על השולחן,

הלילה שחור והמחשבות רבות. צצות אחרי השנייה, מתפרצות אחת לשניה באמצע ובעיקר לא נותנות לי לישון עכשיו.

אני לא יכול להגיד שרע לי ולא יכול לא יכול לומר את ההפך. השנה הזאת התחילה בצורה מטורפת ופתאום הכל נפסק, כמו הוריקן שהכה בי, רק שבמקום להריע הוא עיצב (מלשון עיצוב) אבל כשהוא עבר, דברים נשארו שבוים.

בחודש אחד הצלחתי להתאהב באדם מדהים, לראות אותה הרבה, לישון איתה, לצחוק איתה, אפילו כתבתי כאן שאני אוהב אותה, הפסוט הזה נשאר אצלי בטיוטות כי באותו רגע, כמו עכשיו, להגיד שאני מאוהב בה, נשמע לי כל כך קטן ועלוב יחסית למה לכל מבול הדברים שהרגשתי כלפיה שהעדפתי פשוט לחכות עד שאוכל להדביק לזה מילים פחות שחוקות לתאר את זה, כבר למחרת הלילה ההוא, ידעתי כמה טוב עשיתי שלא העלתי אותו לאוויר, כשהיא התקשרה ואמרה לי שהיא קוראת (קראה) כאן. כמה ימים אחרי זה, חיבקתי אותה חזק חזק כאשר מה שהמילים לא הספיקו לומר החיבוק אמר, וכמעט אמרתי לה, כמעט אמרתי לה הכל, עד שהיא הביטה בי, במבט מיותר שכזה, שהפך את כל הרגע לסתם עוד חיבוק, אותי לסתם אפחד בשבילה, ולמה שעמדתי לומר לפסול. היא הרבה יותר ממני ולא הייתה לי שום זכות להרגיש ובטח שלא לומר. מאז כמובן, התרחקנו, וכנראה שכל אחד המשיך לדרכו, הרגע שלי איתה עבר, אני קיבלתי את מנת האושר שלי ועכשיו צריך לחזור לשגרה, לפלאפון שלא מצלצל, לחיבוק שלא בא, להליכות איתה שלא יחזרו, למיאר הרגיל. אני כמו מחוגים של שעון, לא משנה כמה אני הולך קדימה

 בסוף, אני מגיע לנקודת ההתחלה, או אפליו לפניה.

אבל יש דברים שגם אקח איתי קדימה, וזה מה שמנחם אותי - טונות של מוזיקה טובה שתמיד מזכירים לי אותה, את התחושה איתה, וגם קצת צובטים בלב (מי אמר שזה רע?), מזל שזה היה קצר כל כך. ואם הכל ילך כשורה, עוד כמה חודשים אתחיל ללמוד בטכניון, לגור בחיפה, רחוק מגוש דן המסריח הזה.להתחיל חיים משלי, מ0, בפעם השניה בחיים שלי, רק שהפעם לגמרי לבד - לטוב ולרע.

לפתע הבנתי שהקשר שלי עם כל מיני אנשים נגמר לו, בין השאר בגללי, אבל בעיקר כי הגיע הזמן. מזמן.

וכך אני מגיע להלילה, אחרי כל הדברים שקרו ועברו להם החודש, ומה שעוד עתיד לקרות (אני צריך להירשם לטכניון לפני סוף החודש). יש לי רעיון כזה - להתנדב באיזה קיבוץ בצפון בסופי השבוע ואז גם כל הקיץ, אבל זה מאוד יתנגש לי עם העבודה (שנחוצה על מנת לכסות את שמונת אלפי השקלים שאני חייב לבנק ורצוי שהאחרון יקבל את הרוב לפני שאתחיל ללמוד)

