על השולחן,

Everything I know, and anywhere I go
It gets hard but it won’t take away my love
And when the last one falls, when it’s all said and done
it get hard but it won’t take away my love

הנה את שוב, אני נאלץ להסביר למישהו זר מה היית עבורי, וזה מאלץ אותי לזכור אותך, למרות שאני כבר רגיל לנסות לשכוח, לא לזכור כמה היית עבורי, וכמה חשבתי שאחריך לא תקום ולא תבוא, הלילות הלבנים והימים השחורים, שרובם, היו כאן, שוב ושוב כמו הנודניק של הפלאפון, פעם בכמה זמן, משהו בפנים נופל, נופל עליך, או יותר נכון על מה שהיית אז, או הכי נכון, על מה שחשבתי שהיית.

I’m here without you baby
but your still on my lonely mind
I think about you baby
and I dream about you all the time
I’m here without you baby
but your still with me in my dreams
And tonight it’s only you and me

המספרים מפחידים,  אך הידיים מספרות, בדרכן - עליך, על החיים שהיו לי כשהיית בתמונה, על הצבעים שכבר דהו ונשכחו, לפעמים את מבקרת אותי, בסיוטים שמשאירים אותך פקוח עיניים, שוכב במיטה, מביט בנקודה דימיונית, עייף מכדי לזוז, עייף מכדי לחשוב על מה שכרגע ראית, בעודו מתאפק על שערי התועדה, מנסה לפרוץ החוצה ולומר לך, להחזיר אותך לסיוט.

The miles just keep rolling
as the people either way to say hello
I hear this life is overrated
but I hope it gets better as we go

כל צעד כושל, אבל כמו ילד שמנסה לצעוד בפעם הראשונה, נופל פעם אחר פעם, קם ומנסה שוב, אני צועד אל תוך עולם אחר, ואי שם אני יודע שבסוף אגיע, בסוף אהיה כמו המבוגרים, שהולכים והולכים (רובם לא באמת יודעים למה, פשוט כי כשהיו תינוקות ראו שזה מה שההורים עושים), ואהבתי אחריך, האהבתי מאוד. התאהבתי וקיבלתי אהבה, ואני יודע שעוד אוהב, לצערי, גם אותך.

A hundred days had made me older
Since the last time that I saw your pretty face
A thousand lights had made me colder
And I don’t think I can look at this the same
But all the miles had separate
They disappeared now when I’m dreaming of your face

הזמן עשה את שלו, ואיתו אני יותר ויותר מעז להאמיין לזה. מה שהיה לא יהיה עוד, לאט לאט, מתפוררות התמונות, זכרונות נעשים לפורים שמספרים בצורה מונוטונית, סקירה של כאב, אושר וכל השאר, כאילו זה היה משהו אחר שהיה בתוכך.

העולם נראה קצת כמו חלום.

לא בהכרח טוב, אבל חלום, דברים סתומים מצחיקים אותי, מזק האוויר ברוורס קדימה, נסעתי מהעבודה הביתה בתחלה טפטף אחרי זה היה רוח הנשרו עליו וכשירדתי האירה השמש כל דבר שזז,  היה לי מצברוח אז יצאתי מעבודה, משום מה התקשרתי לאקסית הראשונה, היא באה לעזור לי לבחור משקפיים, אין מצב שאעשה את זה לבד.

כל העט רקע יש את כנסיית השכל בכל שיר יש שורה או שתיים שזועקות שזה אני מוזר, הם כל לא הסגנון שלי, ועדיין כל כך מתאימים לאוויר. מאז  הסופ"ש ומאז שמישהי סיחררה אותי פעם אחת יותר מדי אני נע בין דיכדוך מעצבן לבין אופוריה בלתי מבוססת, אמונה שהכל יהיה בסדר. פה ושם מתחצף ומפתיע את עצמי.

"היא מתרחקת מחלונות פתוחים מדי, היא לא רופצת, רק הפיתוי גדול מדיי"

היה לפני כמה ימים פוסט על בר, אבל ישרא החליט שזה לא פוסט משהו ומחק אותו ללא זכר. ובנטיים הבנתי שלא עבר עדיין מספיק זמן. היה טוב מדי איתה ורע מדי סביבה, כל כך רע שעדיף בלי. מי יודע אולי עוד שנה נוכל לשבת ולדבר כמו שעכשיו אני עם אקסיתראשונה  פגישה פעם בשבוע שבועיים, הרבה עקיצות שזורות בשיחות רציניות על מה שהיה ולא היה בינינו.

