על השולחן,

זו לא היא, זה ריח הבושם שלה שגורם לי לרצות בה

זו לא היא. לא. אלא צבע העיניים שלה שגורמות לי לרצות לא להביט בשומדבר אחר.

זו לא היא, זה הזיכרון על עצמי שגורם לי לרצות לדבר איתה שעות על גבי שעות.

זו לא היא, ולא טעם שפתיה שאני רוצה כל כך, אלה תחושת ההתעלות כשאני איתה

זו לא היא. ממש לא. אני לא אוהב אותה. אני אוהב את עצמי. (כשאני איתה, רק כשאני איתה, כל רגע שאני איתה)

זו לא היא. המצברוח שלי בתקופה האחרונה עורר את החשק לחזור אליה.

זו לא היא, זה אני הדפק שעושה הכל למענה. עושה הכל ומצליח לפשל. עושה הכל אבל שוכח. שוכח שזה לא רק אני. זו גם היא.

ולנושא אחר לגמרי. כמה דבר שהטרידו את מנוחת נפשו של הענק:

פרסומת של אלעל ב"ישראלי". פרסומת למחירי טיסה נמוכים למדי עם כיתובית גדולה "אלעל מחזירה את התיירות לישראל"... כנראה שכשבעלי אלעל טסים כל כך הרבה ישראל לפעמים נדמת להם בוורנה, לונדון או צריך, ב300$ דולר בלבד!

דרך חדשה להתחיל עם בנות - להציע להן גרעינים שחורים באמצע הרחוב.

"תגידי, אבא שלך מנצח תזמורת?""איך יצאה לו כזאת מפצחת אגוזים?" איך אפשר להתחיל עם מישהי בעזרת גרעינים. או שמה זה אני מקנא שאותו עארס לא הציע לי באמצע הכביש.

טהה.

שיהיה.

לא לשכוח!!!

ואפשר להזמין כרטיסים בהנחה עד היום (חמישי)

  No reason to even remember you now.
  Except for the boy in the belfry
  He's crazy, he's throwing himself
  Down from the top of the tower
  Like a hunchback in heaven
  He's ringing the bells in the church
  For the last half an hour
  He sounds like he's missing something
  Or someone that he knows he can't have now
  And if he isn't
  I certainly am.