 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 1/2004
life is a leason, you learn it when you troth
אני מנצל את מעט הרגעים לפני שאתחיל לכאוב את ההחלטה האחרונה שלי, לפני שהבדידות תתחיל להשתלט עלי כמו שקרה בשבוע שעבר בלי שאפילו אהיה באמת לבד. רק שהפעם אני באמת לבד.
"לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות. לברוח ולשכוח להעלם להרדם"
אני לא יודע למה אני כותב את הפוסט הזה, פשוט יש לי כל כך הבה דברים להוצי ואין לי מושג לאן הוציא אותם. אני אפילו לא יודע. אולי כי אני אל יודע. אני לא בטוח. אני לא בטוח מה יקרה בעוד מכהדקות. אני לא בוח שמחר יהיה לי פוסט חדש ולא אחליט פשוט ללחוץ על "מחקית הכל" ולחסך לישא בלוג עילג מאוד. אני לא בטוח איך ארגיש מחר בבוקר כשאצטרך לקום ולהיסתכל על עצמי, איך ארגיש כשאסתכל על הידיים שלי ואראה שם את הצמידים שתלשתי אחד אחרי השני אתמול אתמול בלילה ואולי פשוט אקם אקח בקבוק קולה וקפה ואקח את המנה הרצחנית שלי. מענין כמה זמן היא תחזיק מעמד ובסוף אטרך לחשוב על זה
"ובתוך הדפים שהזמן שהאהבת אנשים ניגמרים ברגע אחד."
אני עייף. ולא משנה כמה אני מנסה לישון זה לא עוזר, כל פעם קורה משהו ועוד משהו ואני רק מתעיף יותר ויותר. אם כמה שזה פטתי ונדוש, במיוחד בישרא.אבל ככה אני מרגיש. ולמי שיש בעיה עםזה, מוזמן לא לקרוא יותר בללוג הזה, גם מזה אני עייף. מאנשים שמנהגים כאילו הם עושים לך טובה בשבעצם מה שהם עושים זה התפקיד שלהם.כמו נהג המונית אתמול. שדי חטף את המנה הראשונה של התקף הזעם שליכשאמר אילו היה על מונה כבר היה עושה את הסכום שאודותיו סיכמנו כשעלינו וזה אפילו הסכום שהוא עצמו ניקב, לא התמקחנו על אף שיכולנו להוריד לפחות 10 שקל
"נולדנו עם כפית ביד, יושבים לשולחן"
המסיבה די טוב, בהתחלה זה היה ג'יין והמון אנשים שלא ראיתי חודש(ים) משום מה היה לי מצב רוח מוזר שכזה, חביקתי את כולם, אפילו כאלה שלא דיברתי איתם בחיים. אחרי זה ניסנו (אני וקייט) לצלם אותי קופץ. את התמונה אעלה כששרת העלה יחזור (שוב) לתפקד. אחרי זה עלינו על הגג של הגג. ושם היה די כיף (שיחת שואה ועוד המון דברים עם קייט וניסונות לשרוף קולה ווודקא, שניהם לא נשרפו לנו) אחרי זה כבר הכל די נהרס.
לרגע פשוט ידעתי מה צריך לעשות. ירדתי בשלווה מהגג נכנסתי לחדר שאחד מהפנינות שלו שימשה כמבטח, מצאתי שם שני סכינים, גם כן לא חדים, אחרי זה באתה שלווה הלכתי למקום שנראה ל די נטו אך לצערי היה מלא אבק (שכבה בגובה 10 ס"מ לא נראת מפתה במיוחד) אז פשוט נשנתי על הקיר ובדקתי עד כמה הם חדים, לא משנה כמה לחצתי, הפצעים לא יצאו חדים מספיק. זו הפעם הראשונה שלא היה איכפת לי כל כך אם במקרה באמת הייתי חותך את כלי הדם. אבל בהתחלה זה לא נראה רציני בכלל. מסתבר שיד שמאל הרב יותר חזקה אצלי. הפצע שהיא עשתה דימם. אבל כמו אידיוט התחלתי די מוקדם ועכשיו רואים את זה אפילו עם שרוולים ארוכים. בלה. ואימא שלי לא שמה לב. כל היום אני מסתובב והיא לא שמה לב לידיים שלי. רק צועקת על אימא שלה שלו שמה לב שיש לה חור באחד השיניים.
