 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 "וכל השמיים יפלו. וכל הילדים יתחילו לרוץ."
"על אדמה רטובה ללא מעקה
אני מתחלק ולעולם אין קצה"
כמה עולה החיוך שלך?
כמה כאב צריך לצבור בשביל לראות?
למה הגעת קרוב כל כך, אם ידעת שיבוא הרגע וכל יקרוס.
שריפה ופיח, זה מה שעושה לך את זה?
לעמוד בצד ולראות אותי מתפתלת בתוך עצמי.
עושה בודדים וזוגות,
ורבעיות, שמיניות
המון צורות לא ידועות
בניסיון להבין, בניסיון לחיות אותך, בתוכי.
לך זה רק משחק רגשות.
הכל נראה אמיתי רגע
ואחריו זה רק מעוקה
אבן שצריך לשים בצד,
לנשום לה את האבק.
לך עם האמת שלך.
אבל קח אותי איתך.
נבלה, אני שלך.
"מאז שאני זוכר אותה, תמיד טיפסנו וקרסנו ביחד. ביחד, אבל לבד כי כל אחד עשה זאת בגלל סיבותיו שלו", ו"מי את? השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות?"
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה
הוא תופס אותה נושף בעורפה וכולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים.
אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
הוא, היא, ההיא, את, אני וכל השאר, הכל התערבנו ככה?
נראה אותך צוחקת על הטלנובלה של לפני שנתיים עכשיו.
| |
again and again
I can't see your smile
You're too far away
no wrath and no smell
can survive the time,
no one can bring back
our kisses and your smile
I've lost you once
and I still lose you
again and again.
Time and strangers
have make as
strangers in time.
I wish I could reach out my hand
and caress you
just like you are,
just like we are
so lost and abandoned
in and by the crowd.
Grub you, stop everything,
put it back in order.
I'd like to come back
to your dark room,
see you again
just you and me
just as we ware then
and should be again.
But, who cares?
Instead of trying,
we're looking for excuses
and as the years passing by
we are only getting better at that
| |
The ship and the cats
"בעל הבית השתגע!" ציטטה בלחש החתולה לחתול את סלוגן הפרסומת שכרגע הוקרנה על המרקע.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ושניהם התכרבלו ברגלי בעלם, אשר נרדם שוב על הספה ושכח לבכות את הטלוויזיה, סרטים, פרסומות , יריות שירים וסלוגנים נפלטו מהמסך בשקט, הפריעו לשקט שלפני הזריחה.
"ודאי שהוא השתגע" קבעה חתול, לאחר שסיים את הפיהוק שלו, לאחר שגירד לעצמו מאחורי האוזן המשיך ללחוש. "איזה נורמלי הוא, הנרדם על הספה לפני הזריחה"
"אולי נעיר אותו ואז ילך לישון במיטה?"
"את יודעת שזה לא רעיון טוב, גם ככה, עד לפני חודש שמחנו כשהוא נרדם ולא העזנו לזוז שלא לעיר אותו, הוא גם ככה יקום שעתים אחרי הזריחה" כעת, כשסיים את רוטינת הניקיונות שלו, קם על רגליו נמתח ועבר להתכרבל בתוך החתולה, "את חושבת שמיכל תבוא מחר?"
"אני מקווה. מאז שהיא באה לכאן, הבית התחיל לחיות"
"אבל כשהיא כאן אין להם זמן אלינו"
"הם עסוקים, ואני שמחה, הוא ישן בלילות, מתגלח ומאכיל אותנו באופן קבוע"
"אני אוהב שהיא מלטפת אותי, זה שונה ממנו - כאילו שהיא מעריצה אותנו"
"אני אוהבת כשהיא כאן"
"אני אוהב אותה" פלט בעל הבית מתוך שינה.
