 כינוי:
Mier Tarum בן: 40 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ככה עושים שנה חדשה
יום ראשון - האלכהול
כדי להתחיל שנה חדשה, צריך קודם כל לסיים אותה. אך אבוי! יש אנשים שמתחילים שנה קצת לפני שהקודמת הקודמת, וזרוב מזדקנת בצעדי ענק לקראת החלפת הקידומת שלה, היא מתקרבת לגיל שבו להגיגים השנונים שלה יצמח זקנקן לבן וכשהיא תהיה במעברי חציה, היא תאמר לאנשים "אוי, איש יקר, אתה אולי זוכר אותי, אני הייתי זורבבלה מישראבלוג, האשה שידה ברוב ויד רוב בה, תוכל לעזור לי לחצות את הכביש? הראיה שלי לא כמו שהייתה פעם" ורגע לפני הגיל הזה, זרובבלה החליטה לארגן מסיבה ואפילו להזמין אותי, חבל רק שגיליתי שהיא עשתה את כל הדברים האלה, במוצאי שבת כשרוב המקומות שבהם ניתן להשיג מתנה זולה וטובה סגורים ומעט החנויות הפאקציות שמוכרות פרטים בצבעי פסטל מלאים עד אפס מקום בנשים שלובשות דברים בצבעי פסטל ומחפשות פרטים חדשים בצבעי פסטל שיקשטו את גופן הכונפי. לאחר שרעיון המתנה המקורית לזרוב ירד לטימיון, חשבתי ללכת על רעיון מקורי אף יותר - המתנה הכי גרועה שיכולה להיות. אם זו הייתה כל אחת אחרת ודאי מתנה זו היתה משהו מהחנות שהוזכרה קודם, אך עבור זרוב התמנה הנ"ל היא ללא ספק ספר.למעשה שני ספרים אפשריים - התאו של פו או ספר מיסתורי של פול אוסטר ספרים שהם ללא ספק מעולים והולמים, אך לאור העובדה שכל זה התרחש במוצאי שבת המקום היחידי שניתן היה לחפש תרבות בו הוא קניון עזריאלי, שמצטיין בתרבות, הידועה בשם, "צרכנות עיוורת" או מעוורת במקרה ש חנויות אודם, ככה שמלאי הספרים שניתן להשיג בקניון הוא מיניאטורי, ובעוד שאר החנויות מוצפות באנשים שקונים דברים לשנה החדשה, שתי חנויותהספרים - סטימצקי וטאור היו ריקות מאדם, אה - וריקות מספרים. על המתנה שנבחרה בסוף אין טעם שאני אפרט עוד - זרוב עשתה את זה מספיק יפה. מה שמענין הוא המסיבה.
למסיבה תכננתי להגיע לרבע שעה, לתת את המתנה לזרוב וללכת, למעשה חשבתי שזהיהיה בבית פרטי ושם המועדון נשמע לי כמו המילה צהריים בניב זרובבלאי ולאו העובדה שלא אכיר מהנוכחים, אין שום סיבה שאבלה שם. מה לעשות שצהריים הסתבר כמועדון מטאל קשוח אפל וריק, כל כך ריק שהDJ היה גם המאבטח, הברמן היה גם שמירת חפצים ואימם, הייתה סתם תקועה בפינה זו או אחרת של המועדון רוב הזמן. ופינות נידחות של המועדון היו פזורות קבוצות קטנות מאוד של פריקים או רוסים או שניהם (המחנה המשוטף, אגב, היה הבגדים השחורים ומייוסרים שכולם לבשו) ובין הקבוצות פיזזה לה מישהי בשמלה בצבע פסטל, משקפיים בצע פסטל וכתר של ורדים קשוחות ואפלות, הזקנה לשעתיד זרובבלה שלקחה את המתנה שלה וחזרה לפזז לה בצללים ואילו אני זנחתי את הרעיון של ללכת הביתה ועברתי לתכנית מעניינת יותר - של להשתכר חבורה של רוסים שיכורים. כל כך רוסים שאפילו אני, אחרי הקוקטייל של כוסיות חזקות, שש כוסות של וודא אלסקה (מים עם רעל עכברים) וחצי בקבוק סרני זול (שתן עם רעל עכברים) התחלתי לברבר רוסית שוטפת שעורבבה עם עברית ואנגלית ובגדול העבירה את הזמן בצורה די נהדרת - עד שגילינו שצריך ללכת הביתה. כש4 שיכורים הולכים ברחוב המסגר בתל אביב, יש דברים שהשיכרות יפה להם. למחרת אגב, היה ערב ראש השנה,
