על השולחן,

אחרי כל השנים האלו

שזכרונותיך רדפו את הווה

שבסוף תמיד היית מופיעה כשאני נופל,

צפה בתוך חלום או בדמות מישהי אקראית ברחוב

מפילה אותי מגבוהה כמו שעשית אז.

נרפאתי

הזכרון שלך כמו רוח שעוזבת גופה:

נידף החוצה, השאיר רק שובל כסוף בשמי הלילה

מעולם ומלוא, סוד קטן בתוכי, מסתור מאהבה של אחרים

הפכה הפינה שלך לחורשה עם מצבה קטנה

"כאן טמון זכרונה המתוק של ג'יין, לימים שלא ישובו"

ריקנות כבדה מנשוא פינתה מקומה לרגשות חדשים

אנשים חדשים, מקומות חדשים.

בלעדייך

העולם חוזר להסתובב, ובסיבוב הזה אני לבד

ואת לעיתים קרובה, אבל תמיד רחוקה ממני.

ממשיכה להיות את עד בכי ואני - אני עד כאב.

ככה זה היה לפני שהכרתי אותך.

לצערי

כך זה צריך לשוב להיות.

כבר לא כואב לי לומר "חבל" שבכלל היית איתי

הלב כבר לא מתכווץ כשאני שומע עלייך

רק צביטה קטנה כשאני רואה אותך,

אבל שנינו ידענו שככה זה יהיה, עוד באותו הלילה

בכל פעם שעיניים שלנו יפגשו -

את תתרכזי בלהתעצבן שהייתי מטומטם

אני אחייך בעצב מעל המצבה.

שלום כבר אמרנו לפני שנתיים

להתראות זהו איחול מזוכיסטי משהו

חבל שהיינו ובזבוז של זמן -

כל הלילות שכאבתי את חסרונך

לא ישובו עוד.

מזמן השם הזה לא נאמר במפורש. ויעבור זמן עד שיאמר שוב. אם זו לא בקשה גדולה מדי, שהיא לא תראה את זה, פשוט כי אין טעם. העניין באמת מיצא את עצמו עד מיאוס.

גוטל בוטל עושים אותי שמח. שמח באמת.

אני חושב שכל תגובה תהיה מיותרת

את החייים שלי, צריכים להיות פטאתיים.

ואתם יודעים מה? כמה את ה"חברים שלי"

אז הנה פוסט תודה לכל ה"חברים" הטובים שלי, דברגע שאני מצליח להיות טיפה מאושר, טיפטיפה להשתחרר מהחראהזה שיצרתי/קעתי לתוכו, הם, כל אחד בדרכו, דואגים להחזיר אותי חזרה, אל החיבוק האונס הזה דשאני נאבק(תי) להתחרר ממנו.

תודה לאותה אחת שמבינתה אני כלב בוברגע שהיא שורקת לי אני צריך להגיע. ואחרי הודעות של "מיאר! בואו הנה" אני אמור להיות נחמד אלה.

תודה לאותה אחת שכל כך שונאת אותי כי אהבתי אותה וסירבתי לוותר עלה בקלות.

תודה לאותו אחד ששונא אותי כי אני אוהב.

ואתם יכולים להיות רגועים, "חברים" יקרים שלי, היום נרמסתי כמו שכבר הרבה מאוד זמן לא קרה לי. אביחי, אתה יכול להיות רגועה, הצלחת להרוס, ג'יין יכולה להיות רגועה שבקרוב לא אהיה בפרדס חנה ובטח שלא במקום שבו היא תוכל חלילה להרוס לעצמה את היום המושלם והאופטימי בזה שהיא תראה אותי, עמית, את בחוץ.

תודה לכם "חברים" יקרים שלי שבמאמץ משוטף הצלחתם להרוס לי עוד אדם יקר, ותודה לכל הציניקן מהפוסט הקודם, אהבתך נגעה לליבי. וגם האתר.

והאמת היא שהפופ אפ המאשר את מחיקת הבלוג הזה, כבר קפץ כמה פעמים ואמלא הכינוי (שרק אני משתמש, כי לאנשים זה פשוט לא מחלחל לתוך המוח הסתום) שאני יודע שיסגיר אותי בכל בלוג חדש אשר אפתח, כבר מזמן לא הייתי כאן.

ורק תודה אחרונה, לחן שהצליחה להכניס שעתיים של צחוק לתוך היום המסריח הזה.

אני אהיה די לא זמין בזמן הקרוב,

גם אם הפלאפונים יהיו פטוחים אני לא אענה (אני חייב להשיאר אותם פתוחים בגלל מכון וויצמן), גם אם אתחבר לאיציק אתם לא תדעו, כנ"ל בעצם לכל כלי התקשורת הקבועים שלי.

כמו צמח בר - חווה אלברשטיין

מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול -
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם -
מן המדבר.
והוא יבין - אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.

אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי.

היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי
ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט
מגע ידיים בכתפי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.

ה*מצב*

"אז מה שלומך?"

"מה המצב?"

"מה קורה"

כל המילים הנדושות האלה שמתחילות כל שיחת חולין, ואילו אני? אני פשוט פוחד מהן, כאילו כל התייחסות שלי לעצמי כרוחה בכאב עז. כאילו שאני  פוחד להתקרב להווה של עצמי מחשש להתפרצות חדשה, עד שלכמה רגעים באמת הצלחתי לברוח ממנו, להעסיק את עצמי בבעיות של אחרים, כמו בימים הטובים, מיאר מבין הכל, העס"ש מזדהה ואומר את מה שהכי רוצים לשמוע ממנו, אבל אפילו בזה כבר יש סדקים. נייר העטיפה שבו אני נהוג לארוג את החיים כדי לעודד כבר קרוע ומלוכלך ופה ושם יש נזילות קטנות, מילים קטנות שלא רק שלא מנסות לעודד, אלא מספיק אכזריות כדי לפגוע, כאילו אני משיב מלחמה על אלה שמקשיבים לי (או לפחות סתם טורחים לקרוא את מה שאני כותב להם כי משעשעמם ואין מישהו מענין יותר לדבר איתו) אבל כהרגלי - סטתי,המצב שלי. כן המצב שלי. פרספקטביה ופרופורציות זה שני דברים שלא התברכתי בהם. לכן הרבה יותר קל לדבר על הבעיות של מישהו אחר, לדבר על העבר של מישהי אחרת, אפילו שזה כל כך דומה לעבר שלי, אפילו שזה ההוה הזה שלה שכל כך דומה לשלי, רק שבאמת ולא במעין זיוף כזה שלי. רק שלה באמת אמור לכאוב ולא לי כי בסך הכל לא היה שום דבר, רק חבל שברגע שקצת מצליחים לחדור אליי, אני נדלק כולי. זה כבר לא יקרה.

"אני אוהב אותך ולא יכול לאבד אותך"

"מתי הבנת את זה?"

"כשחשבתי שאיבדתי אותך"

(סצנה רומנטית ונדושה מתוך "אמריקה מאוהבת" שראיתי הבוקר מוך שיעמום)

עכשיו זה זמן מצויין לעשות חושבין. להוציא את מחרת ואת המקל ולבדוק מי הרגיש יותר . באופן די אירוני, השיחה הראשונה שלי ושלה הייתה על אהבה, על סוגי אהבה, ועל קשרים שבהם מידת הרגש בשני הצדדים לא שווה. הייתה הבטחה שקטה, מאלה שלא צריך להגיד אותם בקול, שלנו זה לא יקרה. לנו זה לא יקרה, והנה עבר חודש, אני עדיין על הקרשים, (הרבה פחות מאשר מקודם אבל עדיין במצב רע מאוד) ואילו היא קמה ורצה מזמן "זמן התבגרות" שלה היה יומיים. בחייכם, לא צריך חוכמה גדולה כדי להבין שלנו זה כן קרה.

אבל האמת היא שזה לא רק זה, וזה פשוט נפל עלי כשמילא היה לי כל כך טוב. אבל הנסיבות לא חשובות יותר. גם העבר לא. יש רק את המצב מילת הקסם שמוציא לי פטור מהמון דברים, תרופת הפלא שגורמת לי לסלוח לעצמי על דברים שבמצב רגיל הייתי שונא את עצמי בגללם, והאמת היא - יש בזה משהו, אני מוצא את עצמי סוגר את האייציק, חלון הקשר שלי אל העולם, רק כדי שיהיה שקט. שקט עוד מילה שקוסמת לי לאחרונה, בעוד מתחברא עמוק בתוך המחילה שלי, צובר כוח להתמודד עם הרוח שיש בחוץ. ומדי פעם מגיח כדי לחטוך סטירה או שתיים. אז אין לי כוח לדבר על המצב שלי, אין לי כוח לאנשים שאני מרגיש שחוקרים אותי (בגלל שהם דואגים לי, כלומר, אני מודע לזה שאני זה שממש לא בסדר) אני כן מרגיש את הצורך לדבר עם אנשים שלא איכפת להם כל כך ממני, אני סולד ממחיובות כלשהי, וכמה שיש לי מחוייבות לדברים שאינ אומר לאנשים מסויימים, ככה יותר קשה לי לדבר איתם, כי אין לי ראש למחוייבות ובמיוחד כשזה נוגע למצב שלי שהדרך הכי טובה לסכם אותו זה "סערה בכוס מים" אבל דווקא במטפורה הפוכה - כל כך הרבה בכל כך מעט. אז כן אי מוצא את עצמי מתחבר בשביל אנשים שלא שמים עליי, אינ מוצא את עצמי מדבר בניטרליות על מה שקורה לי לאנשים שמספיק רע להם כדי שלא ישימו על הצרות שלי, שהם באמת משניות וחסרות תוכן, כמוני, ואני מוצא את עצמי בורח משיחות עם אנשים שיודעים מה באמת עובר עלי עם תירוצים עלובים (ונכונים) אני מוצא את עצמי משחק באיזה משחק מחשב שעות, כמו ילד שבורח מהבית ויושב בבנין ליד כי לא רוצה להעילם אבל להיות איפה שאמור להיות does him no good .