וגם חזרתי למשהו שהתחלתי לכתוב לפני כחודש, הרעיון שלי הוא לנסות ליצור סיפור ארוך או אפילו ספר במקום כמה שורות פה ושם. בנטיים זה הקושי זז, אבל כאמור הייתי עסוק מדי בלחיות בזמן האחרון (ועכשיו שזה נגמר...). חוצמזה אני עובד על שרת שאני מנסה להקידם כדי (אולי) להרוויח קצת כסף באופן קבוע, אבל אני בספק שיהיה לי מספיק סף כדי להתחיל את כל העסק מצד שני אני גם לומד הרבה וזו המטרה שלי - ללמוד - מכל דבר, מהסיפור שלי עם המדהימה, מהעבודה שבקושי (כלומר לא) משלמים לי, ללמוד לכתוב יותר מעמוד אחד (ובצורה שיהיה גם מענין לקרוא את זה), מהאתר שאני בונה, מהשרת שאני מקים, מהקילומטרז' שאני צובר על הרולר (שהצלחתי לשבור ולתקן ולשבור תוך כדי התיקון) ומעל הכל ברקע מתנגו לי הפסקול של שרק2 ועושה לי חשק כזה ענקי לראות את הסרט (את הספסקול אגב התחלתי לשמוע אחרי שבדפדוף במחשב שלי מצאתי את הסרט ;) )

אז כן, דברים שיחזרו לשגרה עכשיו, יחזרו הפוסטים הציניים שאולי גרועים כמו כל מה שיש מעל השורה הזאת, אבל לפחות לא מחבאים בתוכם מטען רגשי גדול כל כך.

(טוב אני ממש גרוע. לעזאזל איתי)

Little Drop of Poison
במקור של (Tom Waits/Kathleen Brennan 1997) 

I like my town with a little of poison
Nobody knows they're lining up to go insane
I'm all alone, I smoke my friends down to the filter
But I feel much cleaner after it rains

She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison

Did the devil make the world while God was sleeping
Someone said you'll never get a wish from a bone
Another wrong goodbye and a hundred sailors
That deep blue sky is my home

She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison

A rat always knows when he's in with weasels
Here you lose a little every day
I remember when a million was a million
They all have ways to make you pay

She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison

אני אוהב את הוינאמפ שלי, הוא תמיד יודע לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון (unlike me)

מוזר איך דברים באים בגלים.

או מחזורים.

שמתי לב שבעבודה יש תקופות עם תקלות, זאת אומרת, עשרות לקוחות שמספיק טיפשים כדי לנסות לגלוש מבלי להיות מחוברים תחילה, מאות כאלה שלא שמים לב שהמודם מחוץ לחשמל, אבל כל שבוע יש שיחה אופיינית חדשה. וזה תמיד משהו חדש שפתאום נוצר בעשרות לקוחות.

ושמתי לב שזה ככה בפני אדם. כלומר, נראהלי שיש סוגי בני אדם. שמאוד דומים זה לזה, ואני לא מדבר על כושים, רוסים וכו'. אלא פשוט בני אדם שדומים אחד לשני, בלי שיפגשו אי פעם או בלי שיתקשרו שנים (שנתיים במקרה שלנו) הם מגעים לאותם מצבים, לפעמים חשים באותם דברים, מגיבים תמיד בצורה דומה אחד לשני אוהבים דברים דומים, ולא דברים גשמים כמו אוכל או צבעים, אלא ממתקי נפש כמו מוזיקה, ספרים, דברים שמבטאים את הייחודיות שלנו, ויחד עם זה מווגים אותנו לקבוצות קבוצות.