יום שני - התפוחים
אחרי כל כמות האלכהול ששתיתי התעוררתי עם כאבים עזים באזור הכבד, מעניין למה. אימא ואני החלטנו על ארוחה משפחתית - כלומר - לנסות למצוא מסעדה תאילנדית שפתוחה ועושהב מישלוחים בזמן שכל אדם נורמלי נמצא בארוחת חג. אין טעם לציין שלא הצלחנו, אבל מה שכן, בשביל זה הייתי צריך את הפלאפון שלי - שמסתבר שמאז הלילה שבו השתכרתי היה סגור - ושם בתוך שלל הודעות השנה הטובה המיותרות נמצאה הודעה מליברטין שמציאה לי לבוא להופעה בהנחה - למרות שההודעה נשלחה חמש שעות מסתבר שהיא עדיין רלוונטית ובצעדי ענק מצאתי את עצמי בג'אפן עם ליברטין בתוך הופעה (בחינם) של התפוחים שהייתה ההופעה הכי טובה מאז נאנוצ'קה לפני חצי שנה, ההופעה שבה הכרתי את מור. הופעות בג'אפן ובמיוחד הופעות המסוג הזה (התפוחים, הגרובתון פום פאם וכו') מבוססות על שני עקרונות פשוטים - הראשון לקפוץ השני לנחות על כאלה שלא קפצו וכשאני קופץ, פשוט נומר שסביב החבורה שלנו נוצר הרבה מאוד רווח - על אף שהיינו בשורה הראשונה. משהו אחד שיש לי להגיד על ההופעה של התפוחים - הם נ-ה-ד-ר-י-ם ואם יצא להם להופיע ליד הבית שלכם - לכו, אם יש לכם כסף תקנו את הדיסקים שלהם, את החולצות שלהם, את הסינרים שלהם (גררררר) אותם!!! זהו
יום שלישי - הגרוב
ראו את סעיף יום שני.
יום רבעי - ההשפלה
דברים טובים לא מחזיקים לאורך זמן ובטח שלא דברים טובים כמו השבוע שהיה. לכן ביום רבעיי, במקום ללכת לעוד הופעה עם ליברטין החלטתי ללכת להקרנה מאולתרת של רוקי באיזה באר ביפו, כדי לראות אנשים חדשים אבל בעיקר כי לא נשאר לי כסף לעוד הופעה. כמה שניות אחרי שהגעתי ניגש אליי אחד האנשים ואמר לי שאני מופיע. בתור ג'אנט. אני מתכחש לערב הזה ממשפט זה ואילך. אבל אומר רק דבר אחד - זה היה גרוע.
האמת היא שזה היה הרבה יותר מענין, אבל אני לא בית ואי אפשר לכתוב כשלא נמצאים בבית.
בפעם הבאה טרמפ-טייק 2 - איך להתקע בשבע נקודות שונות ברחבי הארץ.
| |
טרמפיסטים ערומים
בימים טובי וירוקים מאלו עבדכם הנאמן, היה משועמם. מיותר לציין שזהו מצבי הטבעי אך לרוב, יצר הפאדלות שלי גובר על התיגר שמציב לו השעמום וזאת, על ידי בטלה מוחלטת בזמן השיעמום, אילו הייתי טורך לכתוב בכל פעם שמשעמם לי וודאי הייתי מצליח לשלש את כמות הפוסטים של השנתיים האחרונות במהלך שבוע, שוב, מזל שאני פדאלה, אבל זה, מסיפור אחר.
היה זה יום שני שכוח אל כמו כל יום שני אחר בזמן האחרון, שכמו יום שני שלפני ויום שני שאחריו התחיל במשמרת בעבודה, שהייתה משעמת במיוחד, חוץ מהעובדה השולית שבאותו יום קבעתי לצאת עם מישהי, סביר להניח שדבר מהדברים שהתרחשו אחר כך לא היה מתרחש, גם באותו היום וגם בימים אחריהם. למי שהדברים נראים קצת לא ברורים. זה בסדר, זה לא רק אצלכם.