האישה הזאת כל כך מעצבנת אותי. בן אדם יושב ובוכה באמצע הסלון וכל מה שי לה לעשות זה לקטר שלא נותנים לה לישון? אחרי זה היא ישבה לי שעה מול הפרצוף וזיינה לי את השכל בכל מיני שטויות לא רלוונטיות שפשוט רציתצי לקום וולכת, בר שאגב גם יקרה בקרוב (אני כל כך רוצה לדעת שהתקבלתי לקורס קצונה!!!) לפני זה היא עשתה לי פוזות מול עמית על זה שכל שבוע מישהו ישן אצלי ומעכשיו היא תגרש אותם, כי אליה באים לישון פעם בחודשיים (נסי שבועיים פוסטמה!) ואלי באים לישון כל יום (נסי פעם בחודשיים טיפשה) אז אמרתי לה שאם היא מגרשת מישהו שאנימביא הביתה אני ותא איתו. היא כמובן התחילה עם ההצגות שזה לאמשנה לה ושלא אאים, אבל תכלס, שנינו יודעים שהיא בחיים לא תעז לעשות דבר כזה כי אני באמת אצא יחד עם הבן אדם. היא פשוט כל כך מעצבנת שאעשה כל מאמץ להגע לבסיס סגור בצבא, גם אם זה יאומר לישון בקריה או משהו. סעמק איתה.
ניסתי לצלם את הצלקות של עצמי. אבל בכל התמונות לא יכולתי להסתכל עליהם, כי הן סתם נראות םריות (כי הן באמת כאלה) התכזתי רק בחלק העליוןשל היד, הריק כל כך. על יד שמאל הופיעו שתי צלקות שלא עשיתי. רק עכישו, כשכתבתי את הפוסט הבנתי מה היה שם - הצמידים. כל כך משכתי את הסגול שפשוט שרטתי לעצמי את היד לפני שהבנתי שאני צריך לקחת רק חוט בודד. מוזר. אפיו כשאני רוצה אני רוצה להיפטר מהן אני לא מצליח להתנתק ממנה. ואני כל כך לא רוצה. אבל זה לטובתה.
nobody's really my friend, my friend nobody wants to hold me back as i fall through the holes in life i stumble blindfolded. there's my dog who'd really love to - but he can't, he's a too simple creature for matters like that. but when he looks at me and smiles with his nose (like no one knows) that's close. |
התזמון. איך הכל נדפק בו זמנית. בטח לא התקבלתי. סתם כדי להתקע בתוך הבצה שיצרתי לעצמי עוד 4 חודשים. מי צריך אנשים כמוני בקצונה?
העלתי את התמונות של הידיים שלי לרשת. לא כדאי להיכנס. זה פשוט צורב לי כל הזמן ואני מקווה שכמה אנשים דאגו קצת פחות כשיראו שזה לא עד כדי כך רציני. אבל מצאתי מילוי לסכין יפני שקנעתע פעם - 9 להבים. אני אכניס חלק מאחד מהם לתוך האולר שלי. זה יההי משעשע. לפחות לא אוכל לקטר יותר שהסכין לא היה חד דיו.
היו לי עוד כל כך הרבה דברם להגיד. אבל איכשהו, אני תמיד שוכח אותם.
אולי שוב להתנצל בפני האשנים האלה שפגעתי בהם. אבל לא מגיע לי מחילה אז מה הטעם?
| |
הלילות שעברו להן
האמת היא שאין לזה התחלה טובה. והסיום עוד יותר גרוע, ככה שכל מה שיכתב פה זה רצף מילים, לרוב ללא קשר בין המשפטים וברמה העילגת הרגילה והאופיינית לבלוג שלי.