בהופעה של שילה, פגשתי אנשים שהיו בתחילת המהפכה, ואני מדבר על ממש ההתחלה, לאותה תקופה שאני כבר בקושי זוכר, כשהייתי תלמיד מעופף באמצע י"ב, אז זה היה לקראת סוף ינואר, הדבר הראשון שקשור לנוער מרץ שהשטתפתי בו, קרוב לאיפה שאני גר עכיו, נערכה פגישה בין "ראשי התנועה" בנוגע לדברים שעל סדר היום. אני כרגיל איחרתי, אבל מרגע שנכנסתי הרגשתי כמו בבית, בין אנשים שהם כמוני, שדאז זה היה שיער ארוך, דרך מיוחדת להבעה עצמית וגישה מאוד מיוחדת לחיים, הרגשה של בית בין זרים, הייתה חידוש מרענן לזר בין חברים של בדרך כלל.  בהופעה, כאמור פגשתי מישהו שהכרתי ממש ביום ההוא ולא ראיתי (פר לפעם אחת) שנתיים. גם היו שם אנשים, שהכרתי לפני שנה בדיוק, כשעשינו מפגש לזכר ענבל, הם לא זיהו אותי, ואני רק ישבתי והתפעלתי כמה שהם השתנו מבחוץ, נראו פתאום בוגרים,שונים מהותית, נדמה שכולם משתנים, גם אני לא נראה כמו שנראתי אז, לא מתנהג כמו שהייתי אז, נראה שכולם משתנים ונשארים אותו הדבר עמוק בפנים.  והיו אנשים מהעבודה. שהכירו ישירות או בעקיפין את האנשי מהעבר שלי, היה משעשע ורציתי להכות את עצמי שללא עשיתי כמה הקשרים הגיוניים. אבל בעקר התפעלתי מהאנשים ממפגשענבל, אולי קצת קינאתי בהם, שנה עברה והם נשארו אותה קבוצה פחות או יותר.

ידידה שלי, אם זה מה שכול לתאר את הסיפור ההוא בצורההטובה ביותר, היא בן אדם שמאוד הבין אותי אז, הקע שלנו שונה כמעט בכל, כמו שאומרים, המקום שממנו אני באתי רחוק מהמקום שממנו היא באה, אבל למשך חודשיים פחות או יותר הלכנו באותה דרך, לא שהיה בינינו משהו, נראהלי שרק ג'ו באמת מכירה את מה שקרה שם, רק לה העזתי לספר (או שהייתי שיכור, ניחא) אבל הייו יושבים שעות ומדברים על הכל. ואז זה נגמר, הנטיה שלי להרוס קשרים שחשובים לי שרפה את הקשר פרופורציונלית. מאז החלפנו מילה פה ושם, אבל הדרכים נפרדו,  היא פנתה לכיוון אחד ואני לכיוון שני, כשהסברתי שכל מסלול של בן אדם זה קו ישר, ולפעמים קוים נפגשים, אבל לעולם לא מתאחדים, תמיד חשבתי עליה בתור דוגמה.  ועכשיו כמעט שנתיים אחרי, הבנת שהיא הגיע לאותה נקודהשבה אני הגעתי, רק שביקום שלה, משחק גורלות משעשע - כשהייתי זקוק למשהו נעלה להיאחז בו חשבתי עליה, על איך היא כל כך דומה לי אבל לא נופלת כמו שאני נופל, ועכשיו היא נפלה, לתהום שלי. לא שלי אישית, תהום מקבילה, ביקום שלה, ומכל הדברים שזה יכל לעשות לי, זה עורר געגועים שקטים כאלה, כמו כשמבקרים קבר של מישהו, פשוט מביטים על המצבה וחושבים על כלהדברים הטובים שהיו ובלב מתעורר רגש עמוק שהוא עצוב אבל לא מעציב, רק גורם לתהות על הבן אדם. ואני חשבתי עליה הרבה, בלי כל הכאב שעד עכשיו היה מתלווה לאהבה שלי אליה, להפך, כשקארתי את מה שהיאכתבה רק הרגשתי שאני רוצה לרוץ אליה ולחבק אותה חזק חזק, אפילו להפוך אותה כמו שהייתי הופך פעם. היא היתה הבן הראשון שהפכתי. אוי נוסטלגיה. אבל אני חושב שאם פעם באמת אבל באמת אצטרך לדבר עם מישהו, היא לא תכעס אם אתקשר.