היה לי רעיון מטורף ביום שישי - להמין את בר (אקסיתאחרונה) לדייט (דייטראשון) למה? כי אני ממש מתגעגע אליה, וגיליתי שאני בכלל לא מכיר אותה, ה היה נראה כמו רעיון גאוני, דרך שכזאת שהיא ואני נתחיל כמו שצריך (וזה, אגב, לא מזמוזים ברוקי) וגם היא הייתה אדם מתאים לדייט ראשון כי אני לא פוחד ממנה ולא תעשה לי טראומות (כמו כל דבר ראשון אצלי בערך) אבל בסוף זה לא יצא.

"היא בר לא ילדה רואים לה בעיניים, היא כבר עושה דברים, רואים לה בידיים"

מה עוד? היום סנטר! קונים משקפיים. מענין כמה זמן יקח לי לאבד גם אותם (כמו שני הזוגות הקודמים) ובכלל עכשיו אני UP. וזה ממש נחמד (ובטח עוד עשר דקות זה יתחלף. נו שויין

"מה נשאר ולא כואב?"

שקט  (ואת מתפשטת) / כנסיית השכל

שקט
הלילה חודר
האנשים מתקפלים
האנשים משאירים רחובות קרים

ואת מתפשטת
משילה עור של נחש
נראית קצת פוחדת
נראית קצת כמו לא אכפת

שקט
הלילה צועק
האנשים מתחבאים
האנשים משאירים
רחובות ריקים

ואת מתפשטת
משילה עור של נחש
נראית קצת פוחדת
נראית קצת כמו לא אכפת

מוזר. היה נדמה לי שמצאתי, וככל הנראה אני גם צודק, של מישהי שלצורך הענין נקרא לה א. שכל רצה הגורל שכמה זכרונות עליה ביכולתם לשמוט את הקרקע שעליה אני הולך, רק זכרונה לבד גרם לי להיפרד ממישהי אחרת, דבר שעל זה לא אני ולא הנזרקת סלחנו לי על זה. זה בכלל סיפור שקרה לפני המון המון זמן, הרבה לפני שמיאר נוצר ובכל זאת היא נשארה בי. כי היא לא פגעה בי, רק השאירה המון מסה בלתי נסבלת של זכרונות ורגעים יפים ואז קמה והלכה, לשנה שנתיים, ברור למדי שהיא לא רוצה קשר אליי, וכשהיא מדברת איתי, זה כאילו היא עושה את זה מתוך הכרח, לזכר הימים ההם, ואני, כמו טיפש, עדיין יודע שאם יקרה הדבר, היא הבן היחידי שאנסה להגיד לו לפני. כמה לא הוגן. כלפייה וכלפיי.

אבל אין לי כוח לחשוב עליה עכשיו, בזמן האחרון, למרות שדווקא החלפתי איתה שתי מילים באיסיי (שזה שיא) ועוד פעמיים (אולימפי) בתוך שלושה ימים (עולמי) לא שקעתי בה, עכשיו שלחצן תמים של "בלוג רנדומלי" הביא אותי לעמוד, הכינוי הטריד אותי, הזכיר לי אותה, אבל הוא יחסית נפוץ, מסתבר שיש רק אחת בישרא עם הכינוי הזה, ואני יודע שהיה לה בלוג ושהוא נסגר, אז רפרפתי קצת האגו הצנוע שלי החליט שאחד האנשים שם זה אני, לא ברור באמת  .  אז ריפרפתי קצת, משטדל לשמור על איזון של בין לא לקרוא את פוסטים אלא רק לעבור עליהם, לחפש עובדות שמקשרות אליה, המון צירופי מקרים, ואני מרגיש יותר ויותר אשם, על זה שאני לא קורה ועל זה שאני שם, מזכיר לעצמי שוב שוב ולא צריך להזיז לי בכלל. אבל זה כן. זאת עשויה להיות הא. אבל בגדול הופתעתי כמה שזה לא הזיז לי, מעבר לסקרנות הבסיסית, הלא היא החטטנות, לא היה משהו שהשאיר אותי שם ופיתה אותי לקרוא מה היא כותבת, נהנתי מהאמונה הסמויה שאני אחד מהדמויות שהוזכרה פעם אחת בלבד, זה פשוט עשה הכל בסדר, כי היא אהבה אותו אבל הוא מאחוריה, עם מסה של זכרונות טובים כמוה בעיניי, הדדיות הזו הרגיע אותי. עד שכבר כשכמעט סגרתי את הדף הבנתי שזה לא אני, בכלל בכלל לא. צפוי, באמת שצפוי, ואז חזרו התופעות שהיו פעם, הרעידות בידיים. המצבי רוח השקטים, דבר די אנטיפטי בהתחשב בזה שאני באמצע המשמרת בעבודה. ברקע הדיסק של כנסיית השכל שלא ממש משפר את המצברוח. והכל נראה לי כל כך בנאלי, צפוי מראש להחריד כמו רוטינה מקולקלת.

לילה בעעע

גם לך.

אגב יש סיכוי שאני גיע לרוקי ביום שישי.

רוב הסיכויים שלא יהיה לי הכוח.