איפה הייתי? אה, בדיוק קבעתי להיפגש עם מישהי בשם הנדסאית, ביום החמישי באותו השבוע,לצורך דייט ביזארי - שופינג, אולי היא חכמה להחריד, אבל היא שגתה כשחשבה שתוכל להשיג בגדים במידה שלי בקלות ולאור העובדה שהיא הייתה אדם די מרשים, כלומר שילוב נדיר של סקס אפיל ואינטלגציה, החלטתי שאתן לה הזדמנות לגרור אותי לחנויות בגדים. הייתי שמח לתת לה עוד כמה דברים, אבל זה כבר פוסט אחר. נחזור לאותו יום שני שפתום לא ממש היה לי חשק לחזור הביתה, וישנתי כל ךכ מעט בתקופה ההיא שהייתי במצב כפית בערך כל הזמן. השעה התקרבה לשעה תשע בערב, "מענין מה אפשר לעשות כשממממממממממש משעמם לך" אדם רגיל היה תם הולך לפאב או משהו, אבל בכמה וכמה הזדצמויות כבר הכחתי שאיני אדם רגיל ולכן אחרי חמש דקות מוחי המעוות ענה כ כך בפתאומיות שסובבתי את ראשי בניסיון להבין מי דיבר "ניקח את כוננית, ניסע איתה לחיפה, ונחזור ברכבת בשלוש בלילה, כמו שהבטת לה לפני שנה". לאור העובדה שהשעה הייתה תשע וחצי בערב, לא היה לי שמץ של מושג האם כוננית עובדת ובארנק הקרוע שלי הסתובבו שבעה שקלים בלבד, ללא ספק שזה היה הרעיון הכי גרוע שיכולתי לחשוב עליו, וזאת בדיוק הסיבה ששניות אחי זה כבר שוחחתי עם כוננית והסברתי לה שהיא באה איתי לחיפה מיד כשאני מגיע לתל אביב.
כוננית, כצפוי ניסתה להיות רציונלית (למה אנשים מתעקשים לעשות לי את זה?) ושאלה מה נעשה בחיפה. אני חייב להודות שלא ממש חשבתי על זה לפני זה, בעיקר התרכזתי בזה שאנחנו נגיע לחיפה ונחזור בלילה. בהמך אגב, יסתבר שהגעה אכן הייתה יותר בעייתית מההימצאות שם. "נלך לסרט" המשכתי בקו הדברים הכי_פחות_מתאימים. נראה שההצעה לנסוע שעה לחיפה לראות סרט של שעה וחצי ולחכות עוד שעתיים לרכבת הייתה מטופשת וחסרת תכלית מספיק כדי לשכנע את כוננית להסכים, אבל, אבל, אבל... קודם צריך ללכת לבקר את בעלת הביתה החדשה שלה - אישה שלוקחת אותי ואת כוננית יחד ברמת המוזרות שלה.
כדי להגיע לביתה של המשוגעת, AKA בעלת הבית של כוננית היה צורך להגיע מרכבת מרכז (ששוכנת על רחוב אורלוזורוב) למשכנע הביזארי, שגם הוא נמצא על רחוב אורלוזורוב. אכן, לא נפלה כאן טעות, שתי הנקודות הן היעד והן המוצא נמצאו על אוו הרחוב, ונראה כמו משימה קלה כל כך - עד שלא מכניסים לקו הישר שלושה גורמים: את כוננית, אותי, ואת העובדה ששתי הנקודות נמצאות בתל אביב. פירוש הדבר היה כמובן לסוע שלושת רבעי שעה באוטובוס ואז לחזור חצי שעה ברגל. לעבור את כל המרחק ברגל אגב, היה לוקח בדיוק חצי מזמן הגעה שלנו בפעול, אך בכל זאת הגענו אל ביתה של המשוגעת בעשר הביקור היה מכאיב למדי הות וכל דבר בבניין היה בנוי לאנשים שהפסיקו לגדול בגיל עשר. כמה דקות אצל המשוגעת ונדמה שסוף סוף היינו בדרכינו לחיפה כשכוננית קבעה שהיא הולכת לאכול לזניה. מה שהיה נפלא בקשר שלי עם כוננית הוא שבכל השנתיים שהיינו ידידים לא ממש טרחנו לשאול אחד את השני מה הוא רוצה אלא פשוט נהגנו להחליט באופן חד צדדי - אני החלטתי שנוסעים לחיפה והיא הסכימה כך שלא היה לי זכות להטיל וטו על הלזניה שלה, במקום זה הטלתי את המלחיה שהייתה לנו על השולחן. יאסו!. הלזניה אומנם הייתה נוראה טעימה, אבל לנו הייתה רכבת לתפוס ולכן אכלנו הי מהר שיכולנו ורצנו חזרה לרכבת מרכז. בזמן שרצנו, גל האוטובוס שמגיעים לשם, עברו בזה אחר זה. לבסוף עלינו על אוטובוס. למעשה כשעלינו כבר ידענו שאנחנו נפספס את הרכבת ועל כן, נפספס גם את הסרט שרצינו לראות בחיפה ולכן נלצנו להגות תוכנית אחרת.