זה התחיל בזה שהייתי שרוי בכמה סוגיות מעצבות, מסוג שלמרות שאתה בפיוש יודע מה נכון לעשות, אתה מרגיש שהדבר הנכון לעשות זה בדיוק ההפך. כל הבעיה לא הייתה בג'יין או במה שקורה לאחרונה. אפילו לא בזה שלארונה הדברים באמת התחילו להשתפר טיפה. לא. כל זה באמת לא קשור למה שהטריד אותי ולמה שקרה אחרי זה. זה היה רק המסכה, מה שדרכו כל מה שנצבר לאחרונה התפרץ החוצה.כל הבעיה הייתה והינה נעוצה בי. בזה שאני לא מסוגל לשבת לרגע במקום ולהנות מהרגע. כשרע לי באותו רגע - אני בוכה על עד כמה שרע לי, כשטוב לי אני כבר רואה מתי זה יגמר ומקדים "תרופה" למכה - כלומר דופק את המצב לפני שהוא ידפק מעצמו. זה בשילוב עם כמה פאקים מאוד בסיסיים אצלי - הובילו לדברים שהטרידו אותי לאחרונה ובסופו של דבר התפוצצו אמש.
הכל התחיל במאמצים עליים לארגן מונית לביתו של ליאו, שם נערכה המסיבה. שבסופו של דבר התגשם ונסענו שלושה אנשים למסיבה - האחד - טרוד, השניה - פצועה, והשלישית סתם במצב רוח לא משהו.
הלכנו מהמסביה במצב רוח עוד יותר גרוע - האחד חצי מת עם חתכים בדיים וחורבה כלית, השנייה סובלת מהפצעים שלה והשלישית מצוברחת. הידד.
אף פעם לא רציתי ו/או לא ביקשתי מאיש שאהיה חשוב לו. להפך.נתתי למעט מאוד אנשים להתקרב אלי באמת, והזהרתי אותם שוב ושוב שהם יפגעו מזה. ובכל זאת כמה אנשים לא הקשיבו לי. ועכשיו כשהם באמת נפגעים או קולטים שיפגעו בקרוב מאוד (לא, לא מדובר רק בשלישית) אני אמור להרגיש רע על זה שאני פוגע בהם. פאק! נמאס לי כל הזמן להיות אשם. אם אני אומר לאותה בן אדם 20 אלף פעם שאני בתור חבר טוב זו בחירה דפוקה והוא לא מאמין לי, למה אני צריך להיות אשם כשהוא סוף סוף קולט את זה. וזה עוד אחרי שאני "מקריב" את עצמי כדי שהוא יבין מוקדם, כי עדיף מוקדם ולא אחרי שהוא באמת יפגע.
אתמול עשיתי את הפרידה הכי גדולה שהייתי צריך לעשות בסבב הפרידות שלי - מהשלישית. פרידה שלא חשבתי שאני מסוגל אליה, ובמבט לאחור באמת שיכולתי לעשות את זה קצת יותר עדין. עדינות זה לא הצד שלי. עכשיו כל מה שנותר זה לעשות כמה פרידות קטנות אבל הגדול כבר מאחוריי. השבוע או שבוע הבא כבר אדע האם התקבלתי לקצונה, וכמה זמן ישאר לי.
"אני צריך להתרחק" היה המשפט האסור. אבל הוא גם היה התחבושת לכל הענין המכוער הזה כי מאחוריי המשפת הזה בעצם כבר היתה ההתחלה של הסוף."תמיד אהה כאן בשבילך כשתצטרכי אותי" אבל אחרי המשט האסור כל המילים כבר אבדו מערכןובאמת כל ה"שיחה" אחרי זה די לא ענינת כי המילים לא נשמעו וחבל, כי הייתה בה טיפה נחמה, חצי הסבר ועוד כמה דברים שבטח יכלו לשפר את המצב. אבל זה באמת לא חשוב. כי קמה והלכה ואני רק הלכתח למטבח מצאתי סכין ומצאתי לעצמי פינה שקטה.