החתול שוב נעמד על רגליו וליקק את ראשה של החתולה כהזמנה שתתחקה אחר מעשיו
"בואי, הלילה עומד להיגמר"
בלי להוציא צליל, עזבה את החתולה את הפינה שחיממה לעצמו נמתחה גם היא והחלה בצעדים איטיים לכיוון הגג, מאז שהחתול מצא דרך לטפס על הגג, הוא היה גורר אותה לעיטים קרובות לגג בבקרים כדי להנות מסיום הליליות. במהלך היום הם היו משלימים את שעות השינה כשבעל הבית היה בעבודה. "מתאימה לי השגרה החדשה הזאת" חשבה לעצמה החתולה בעודה מזנקת אל תוך שמי הלילה שהראו סימנם ראשונים של התבהרות. "דברים טובים קרו פתאום, מיכל באה ומאז שהוא מצא את מקום הזה, הוא כמו מצא טעם חדש לחיים, ואני בעצמי לא ממש מתלוננת לצפות במפגן הבריאה הזה"
החתול, בצעדים בטוחים ביצע ניטור אחר ניתור עד שמצא עצמו על הרעפים האדומים והלחים מטל הבוקר, ריח ההתעורריות תקף את אפו והקור הפתאומי גרם לפרוותו להסתמרר. " מענין האם קיים אושר לחתולים, או שזה רק אני מצפה לעלות לכאן כל בוקר עם החתולה ולראות את ההתחלה של היום, בטח גם בעל הבית שמח לפגוש את מיכל כל פעם מחדש"
הם כבר ניצבו אחת לצד השני עומדים דום כשפרוותיהם מתחכחות זו בזו בריח הבוקר החלשה וממתינים לראות את הסגול של הבוקר, לראות את השחור נעלם ומפנה את מקומות לציפורי הבוקר {שתמיד נראות כה טעמות} ולקופסאות השימורים הענקיוןת האלה על הכביש. לאט לאט התחיל הווילון השחור לזוז מעל פני השמיים והקרניים הסגלגלות של הבוקר הופיעו וצבעו את השמיים בצבעים מרהיבים שבשלוש שנים שהם חיים עם בעל הבית לא ראו"
החתולה תהתה לרגע, האם כשבעל הבית ראה את המיכל, הוא ראה בה מילון גוונים ואלף דברים חדשים כמו שהם גילו כשה\עלו לגג לראשונה אבל הצורות וצבעים מילאו אותה תחושה עילית שגופה הקט בקושי יכל להכיל בתוכה, ומבלי שתרגיש רטט החל להתפשט בגופה עם כל נשימה חדשה, באצמע לא ידעה האם הקור או העונג אבל גם החתול שלה גרגר בעודו מביט קדימה, כה קפוא היה במקומו כי נראה שיצקו אותו לרעף האדום כשהניחו אותו על הגג, אמלא גופו אשר הפיק ויברציות ללא פסק לא הייתה מעזה ללחוש לו
"אתה חושב שאנחנו מאושרים?"
"כן, אני אוהב שהלילה נגמר" לחש לה חזרה וקיפל את רגליו הקידמיות כדי לשפר עמדות.
אלו החתולים אשר ידעו את האושר, אך לא הזריחה לא הגג ולא מיכל היו אלא שגרמו להם להתהלך אחד בצד השניה, ולא התחנת הטלוויזה אשר שידרה פרסומות הביאה להם את האושר.
היו אלה הלחישות הטיפוס המשותף לגג הרעפים האדום בכל בוקר, והתכרבליות אחד בתוך השני שלהם אשר משכו את וילון החושך מליבם וגילו להם מילון גוונים אחד בתוך השני ואלף דברים חדשים, מוחבאים בדברים הקטנים. ולא השינה של בעל הבית ולא מיכל היו אלא שגרמו לבית לחזור לחיות, אלא מגע הידיים של מיכל ובעל הבית, הנשיקות והמשפטים אשר לחשה לאוזנו כששוב נרדם בתוכה.
We talk about it all night long
We define our moral ground
But when I crawl into your arms
Everything comes tumbling down
העיינים שלי אדומות בלי שהזלתי דמעה אחת, ואם הפוסט הזה נראה מבולגן, עדיף שלא תראו מה הולך לי בפנים
"היא חושבת שאתה מרשים, אתה יודע?"
"הלוואי וגם אנשים שמכירים אותי היו חושבים ככה"
"מה גורם לך לחשוב שהם לא?"