כשדברים יוצאים פעם אחת משליטה (אם אפשר לקרוא ככה ל: "בואי-נתפוס-רכבת-לחיפה-נראה-סרט-ונחזור") זה אף לא משתפר. ובטח לא כשאני ויעל הם הוגי התוכנית. כך ישבנו לנו באוטובוס שאגב, לא לקח שלא אותנו לתחנת הרכבת אלא גם הועיל להוריד אותנו בקיבינמט שגם אחרי שלוש שנים של מגורים באזור הבזה לא ידעתי שקיים. "אז מה נעשה בחיפה?" שאלה שוב כוננית, עכשיו כשהקולנוע כבר ירד מהפרק. "נלך לים!" הצעתי, על אף שאני לא חובב רחצה לילית או בכלל. "אבל אין לי בגד(-)ים" היא ניסתה שוב להיות שפויה, דבר שהיום כבר הוכיח את עצמו פעם אחת כלא יעיל, "אז נשחה בערום" אמרתי בצחוק, אבל כבר היה מאוחר מדי.
"אנחנו צריכים מגבות. אחרת לא שוחים, ואם לא שוחים, לא נוסעים לחיפה" כוננית קבעה
"נמא קיוסק. בקיוסקים תמיד יש מגבות" עניתי וגררתי אותה לסופר של דוסים שבדיוק תיכננו לסגור (השעה הייתה 11 בלילה) לחנות היו רק שני תחלפים למגבות גוף - מפות שולחן וספוג'ות. על אף שמפות השולחן מאוד קסמו לי, כוננית לא השתכנעה. לבסוף רצנו לעזראילי (אחרי שני ניסיונות כושלים עם אוטובוס כבר הלכנו ברגל) לא ברור איך אבל החנות הייתה פתוחה והיו שם מגבות שהתאימו לרוחינו. עם שקית עם שתי מגבות עשינו את דרכינו לעבור תחנת הרכבת, למעשה הייתי מאוד מופתע שהצלחנו להגיע בזמן לרכבת. ובצדק.
בזמן שקניתי לעצמי כרטיס לרכבת כוניית הסתבכה בחיפוש אחרי כרטיס האשראי שלה, שמסתבר שנחטף בשלב מוקדם יותר הערב במסעדת הלזניה.השעה התקרבה לחצות וכרגע עברה הרכבת האחרונה לחיפה, כוננית הייתה בהיסטריה, ואני חשבתי מה עוד לא השתבש? בשלב הזה הגיע האוטובוס שלקח אותנו לקיבינמט מקודם, מסתבר שאחרי שהוא נוסע לקיבינימט, הוא עובר בעזריאלי, כך היינו יכולים לגלות שעה מוגדם יותר את מקרה החטיפה החמור ואולי להספיק להגיע בחיפה. אבל ניחא, נסענו באוטובוס וניסינו להתקשר למקום של הלזניה ולשאול אותם הם פיסת הפלסטיק שם, אבל ל144 לא היה את המספר שלהם. ניסינו לברר עד מתי יש אוטובוסים לחיפה, אבל בדיוק באותו לילה השירות אגד היה מושבת. מישהו כנראה לא רוצה שנגיע לחיפה אמרתי לעצמי כשהקיביניבוס מצא עוד מקום חדש בתל אביב שמנותק מהייקום וחליט לפנות שם.