או שאני סתם משלה את עצמי, כאילו שזה משנה, אפעם לא אעז להתקשר אליה.

אז כמו הלקוחות, עכשיו זה תקופה של געגועים שקטים, שצובטים קצת בלב, ולבטח גם היא תחלוף, אגב, צפוי להישבר לי הנוור של הדייטים בקרוב. יהיה ממש משעשע במידה וממשהי מהעבודה באמת תצליח לשכנע אותי לצאת לבלינד דייט (לא איתה מן הסתם P: {בעצם דווקא חבל שלא}).

ברקע מתנגן לו "רוני" של גזוז, כדי להשלים את הנוסטלגיה - הפעם שהלכתי לבי"ס רימון, זה באמת סיפור נשכח. כשהבאתי לה פרה ושעון לקראת פולין. מוזר, גם שילה דיברה על איך שפתאום אנחנו מבינים שלאט לאט התחלפה לה תקופה. תקראו לזה צירוף מקרים בעיני הכל קשור, ולא פעם הוכחתי גם שכשזה נוגע אלי, תיאוריות קשר למינהם נכונות להחריד.

26 משמרות בחדש אחד!!!! והחודש בכלל יש לי 27. אבל זו סתם הערת אגב.

היום ניסיתי להיזכר,

בכולם, כי חשבתי שסוף סוף סגרתי את רוב הקצוות, והבנתי איפה כל אחד אומר, אבל כשניסיתי להיזכר -כלום לא יצא, זכרונות מעורפלים, על המון רגעים, בהמון מקומות, עוד יותר אנשים, נסיעות לחיפה, שבועיים ברצף, אני לא זוכר למה נסעתי בפעם השניה, הפעם הרשונה הייתה יומולדת של ג'ו. אבל בפעם השניה? אני לא זכר, רק המחברת השחורה היפה שלי, שלאחרונה כל הזמן איתי בתיק - מזכירה לי הכל, בכל נסיעה לחיפההשארתי שם זיכרון, כבר שנה שלמה, 14 קטעים. שיר של מישהו אחר שתמיד יזכיר לי את אורי, המון שירים, כל אחד גלולת זיכרון לאדם אחר, לחלק אבוד אחר, מושמעים בלופ, מקיפים אותי בחברה של רוחות, זכרונות טובים, וכמה רגעים יפים באמת, "אני אוהבת אותך" בהודעה שובבה במענה הקולי, דמעות בספיר (כ"ס)  וגשם בפעולת נוער מרץ בהרצליה (כשעוד הייתי נוער)  מכתב שפכם קראתי ברכבת חזרה לת"א, ודף הקרוע מהאקטיביזם, הנסיעות לחדרה. שילה פרבר,

אני חושב שבכיתי היום, כלומר, לא באמת, אבל  דמעה אחת השתחררה לה תוך כדי הליכה, לא שמישהו שם לב, רק דמעה קטנה, לזכר ההרפתקאות בכפר סבא, כמה אופייני לי - לגלות שאהבתי מישהו חרי שאיבדתי אותו מאוד. כל כך אופייני ונדוש, שכב אפשר להגיד את שמי במקום ניסיון לתאר. אבל החדשות הטובות הם שאני מגיע לרמות חדשות של חוסר אדישות - כבר לא מזיז לי כל כך מה קורה איתי, כבר ויתרתי על ניסיון לעשות סדר כלשהו, אבל לשם שינוי יש לי סדר עדיפויות (מעוות, מותר לציין) של מה אני רוצה, מי אני רוצה ומתי, ויש שנה חדשה של להתאכזב ולפעול כנגד הסדר החדש. והצעד הראשון כנגדו זה להמשיך לעשות בין 26 ל27 משמרות לחודש.