"המיטה הריקה שלידי"
(סליחה על ההפשטה המזעזעת של השורה הראשונה - זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בזמן האחרון ואני לא רוצה לזהם אותה בפומביות,
את כותבת מדהים, הלוואי שהיה ולו שמץ של אמת ברושם שקיבלת עלי)
| |
ישר | למטה
לאט לאט מילא הגשם את כל החורים שבו והמעט שנשאר על מנת להשלים את המצב עשה האוויר, ספוג ריח הגשם אשר נכנס לתוכו בלי לבקש רשות ובלי להתחשב במצבו.
רק לפני מספר רגעים היה שרוע על המדרכה באפיסת כוחות, נראה שאחרי כל כך הרבה זמן של מאבק, החושך מחוץ לחלון היה הדבר ששבר אותו.
השעה הייתה רק 4 אחרי הצהריים אך העננים הכבדים אשר כיסו את השמיים נתנו תחושה של שבע או שמונה בערב. הוא הדליק סיגריה על החלון אחרי ששוב רב איתה והתבונן באנשים הקטנים שעוברים שבע קומות תחתיו, בו זמנית היה גבוה מתחתיהם ונמוך מתחתם, אלהים של עצמו וגם השד שרודף אותו כבר עשר שנים. היא שכבה במיטה, הוא התבונן לסירוגין בשמכה אשר רטטה תחת התקפי הבכי שלה ובשמיים האפורים, עד שלא יכל עוד, לקח את הדברים שלו ויצא מהבית, בלי לקחת את המעיל, עם החולצה הקצרה שאיתה ישן עד לפני כמה שעות, אותה חולצה שהייתה ספוגה בריח שלה מאתמול בלילה, עם מכנס דק וקרוע למחצה, מצא את עצמו פתאום בגן הסמוך לביתם, שוכב על הדשא ונותן לגשם לשטוף אותו לא ברור כמה זמן עבר, אבל נדמה שכל האנשים נעלמו מרגע שיצא מהבנין וכעט, כשפקח את עיניו עדיין לא היה להם זכר. זה היה רק הוא, ספוג במים עד שד עיצמתיו, שיכור מאוויר. השמיים לא התבהרו אף לא במעט ייתכן שעברו שעות ויתכן שעברו דקות. כל זה לא שינה פתאום מאום. הוא התרומם על רגליו, עכשיו הוא מוכן ויש רק כמה סידורים אחרונים.
לא היה איש מסביב, לא מכוניות וכשהגיע לבנין המעלית חיכתה לו, היא לא הייתה בבית. הכל היה על פי הזמנה, טוב יותר ממה שאפילו הוא יכל לתכנן את זה. אחרי שקפא בחוץ מקלחת חמה הייתה הכרחית להמשך התכנית ואחרי חצי שעה באמבטיה הוא התחמם ונרגע די הצורך על מנת להמשיך. כל תיכננו בחודשים האחרונים הגיעו לקיצם, כל רגע שעבר היה ספונטני ומתוכנן כקפידה כאחד וכל הנסיבות רק עזרו לו להתמקד בדברים שנותרו לו. אחרי המקלחת הוא התיישב על שולחן המטבח ורשם את כל המכתב הזה, לא כדי להסביר ולא כדי להתנצל אלא כדי לתת לה את ברכת הדרך, המכתב הזה מתאר הכל והוא כבר יוד'עשכולם יקראו אותו אבל הוא רק בשבילה, בשביל שלא תרטית יותר את המיטה בהתקפי בכי ובשביל שהוא לא לא יצא יותר במיואש וחסר אונים למרפסת כמעט בכל פעם שהם ביחד.