בחצות כבר היו בידינו שתי פיסות פלסטיק - הכרטיס שלה וברכה של ברסלב שהיא לקחה מהחנות של הלזניה מרוב אושר שתי מגבות,כרטיס רכבת לחיפה ושום כלי תחבורה ציבורית שמגיע לשם. הדבר היחידי שנראה לי הגיוני בכל המצב הזה שיהווה ממש אבל ממש דפק אותנו, וגם אחרי שסיים את עבודתו השאיר לנו את הכרטיס בדמות ברכת הדרך עם הזה של ברסלב.
well, זו הייתה בדיוק הסיבה שהחלטתי שאני מגיע לחיפה. למרות שבשלב זה הייתי עייף רצח וכל הספונטניות כבר מזמן נשחקה.
"אנחנו הולכים לתפוס טרמפים לחיפה" הודעתי לכוננית. לאור העובדה שלא היא ולא אני טרמפסטים ואין לנו ממש רשיון, החלטנו לתפוס טרמפים לחיפה מיציאה לאיילון צפון של ר"ג. לטובת אלה כמונו שלא מבינים את הבעתיות של המצב אני אסביר: איילון לא מגיע לחיפה, מי שמגיע לשם בערך זה דרך נמיד, בצד השני של הרכבת. ב) אם כבר איילון צפון, מחלף ביאליק זו היציאה הכי שוממת מבין כל המחלפים, ובאחד וחצי בלילה במיוחד. אבל זו רק הטעות הראשונה מבין רבות שעשינו. האותו הרבעי שעצר לנו היו מספיק נחמדים כדי להסביר לנו שאנחנו במקום הלא נכון ולקחו אותנו למחליף הסירה, משם היה לנו טרמפ לווינגייט משם בערך לא היה לנו טרמפ במשך חצי שעה. עד שנמצא איזה ערבי נחמד שהוריד אותנו בחדרה שזה אומנם חתיכת חור, אבל זה עדיין יותר טוב מאשר ווינגייט. עד לאותו לילה לא הייתי מאמין שקיים חור יותר גדול מחדרה, חוץ מכמה ישובים באזור שמוטב לא להיזכר בהם.
הבהרה: אני די שמאלני . איך זה קשרו פתאום? הטרמפ הרבעיי והאחרון שלנו - הזה מחדרה היה איש מענין מאוד עם אותו מאוד מאוד יקר שדומני שהסיבה היחידה שעצר לנו היה כדי שיוכל להשוויץ באותו החדש שלו, אבל היי! לקבל טרמפ מחדרה ועוד באותו שהרשים אפילו אותי (ואני לא ממש מתלהב ממכוניות) מה הכפת לי שהוא משוויץ? שישוויץ מתל אביב :) פרט נוסף בנוגע לזהות של הנהג הוא שהוא ערבי. לי זה לא ממש הזיז והואלא ממש היה צריך לפתוח את הפה כדי שנגלה את זה, אבל הוא השטדל לשמור את זה בסוד, כדי לא לגרום לנו אי נעימות. כחלק משיחת החולין שאלתי אותו איפה הוא גר ואז הוא בישר לנו "אני ערבי". טוב בשלוש בלילה זה גרם לי לפרץ צחוק מטורף. כך או כך, ובהפתעה מסויימת הוא אכן לקח אותנו לחיפה. כוננית ואני אכן התרחצנו בערום.
יותר נכון - נכנסנו למים ואז באו אנשים והתחילו לנופף לנו, אז למשך 45 דקות היינו תקועים בים ולא יכולנו לצאת כיהם ישבו על החוף והיינו בטוחים שהם יראו אותנו. לבסוף אחרי שהתחלנו להזכיר צימוקים במימדים ענקיים החלטנו לרוץ לחוף, התלבשנו, ולבושים גמריעברנו לי ד אותם האנשים שפחדנו מהם וגילינו שהם עסוקים בדברים מענינים בהרבה מאשר להסתכל על שני חולי נפש ששמתרחצים 4 בלילה.