אז אל תשפטו את המצב שלי, אל תשפטו אותי בגלל המצב שלי, אל תחשבו שאני לא יודע מה אתם מרגישים, פשוט, אני מרוקן קצת, ואולי אייב צודקת, אולי יעבור זמן וזה ישתפר. אולי לא. האמת היא שכרגע זה לא באמת משנה לי, כי אני יודע שלזה גם לא משנה ממני, ושהחיים שלי מזמן לא ברשותי אז אני פשוט יושב לי על המיטה ומחפש שקט, מוצא טיפה (ועושה שטויות אייומות תוך כדי) וככה זה ישאר בנטיים. פשוט סליחה מאלה שנפגעים ממני, זה לא אישי, אין לי שום דבר אישי נגד אף אחד (מאלה שנפגעים כרגע לפחות) פשוט תשימו אותי טיפה בממתינה, אני שמתי.

רק כמה מילים אחרונות, אני מצטער, אני מצטער שאפילו שאני כל כך רוצה לדבר אם אנשים, אני פשוט מביט בהם כמו טלה, סליחה על האדישות שלי, אבל אני צריך אותה. סליחה אייב (אם כי את בטח לא קוראת את זה), סליחה עמית. פשוט סליחה. אני מצטער.

כן הפסוט נמחק ועלה שוב, הסיבות  לכך שמורות במערכת. אימכם הסליחה

"כאילו שהרעיון שהרעיון שהוא עומד לאבד אותי לנצח יגרום לו לו לחוש דבר-מה אחר מלבד הקלה. [...] אם את  זה הוא לא מבין בעצמו כנראה שהוא באמת לא מכיר אותי בכלל , ושאהבה שלנו היא אשליה גדולה עוד יותר ממה שחשבתי"

הייתי רוצה לכתוב על מה שקרה בסופ"ש השבוע. אבל זה היה כל כך בלתי ניתן לתיאור, שאני מרגיש שכל מילה או כל ניסיון לתיאור, יציג רק פן קטן ולא משמעותי של מה שאירע. לכן אינ פשוט אדלג ואומר שהשלישית, הלכה. לתמיד.

אז רוב הזמן מאז השיחה שלנו בילתי בלמות לי בשקטבמקומות המעטים שאליהם עדיין יש לי היכולת ךהגיע חינם, שהרי כרטיס החופשי חודשי יפוג תוקפו בעוד חמישה ימים ואחרי זה אהיה בכלל מקורקע בבית ואפילו לת אביב לא אוכל להגיע אלא ברגל משהו שישאר רק למיקרים קיצוניים.

בזמן שהלכתי וחשבתי לעצמי שאוטוט צפוי לי חודש וחצי נטול חיים נזכרתי בתכנית שלי לגשת שוב לפיזיקה ואנגלית ובכל לחסוך ממני לשפר את הפסיכומטרי העגום שלי, למעשה חשבתי על כל הספרים שמוזכרים ב"דור הפרוזק" ושעלי לקרוא אותם על מהנת להבין יותר את הספר משם חשבתי על הסיפרייה והבנתי שאם אני רוצה גשת לבגרות כלשהי השנה, העכשיו יהיה הזמן המתאים ביותר להתחיל ללמוד.

ומרגע שהערה הזו נכנסה לגופי, התחילה האופוריה השקטה ופתאום הלימודים נראים לי כמפתח לאושר, כי כשלמדתי הצלחתי למלא את החור שיצרתי בעקבות ההדחקה, במילים וחישובים ולכן לדיכאון שלי לא היה לאן להתפרץ. ובאמת, עכשיו נראה לי שלהתנתק מכל הסיבה ההיא באמצעות לימודים זה רעיון טוב בהרבה מאשר לשכב כל ההיום במיטה וחישובים עד כמה רע לי.

אז נכון לרגע הזה התכנון היוא להתעורר מחר בבוקר וללכת לספריה העירונית ולקבור את עצמי. אני מוכן להתערב שמחר יהיה לי תירוץ מצויין שלא לעשות את זה. אבל נותר רק להשכים קום ולגלות. ואם זה יעזור לי ולו טיפה לשכוח מכל הדברים שמעיקים עלי כרגע אז מה רע.

"תקשיבי לקולות השקטים

שמחה של עניים

רגעים  הם היו בעדינו

אל תשכחי את יופים

הוא היה גלוי רק לנו

אל תגידי שהכל סתם"