הוא אהב אותה יותר מהחיים, וידעה שגם היא מסמפטת אותו עד כאב, אבל למעשה הם מעולם לא ממש הסתדרו, ורק האהבה גרמה להם להמשיך ולנסות פעם אחר פעם במשך שנה. הוא ידע את זה וראה בעינייה בכל פעם שהם השלימו שאי שם בתוכה גם היא ידעה שלא יצמח מזה אלא כאב, אבל פעם אחר פעם, התקף אחרי מריבה, הם השלימו אחד בשביל השני ומרוב אהבה בנו לעצמם כלוב של כאב. החיוכים כבר נאלמו וכל רגע של הפוגה היה להם לרגע של חופשה וזמן איכות. אבל זה היה רק האמת המשוטפת שלהם, וזו, הייתה חצי אמת. החצי השני, החצי שהיא בכלל לא הכירה היה החצי שבו שהבין שביחד אין להם עתיד, והם לא יוכלו לצאת מתוך בועת העינויים שלהם, החצי שידע כבר מההתחלה שהיא תהיה האחרונה, עקב מדד וחישב בחודשים האחרונים את כל האפשרויות וכמו שחקן שח מקצועי, בצורה שקטה רגוע וחבויה להחלוטין מצא את הצעד הנכון ביותר, שאפליו שנדמה בהתחלה לא הגיוני הוא תחילתה של שרשרת אירועים אשר יהפכו הכל ליותר טוב. החצי הזה, שעכשיו נהיה שלם יותר ויותר בכל מילה שנכתבת.
זה יראה כמו סוף, במיוחד שלטוב או לרע, הוא היה כל עולמה בזמן האחרון והיא הייתה קשורה אליו לא פחות ממה שהוא היה מחובר אליה. הוא ידעה בכל רגע נתצון מה היא חושבת, מה היא מרגישה ומה תהיה הבעת הפנים שלה, היא, כמהו ידע מראש שהם הולכים לריב וידעה שהיא עומדת לבכות והוא עומד לעשן שוב במרפסת כדי להירגע, הוא הניח שהיא כבר הבינה מה הוא מתגבש לו בראש מאז שהיא הפילה וזה, עשה עוד יותר עצבנית והם רבו עוד יותר, אבל, היא לא ידעה מתי, וזה היה הקלף החזק שלו, התזמון.
המחשבה שהוא מונע אותו ממנה לו נתנה לו מנוח, מצד שני, היא אמרה פעם שהם בחיים לא יוכלו להיפרד, וזה היה נכון, פשוט כי האהבה שלהם לא נתנה להם להתרחק ליותר מיום יומיים בלי לעורר חשק אז לחזור ולנסות שוב. ושוב ושוב. על כן, היה ברור למדי שמשהו צריך לקרות, ולא להזיז איזה פרש או סוס, היה צריך להקריב. והוא החליט להקריב את המלכה. תכלס, מבין שניהם, היא זו שהיה לה עתיד, הוא, הרבה לפני שפגש אותה כבר ידע שלא יזדקן, בין אם זה יהיה הוא עצמו שיחתוך או שהסרטן יאכל אותו חי, יהיה משהו שיעשה את עבודה ועכשיו, אחרי שהרגיש את כל מה שהרגיש איתה ובגלל שהרגיש את כל מה שהרגיש איתה נראה לו נכון ללכת, לפרוש בשיא ולתת לה להמשיך. זו הסיבה שהוא רושם את כל זה - כי עכשיו הזמן שהם יפרדו, ולא זו לא תהיה פרידה עצובה, למרות שהם רבו לפני כמה שעות, זו תהיה הפרידה הכי מאושרת שיכולה להיות להם. הוא רושם לה עוד ועוד כדי שהיא תבין -
הוא נתן כל מה שיכל לתת בעולם הזה, ואפילו יותר, הוא הבטיח לעצמו שיחיה כל עוד יגרום אושר ואחרי שהוא נתן וקיבל כל כך הרבה אהבה אין סיבה שימשיך וימשוך את זה, כשנודע לו שהיא בהריון זה היה מלחיץ כי זה היה הופך את המשך לעובדה מוגמרת, אבל כשהיא הפילה נסללה הדרך להתגשמות העצמית שלו, הוא נשאר רק עוד קצת כדי לסגור את כל הקצוות
עליה להמשיך וללכת, הוא מרגיש את עצמו בעיניה ובלבה אבל היא צריכה למצוא שם את השארף את העולם הנפלא שרק מחכה לה שתפתח את עצמה אליו, זה לא איתם אבל תמניד ישאר להם כל הרגדש הזה שלהם וזה דבר שהיא צריכה להתגאות בעצמה לגביו, ואחרי כמה זמן, כשהיא תרגיש מוכנה היא מוכרחה לקחת את כל האהבה שלה ולהיות מוכנה לתת אותה למישהו אחר, להפוך מישהו אחר למאושר, מישהו שרארוי לזה ושיודע איך להתמודד עם זה. כאמור, המכתב הזה אינו פרידה, אלא ברכת דרך. כי איפה שהם נעמרו אפשר להמשיך ולגדול, רק צריך אדם מתאים וכמו שהיא מצאה אותו, היא תמצא מישהו מתאים באמת, העיקר שלא תדאג ושלא תטבע בביצה הזו של רחמים עצמיים וחוסר אונים!