הדרך חזרה הביתה הייתה "נורמלית" הרבה יותר, השילוב של המוני אנשים שנוסעים לנמל תעופה (הסיבה שיש רכבות בללה) עם כוננית ואנכי, עם שיער רטוב ותיק צנוע בהחלט היה משעשע. אהה ועוד משהו קטן: בחיים על תוכלו את הצ'יפס של רכבת מרכז! פעם הוא היה טעים והייתי אוכל אותו לפחות פעם בשבוע אבל עכשיו הרסו אותו ויש לו טעם של קרטון מחומם.
| |
יהווה מכה שנית שנית
נראה שיש דברים שלא מתיאשיים ופחות מבוע אחרי שיהוה שלח בי את סבתותיו המצ'וקמקות, הגיע למסכנה שעליו לנסות את מזלו שנית.
היום היה יום שישי ואני הייתי בדרכי למסיבה. לא סתם מסיבה, מסיבה בחוף הים, לא סתם חוף הים אל חוף הים של חיפה, ולא סתם יום שישי, אלא הרכבת האחרונה של יום שישי. רכבת, שהיא אומנם פחות דחוסה מקו 567 בצומת גהה (שהוא עצמו יותר דחוס מקרון שואה) אך עמוסה יותר מקו 51 בבוקר. למזלי אני גר בדרום תל אביב, וברגעים בודדים אלו, אם לא לומר ברגע יחיד זה, אני מגלה את היתרון שבכך - זו היא התחנה הראשונה שלה, וכמות האנשים שעולים בתחנה זאת היא הבדיוק הקיבולת המירבית של הרכבת, כלומר, יחידי הסגולה, ה300 במספר, שעולים בתחנה זו זוכים לשבת על כיסאות.
אני כאמור הלכתי לים, וכשהולכים לים, נראים כמו אנשים שהולכים לים, זה, בשילוב עם הגובה העצום שלי, שיערי השופע, שרוול ההומאים שלי (שכתוב עליו מאחורה "אם לא תכנס, איך תצא?"), המיני דיסק והחולצה הגזורה, יכול להביא מתבונן מהצד לשתי מסכנות לוגיות - א) אני לא בצבא; ב) אני לא קשור לדת.
כשאני נוסע צפונה, יש לי תמיד השראה לכתוב, שורש הדבר נעוץ בנסיעות הרבות שלי לבנימינה לפני כשנתיים, אבל, להבדיל מהסיבה שלי לשם, השראה נשארה, ובימי ההתרחשות של אירועי פוט זה, הייתי בפרקים הראשונים של ספר שניסיתי לכתוב, ככה שכשירדתי לרציפי הרכבת חיפשתי לעצמי ספספל מרוחק ונטול אנשים, להפתעתי היה אחד כזה בדיוק מול המדרגות, דבר חשוד כשיש יותר ממתאים איש ממתינים לרכבת ובערב 50 מקומות ישיבה ברציף, מצד שני אם יהוה הוציא את הזקנות מהכבר, לפנות ספספל זה לא ממש בעיה, כך או כך, לא מש חשבתי על זה באותו הרגע אלא יותר על השיר של כנסיית השכל שהתנגן לי בראש ופרק שעומד להיכתב.
כמה דקות לאחר מכם הופיעו פינגויין ואישתו, כשאר הוא נרה כמו פינגויין בגלל בגדיו והיא בגלל צורתה. באופן מאוד מפתיע זוג הפינגוין התיישבו לידי (למשחתי ישבתי בצד) ובין המחברת שלי לשירים, הבחתי שאילו הם מזן הפינגוינים האהוב עלי ביותר- אילו אשר כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' צריכיםלקחת את כל רכושם איתם ובכלל זה: קרנו של איל מת, כדור באולינג דרוס אשר משמש בתור קופסא לכובע, ערכת תפילין, וזוג בגדי פינגויין זהה לחלוטין אבל עטוף בניילון דתי עם מגוון קריאות דתיות מגניבות עליו. התמונה הכוללת שהתקבלה מהשילוב שלי, ש כל המטלטלין שלהם אם עצמם והחייל המסכן שהם שיכנעו להניח תפילין הייתה כמעט אפוקליפטית, ואילו היה במקום מישהו שיוכל לתעד את הרגע הוא היה יכול למכור את התמנה הן לאלפי העמותות שמתעסקות בקישור וגישור בין פינגוינים לחילונים, והן לאירונים שנלחמים בכפייה הדתית.