כל כך רציתי ללכת. רחוק מאוד משם, כל רחוק שלא ימצאו אותי, שאני לא אמצע את עצמי, אבל האנשים שלקקחתי איתם מונית היו צריכים גם חלחזור, האמת החא שאילו היה לי מספיק זמן היתי מחשב שהיות ואני שילמתי את כל המונית הלוך, בדרך חזור בכלל לא הי צורך מהכסף שלי, אבל לא הספקתי להגיע להארה המבריקה הזו, כי בדיוק אז אחת האנשים שבאתי איתם אמרה שהיא קיבלה מכה במרום שמילא כואב לה והיא רוצה ללכת, ואני, שהבנתי שאין לי לאן ללכת הסכמתי ורק עליתי למלעה להיפרדמהאנשים שהייתי איתם על הגג עד ללפני רגע. קייט ושני החברים הכי טובים של השלישית, פעם היינו שלוש. בכל מקרה. איכשהו זה הגיע לסכין שהייתה לי ביד. שאגב, גם היא לא הייתה חדה מספיק, אני מתחיל לחשוב שהעור שלי פשוט דפוק. בכל מקרה, רצתי לבקש מהם רק דבר אחד - שידאגו לג'יין. כי למרות שזה היה הדבר הכי נכון שיכוי לעשות באותו רגע, זה גם הדבר שהכי פגע בה באותו רגע, אבל שוב, אחרי שהם רוא את הסכין אחד מהם, דווקא כזה שחשבתי שיקשיב לי התחיל להטיף לי על כמה שאני מסריח מאלכהול (שתיתי כוס שלוש- ארבע שעות לפני שכך הסיפור התרחש, כך שתכלס לא הייתי תחת השפעה של האלכהול) ועל כמה שאני עלוב ופתאטי. הגיוני - בן אדם שונא את עצמו הדבר הטוב ביות שניתן לעשות זה לבוא אליו לגרום לו להרגיש עוד יותר חרא. וזה עוד לפני שהוא בכלל ידע מה קרה כמה דקות לפני. אחרי שהוא יבין הוא ינסה לעשות לי את המוות. מזל שעמית תהיה לידי ולא תתן לי להקשיב לא יותר מדי.
לפעמים יש רק שתי התפתחויות אפריות. ושתהן לא טובות במיוחד ובשתיהן מישהו יפגע בסוף, אם לא יותר.במקרה שלי האפשרות הראשונה הייתה שבסופו של דבר לשלישית יהיה חבר, משהו שהיה מכאיב לי, למרות שאני מבין שזה לא אמור ואז הייתי אוכל את עצמי ובסופו ל דבר מתנתק ממנה, או שהמצב המצב הנוכחי היה נמשך עוד הרבה זמן והציפייה שהאפשרות השניה היה כל כך מעיק עעלי שהייתי מתנתק ממנה, או שהיו עוברים אותם שמונים יום ואז היא מילא היתה חייבת לשכוח אותי. הפתרון היחידי לאותו מצב, שבראיה לעתיד היה יחסוך לה המון כאב זה "התנתקות חד צדדית" כלומר, די נקלעתי למבוי סתום בקטע הזה ולכן אצטרך לעשות פרסה ולצאת מהרחוב. לא יודע איך זה היה מתבטא בדיוק. חשבתי פשוט להיעלם עד הגיוס- לא לפכגוש איש, לא לדבר עם איש, ככה שאנשים יתחילו לשכוח אותי, שזה בעצם התנתקות טוטאלית ופשוט רציתי להזהיר אותה, שאני אומנם נעלם לכולם, אבל תמיד לה תהיה עדיפות גבוה משל העיחמות ואם היא באמת תצטרך אותי אהיה שם, אני לא יודע איך בדיוק זה היה עוזר לי, אולי הקטע של ההתבדדות מהכול ומכולם היה יכול לעזור לי. כי זה לא הפעם הראשונה שאני מכניס את עצמי למצב שך "הישדות" ולא של "חיים" שזה אומר פשוט לסחוב את הגופהשלי מפה ולשם, בלי לחשוב או להרגיש. אפשר לשרוד ככה. ואולי כל מה שאני צריך עכשיו זה "לשרוד" עד הגיוס ואז לקוות שיהיו לי דברים טובים יותר שיעסיקו אותי. כמו שהפעם התרכזתי בצרות של אחרים וככה ברחתי משלי, אבל עכשיו אני כבר לא יכול לעשות את זה, אנשים בוכים ואני לא יכול לגייס את החיוך התמידי שלי, זה שמבטיח שהכל יהיה בסדר רק להישאר ולצפות.