ולסיום - מפדגש ישרא הראו שלי - חנוכה שנה שעברה, שם הכרתי שני אנשים נפלאים - על הראשון אני מעדיף שלא לדבר והשנייה - קייט (שזמן קצר לאחר מכן מתה מסרטן גמלים) וזכיתי להכיר את הרוני של ישרא, מנהיגת האופנות החדשות בישרא, האישה וה200 ומשהו אלף - Z. סתם סתם, זרובללה, ומבצע כובע! אך מבצע כובע, הנוסטלגיה שבלהיגרש מטוי R אס ועוד חמש חנויות שונות, ולחור עם שלל ורוד במיוחד, עם לא הייתי פדלאה הייתי חופר ומוצא את התמונות. אבל אני פדלאה, וסתם יעל ישנה פה אז אין לי כוח להתחיל לחפש את הדיסק של התקופה ההיא, מספיק "שאול מופז" ברקע כדי להזכיר לי , את הסופגניות עם הפות בצד, בעצם הבילויים זהבין השירים הבודדים שאשכרה מבאים איתם זכרונות טובים, אךךךךךךךךך  מבצע כובע...

אם כבר התחלנו עם הגל השמח - (כלומר הפלייליסט הגיע לבילויים) - קייט באה אלי ביום שלישי, לערב של אלכהול וHTF, וזה גם ביום של מפגש ישרא. הנה עוד זיכרון חביב: במפגש ישרא של אז, לאחר שמבצע כובע הוכרז בהצלחה, ואי הייתי צריך ללכת לעבודה, קייט וג. ליוו אותי לתחנה, כשדרך דרשתי בתוקף מצנה ליום הולדתי (שאז היה יומיים לפני המפגש) ואכן ברוקי שהיה כמה ימים לפני זה, קיבלתי צמיד נורא קשוח עם ציורי ירקות וסמיילי היטלר קטנים ואפלים, אוי זה היה כל כך כיף.

מיאו :)

איך את!
יושבת לך רחוק עכשיו,
כבר שכח שכל זה קרה, נכון?
כמעט שנה, אה?
זוכרת, את השיר הזה ששמת אז, שאני טענתי שהמילים שלו טובות מהלחן, זוכרת, איך התקשרת

מהבית של אחותך, ושדיברנו איך אתבאה לרוקי? זוכרת, אתהשיחות שלנו בהתחלה? זוכרת את הפעם

הראשונה שניפגשנו?
אז עכשיו אני מקשיב לשיר הזה שלך, וכאלו שהכל חוזר חזרה, כל הרגשות, כל הזכרונות, כל החיוכים,

כאילו כל זה קרה אתמול. וכבר למדתי להקשיב לשיר ולראות אותך, כבר למדתי להפוך את הגעוגעים

לערמות מילים חסרות טעם שנכתבות בחלל הריק, פשוט כדי לפרוק, בלי שלאיש זה לא יזיז, ובטח שלא

לך.
כבר כמעט שנה עברה מאז שהיינו 80 ק"מ אחד מהשני ואני חיפשתי מישהו שיכול להקפיץ אותך לרוקי,

כדי שנוכל להיפגש, כבר שנה שלמה כמעט מהפעם היא שבאתי אליך, וכל מה שנותר לי ממך, זה

זכרונות מוצפנים מתוך שירים שאהבת, רגעים מקודדים לתוך סרטים שראינו יחד, מזגי אוויר שקוראים לי

לסוע אליך, אחרי שנה כמעט, דבר אינו רוצה לנטוש את הזכרונות ממך.
ולך זה כבר לא כל כך משנה, לא יותר משזה שינה אז, לא יותר משזה הפחיד אותך בלילה ההוא בסנטר,

בפעם האחרונה שדיברנו, הלוואי וידעתי מה באמת עשיתי לך בפנים, האם באממת גרמתי לך לצפות כל

השבוע ליום שבו אני אבוא, האם באצ עד כדי כ היית פראנוידית, או שזה הה פשוטתירוץ לצמך ולכל

