המשתקף בה ועל קרני האור האשר נשברו במעגלי המים. עכשיו היה זמן טוב להדליק סיגריה, לשבת בשקט ולהאזין להטיפות השם הנופלות על העלים, על החול ועל המטריות של האנשים החולפים במהירות ברחוב. בכל שאיפה לשמוע את העלים הופכים לפחם בתוכו. אז, היא חכתה לו בשקט ליד החלון כשבחוץ גשם ועכשיו הוא מחכה לה כאן. אז היא ידעה שהוא בדרך, אבל עכשיו הוא מתפלל לראות אותה אוחזת בכתם צבעוני משלה
| |
Come Home
"When are you comming home?"
"I won'd"
"Why?"
"I don't have one."
"Of course you have"
"There is no place that can handle me, too much weight for your shelves."
"You'll always have the blue sky above you"
"I can't hide between the clouds"
(זה לא באמת משנה מה נאמר, כי מתחת למילים שלי יש גשם וברקים ומאחוריי שלך יש שממה ושעמום)
If you're cold I'll keep you warm
If you're low just hold on
Cause I will be your safety
Oh don't leave home
Oh how quiet, quiet the world can be
When it's just you and little me
Everything is clear and everything is new
So you won't be leaving will you
לא שזה מתאים, להפך, זה משלים.
| |
ידיים נטשות
במדבר המלחמות הפרטיות
מהחול ידיים מושטות
קוראות לי לתוכן
מלטפות ובחיקן מחביאות
סופות טורנדו טובעניות.
בזעקות השקט שלי,
יש מחיר מחירון
יש גם המנון דומם
ולפעמים הכל נפסק
לטובת שירה או נשימה קטנה
הקו הישר הוא רק מעגל נעול
המסתובב בציר מקולקל
הכל נראה שונה...
| |
 אבל
"התרחקנו בזמן האחרון"
"נכון"
"למה?"
"כי זה יצא מאיזון"
"איזון?"
"כן, את יודעת. אני רציתי שזה יהיה משהו רציני ואישי יותר ואת הסברת לי ולכולם שוב ושוב שכל הסיפור שלנו הוא סתם, עניין של שעמום וברירת מחדל. אני הלחצתי אותך עם הדברים שאמרתי ונפגעתי מהדברים שלא אמרת. אחרי זה התחיל כל העניין של המלחמה וכבר לא יצא לנו לדבר כמו שצריך."
"מתי בדיוק חשבת להגיד לי שאתה כבר לא רוצה אותי?"
"זה לא נכון. אני רציתי אותך כמה שנים ואני עדיין רוצה אותך, זה פשוט לא פייר שנמשיך עם זה ככה. לא כשאנחנו רואים את הדברים אחרת."
"עם זה?"
"עם כל מה שהיה מעבר לידידות, זה לא רק לחזור לאפלטוניה, זה גם להוריד הילוך באופן כללי"
"טוב, שיהיה. אני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהייתה 'החלטת מערכת'. זה החזיק כמה? עד שניפגשנו?"
"כי אמרתי לך, זה לא שאני רוצה להיות איתך. אם כבר ההפך הוא הנכון"
"שיהיה"
"דונט 'שיהיה' מי"
"טוב, ביי"
"ביי מותק."
| |
רגע אחד
רגע אחד אני רוצה לקפוץ על רגלי וללכת. רגע אחרי את עושה את הדבר הקטן שגורם לי לחבק אותך הכי חזק שאני יכול
איך זה תמיד מגיע לזה?
לפני כמה ימים, כתבתי בפורום כלשהו, תחת טופיק שנקרא "תשוקות של הרגע" שאני רוצה לנסוע למקום חדש, כמה שחסר לי הרט הזה של לנסוע באוטובוס בלי לדעת בדיוק איפה אני יורד, בלי לדעת בדיוק את מי עומד לפגוש, אבל עם תקוות, תקוות גדולות. שזה יהיה משהו שיחלץ אותי ממצבי הרוח שפוקדים את המערכת בתקופה האחרונה.
למחרת, קייבלתי מייל. משרה שלא חשבתי שאני עשוי לקבל אבל שלחתי קו"ח סתם כי זה לא יזיק. למחרת קייבלתי טלפון מהחברה "אתה יכול להגיע לינו היום בשלוש?" וחמש שעות אחרי זה מצאתי את עצמי בדרך ליוקנעם. עם ידיעה איפה אני בערך אמור לרדת וציפייה. ציפייה לפגוש מישהו חדש. משהו חדש.