אשת הפינגוין, שכנראה פירשה לא נכון את מבטי מלא הסלידה הכבושה, סימנה אותי כנראה בתור המטרה הבא לגיור הרנדומלי שלהם ומיד אחרי שהחייל המסכו יים את תפילתו, והפינגוין סיים להתנשף בכבדות מכל ההתקופויות שלו ("אתה רק תקשור את עצמך, אני גם אעשה את שאר הדיבורים והתנועות של הפינגוינים, וגם המצווה תהיה עליך" אמר לחייל כדי לשנעו לבצע את פולחן, התפילין) לאחר שהחייל סיים את תפקידו, אשת הפנגויין הנדנדה לעברי ובחיוך של פדופיל המציע סוכרייה לילד, ניסתה להציע לי להניח תפילין, לאחר הסירוב המנומס הראשון (התעלמות - יש לי דיסקמן באוזניים, אני לא שומע אותך) היא דידתה לעברי ולכדה את מבטי, הגיע הסירוב המנמס השני (אני מוריד אוניה לרגע ואומר בחיוך !לא!) והיות וניסיונות השכנוע שלה נבלעו בצעקותיה של אמנדה פלמר גייסה הפינגווינית את בעלה למשחק "הדוסה הטובה, הדוס הרע". הפינגויין מצידו התעקש שאני אוריד את האוזניות, שלף קרן איל חלולה וניסה בכל כוחו לשכנע אותי "כדאי לך!" "אתה תוקע, הרבה {בשופר}?" לטובתי יצויין שעל האף הסלידה, שכבר הוזכרה, הבוז והגיחוך, הצלחתי לשמור על פנים חביבות ולהסרב בנימוס לניסיוותיו של הפינגויין לדחוף לידי את פיסת האיל. כשמשחק הדוס הטוב והוס הרע לא עבד זנחה הפינגוינית את הכפפות ועברה לגישה לא כל כך דתית, היא חטפה את השופר מידי בעלה דחפה לי אותו לפנים ואמרה "אתה לא יודע לתקוע בשופר" *הינון מצידי* "תראה לי" כעט כתמים סגולים החלו להתפשט על פניה החזרזיריות. נראה היה שהגיע הזמן להיות מעט ספיצי יותר בנוגע ליחסי לדת "זה לא מענין אותי, עכשיו ברשותך, אני באמצע משהו חשוב" (ואני מצביע על הספר שלי לעתיד ביד אחת וביד השניה מחזיר את האוזניות על אוזניי במיומנות על מנת שלא לשמוע את תשובתה) את כל מה שהיא אמרה אחר כך לא שמעתי, אבל נראה שהיה לה הרבה מה להגיד, לאחר מכן היא גררה את דוסה להתיעצות קטנה עם מי ששלח אותם אליי, והם חזרו, הפינגויין מצידי האחד ואשת הפינגויין מצידי השני, הוא שלף את השופר ליד האוזן שלי והניס אותו לפה ובאותו רגע נשמעה צפירה ורוב האנשים שחיכו לרכבת נעמדו במקום, ככה זה כשאתה חי במדינה אם 4 צפירות בשנה. היות השופר היה ליד אוזני השמאלית למשך דקה אחת יהווה אפילו הצליח להפריע לי. אבל הצפירה נגמרה, אנשים חזרו לשבת ואני ברחתי לאחד הספספלים היותר מרוחקים ושקעתי חזרה לספרי.
כשידרדתי בחיפה לעומת זאת הצלחתי גיליתי שלא רק שאין לי מושג לאן ללכת, אלא גם שאין לי שום דרך לגלות והאופציה היחידה שעומדת לרשותי זה לחפש חבורה של פריקונים על חוף הים, אבל זה בפעם הבה (אגב, בנוגע לניסיון החטיפה של האקסית שלי - ברגע שלחצתי על שמור - כל המחשב נתקע והפוסט פשוט הלך לעולמו, נראה שטוב בכך.)
אה וכמעט שכחתי:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