השאר כדי שתוכלי לקום וללכת קדימה. לו באמת נפגעת ממני כל כך, שאני אפילו לא מסוגל לדמיין, הרי

אין סיבה שאני אמשיך להתקיים, אם כי, אם באמת אוהבים מישהו לעולם לא מפסיקים לנסות, כי האהבה,

מעצם היותה, אינה דבר שפשוט אפשר לקום ולוותר עליו.
ואחרי כל הזמן הזה, זה כבר מזמן לא יכול להשתנות, לא בינינו ולא בין כל האנשים שנפגעו מאיתנו, לא

לכל אנשים, שאהבו אותי, אבל נואשו מלשמוע עליך בכל פעם שאני קורס. את כבר מאושרת, ואני באמת

שמח בשבילך, למרות שזה לא איתי, למרות שעברו רגעים ספורים בין הסוף שלנו להתחלה שלך,

למעשה, כלל אין לי טענות כלפייך, את זו את עם החיים שלך, אם הרגשות שלך, אם העולם והפחדים

שלך, ואם  את המשכת מייד, לא נותר לי אלא לקנא בכך, לקנא בך ולבכות על עצמי, שעדיין משועבד

לעבר. כשאחרי שנה את מופיע לי בחלום, אני יודע שאת בסדר ואני לא, ומבין למה זרקת אותי, גם אני

הייתי זורק את עצמי אילו יכולתי.
זוכרת את השיר ההוא? יש כאן משהו בלתי נסלח,  ושנינו יודעים מי.

אותה? בוכה שאנשים נצלים אותך, כמוני, מלא דפים במילים, בסיפורים, בשירים,  חרוזים ודמעות, אל

רשעים שניצלו אותך בניגוד לרצונך, מוכר לאנשים הזדהות ודמעות, שיבכו עליך, כמה נעים, שגרמת

לאנשים להרגיש בעוד שאתה עצמך נרדף על ידי רגשות טרופים, לא ברורים ועזים לכל הצדדים, מתיש

וחונק את אלה שאוהבים אותך.
ובוכה לעל שלא ניצלו אותך, זועק כנגד אנשים שאהבו אותך מספיק כדי לא להגיד לא כשצריך ולחסוך

כאב, מייבב על הזמנויות שחלפו, קופץ כל כך דבר חדש כאילו זה הדבר שיציל אותך מעצמך, יקח אותך

אליו וישמור אליך מכל הרעים שבחוץ, אבל ליודע שצריך להגן עליך מעצמך, כי זה רק אתה שפוגע

בעצמך, מתיש אנשים בקראשים שלך עליהם אבל מוכן להחליף פנים וחפור את קברם בתוך דקות

ספורות, כל השאר צעצועים שלך כשאתה צריך שמישהו יאוהב אותך, בונה מהם תיאטרון בובות שבו

אתה אומלל וזקוק לאנשים, רק שכבר שכחת שאינך בובה אלא המפעיל, וזה הקסם שלך - אתה בובה

של עצמך, סוחב את כולם למלודרמה שלך, מגרש  אותם ומחזיר אחרי פקרים ספורים, ויושב שבעה

כשהם הלכים לבדם.
אתה יודע מה,אני בעיקר כועס עליך כי אתה דומה ל כל כך. ואילו יכולת באמת להבין אותי כמו שאז ענת

שאתה מבין, היית מבין כמה הייתי זקוק לך דווקא כשלא הראתי זאת.

עכשיו זה מהרגעים שפשוט אני יכול לדבר, כמה טב להיות לבד ברגעים כאלה.
האמת היא שלא.

האנשי השנה - שעברה מיום כיפור ליום כיפור, סדר כרונולוגי של אנשים שהיו מיוחדים, אבל היו:


אילנה

וירה

ג'יין

דולף

אורי

סולידד

ג'ו

יעל

בר




סך הכל: 9