כך מקרב המכתב לקיצור והאופריה של הגשם מתחילה להתפוגג. נשארו לו שורות אחרונות על הדף. הוא התלבש ויצא מהבית, המעלית חיכתה לו בקומה, אבל כשירד חזרה המולת הרחוב חזרה והכתה בפניו ובאוזניו, הוא צעד ברחוב בשלווה, והכל הלך בהילוך מהיר נגד הכיוון שלו. צעד אחר צעדש הוא התקרב לגשר של ההתחלה החדשה שלו, כאב לו להיפרד אבל שמח על שמשאיר אותה פנויה ובאמת שהיא תהיה בסדר. עד שהגיע לגשר בשמיים נשברו קרניים של שמש שוקעת ומבין כל העננים העווים נדמה היה שכל השמיים שוקעים יחד איתו. הוא נעמד במקום שסימן בעיני רוחו על קצה הגשר פרס ידיים ונתן לעצמו את מלאו הנאה מהרגעים האחרונים שלו, הכל היה שם, השמיים ריח הגשם, הקור של תחילת החורף, ההמולה מתחת, אנשים שממהרים לאושר שלהם והגשר הריק מאדם. בחייו לא היה מאושר כמו עכשו, זה כל מה שציפה לו ומעבר לכך. מושלם מכדי להטות את הגוף קדימה מושלם מכדי לחזור הביתה ולא לסיים את המכתב לעולם. באותו רגע הוא לא האמין למראה עיניו - כשהאוטובוס הכחול הגדול פתאום התקרב לתחנה שהייתה מאחורי גבו כמו עמד בבחינה נוקשה וברגע האחרון המלאך עוצר את ידו מלרצוח ועכשיו יש לו שתי דרכים חדשות: ישר למטה.
ometimes there's a time you must say goodbye
Though it hurts you must learn to try
I know I've got to let you go
But I know anywhere you go
You'll never be far
'Cause like the light of a bright star
You'll keep shining in my life
You're gonna be right
Here in my heart
That's where you'll be
You'll be with me
Here in my heart
No distance can keep us apart
Long as you're here in my heart
Won't be any tears falling from these eyes
'Cause when love's true love never dies
It stays alive forever
Time can't take away what love we had
I will remember our time together
You might think our time is through
But I'll still have you
Here in my heart
That's where you'll be
You'll be with me
Here in my heart
| |
שחקנית
מי חוזרת אליו הביתה?
רק גופך עובר בדלת
הוא רק עוד אחד,
אומרת לעצמך שהוא האחד.
מחייכת אליו המון
אבל הברק בעיניים כבר כבה.
מי חוזרת אליו הביתה?
האם האוהבת?
האישה השבורה?
הנערה האינטלגנטית?
הילדה התמימה?
הן כולן את
ואינך אף אחת מהן.
מי מחקבת אותו?
ומה נשאר ממך אחרי כל השנים
הצחוק, הדמעות, הסקס והשקט
כבר באים בהזמנה
את חושבת שאת כנה איתו
זו האת הכנה בתוכו.
את אבודה,
בין כל מי ומה שאת צריכה להיות
עכשיו את אף אחת
אפור נע על גבי אפור
מחפשת במראה קווים
לשווא - הכל שם שקוף
האור עובר דרכך
כמו המבט שלי
משאיר אותך ערומה.
תחבקי אותו, הוא ישמח
ואני, כמו רדיו מקולל
אשאר לזמזם בחושך
חלקי מילים משומשות
לדבר בשקט, בחושך -
איפה שהנשמות שלנו
מסתובבות ומחפשות
(בחיי שאחרי שאלמד לשלוט על הפה והידיים שלי החיים שלי יתחילו להשתפר)
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