מאז חלפו יומיים. וכביש חיפה-נשר-יוקנעם נראה קצר יותר ויותר, עם שלטים למקומות שרק קראתי עליהם, ממש כמו יוקנעם, גם המקומות האלה נשמעים כמו עירוב של עיר נטושה, ועיר מופלאה מקום שהייתי רוצה לפקוד שוב ושוב, להכיר את האנשים את הסיפורים להיות חלק בחוויות, עם כוכביות קטנות שאסמן בעלילה פה ושם, דברים שרק אני אזכור, או שירשמו בדפי המערכת בצורה שונה מאשר אירעו.
לזה מתווספת גם עבודה חדשה, חלומית מהרבה בחינות, עם השקט שנחוץ לי כדי ליצור, עם המחשב האישי שלי, עם האוזניות שלי שבמשך תשע שעות מנגנות last.fm בלי שאף אחד יעיר משהו על השטויות שאני שומע.עם השכר לשעה הכי גבוה שאי פעם שילמו לי, עם הבטחה אישית של מנכ"ל החברה שהשכר עוד יעלה בהרבה בקרוב, עם כל מיני דיבורים על עבודה מהבית, על טיסות לחו"ל ועם חצי שעת הנסיעה על כביש חיפה-נשר-יוקנעם. לרגע נראה שהמחשבה האקראית התגשמה לה, כרגיל אצלי, לא כמו שדימיינתי אבל בלי תלונות בכלל. כל מה שנותר לי לעשות זה לא לפשל ולא להישבר.
כל זה הוא חצי האמת, כי אלה הדברים הטובים. כי מתחת לפני השטח הכל בוער, מאז אותו ערב אצל א. כשהרוב נאמר. דברים לאט לאט הצייצבו על מסלול ההתרסקות שתמיד נמצא בתוכי. א. ואני גמרנו באמת, מצבי רוח מבזיקים ומעלמים, מתחלפים ללא הרף. לפעמים אני מרגיש כמו ילד קטן שאכל המון המון שוקולד - נכנס למצבי הייפר ואחרי זה קורס לתוך שוגר-קראש, הכל זז לאט, מהר או שניהם בוזמנית. לפעמים אני מרגיש בפנים - משנה ומשפיע או בחוץ - הכל נראה כתיאטרון חובבני אבל לרוב אני פשוט עוצם עיניים, מחזיק את הידיים צמודות לגוף ומחכה. נדמה לי שג'ו כתבה על זה פעם "בכל פעם שאני מרגישה קיר מתקרב, אני עוצמת את העיניים ורצה קדימה"
ולהתקף עדכונים בנאליים -
מחר (כלומר היום) צריך ללכת לעבודה הישנה ולהתפטר . לקחת את הצ'ק של חודש שעבר , להפקיד אותו בבנק, ללכת לתערוכת האנימה בחיפה (עם ההיא_שלא_ידעתי_את_שמה) ואחרי זה לקחת רכבת לתל אביב, להופעה של נתי אורנן. משם צריך איכשהו לחזור לחיפה לעוד יום של לקום בשבע ולנסוע ליוק.
אבל מה שמטריד באמת , אני לא יכול לכתוב, אני אפילו פוחד לחשוב. אם יש דבר אחד השנוא עליי יותר מאשר להיות לבד זה להרגיש לבד. כלומר, להרגיש משהו גדול באמת, כמו אהבה ששמורה רק בודדים ולראות את הבעת הפנים המבליגה שלו בכל פעם שאני מוצא בתוכי שרידי כוח לומר לו את זה. *זה* נקרא להרגיש לבד.
דפוסי ההתנהגות שלי די אופיניים במצב כזה - מתחת לשיער אפשר לראות מלחמה תמידית בין הרצון לקום וללכת, לברוח, ואילו מהצד השני יש בי את המחלק שמנסה בכל כוחו למצוא את הדדיות, סימנם קטנים, תמימים שיוכיחו שאני לא לבד במה שאני מרגיש שיש שניים לטנגו הזה.
בסופו של דבר זה אוכל אותי, תש כל טיפת כוח וסוחט את העונג שמראש היה יכול לנבוע.
הידד!0
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