{הערה נגמר לי הכוח לכתוב בשלב זה, אי לכך, שאר הפוסט יסוכם למשפט או שתיים ואם אי פעם יההיה לי כוח להרחיב - אעשה את זה)
לא רק עם השלישית הענין נדפק לחלוטין. גם וריה מאוד איכזבה אותי, אחרי שהיא ראתה את הצלקות ושמעה את הסיפור על הגשר (שבכל פעם אני מתקרב יותר ויותר למעקה שלו) ואחרי שהיא סחטה ממני הבטלה שאם אהיה על הגשר אתרקשר אליה ולפני שאחתוך אתשר אליה - אחרי כל זה היא שוב לא עונה לי. והאמת? יכלתי להיות על הגשר. וכשהיה לי הסכין ביד ראיתי אותה פעמיים ותהיתי האם להגיד לה מה אני הולך לעשות, אבל אחרי שהיא לא ענתה לי - כנראה שזה לא באמת מענין אותה עד כדי כך, רק חלפתי לידה בלי להביט לה בעיניים.
מישהי שפשוט סלחתי לה למרות שהיכ לא הגיעה לה שוב פספסה את ה"הזדמנות" ככה שהיא די שברה שיא של יום בין הרגע שסלחתי לה לרגע שהתחלתי לשנוא אותה שוב.
הבית שבו נערךה המסיבה היה בקומה החמישית, כמה פעמיים עמדתי מעבר למעקה והאמת - לא יודע למה לא קפצתי. רק צילמתי את עצמי. כשיהיה לי כוח אעלה את התמונה. בנטיים אנסה לישון עוד. כשאקום אצטרך לגלות כמה נזק גרמתי. אני כל כך מצטער.
הדבר האירוני ביותר הוא שכמה שעות לפני זה, כשצחקתי עלזה שאני מתמכר אליה היא בעצמה אמרה שאני צריך להתרחק ממנה. וכשבסוף עשיתי את זה היא נפגעה. הדבר האירוני השני הוא שמרוב חשש לאבד אותה בעצם איבדתי אותה. חה.
נ.ב: זה הפוסט המאה שלי :) אני מקווה ה200 (אם הוא יהיה) יהי מאושר יותר.
| |
בלע! שוב שכחתי כותרת
והנה אנו ניצב אל מול עוד פוסט ארוך, לא אופטיי, אבל לפחות באווירה טובה יותר מהפוסטים הקודמים מסעותיי עם עצמי... ביום שלישי, בהחלטה ספונטנית, וגעגועים עזים, יצאתי מהעבודה "רק" ברבע לשבע (לאחר כמעט תשע שעות עבודה) ונסעתי אל ג'יין. יותר נכון - רצתי לתחנת הרכבת (ושוב לא הספקתי לקבל החזר על הכרטיס) משם נחתי ברכבת וקפאתי להנאתי בקור של בנימנה בהמתנה למונית השירות שלא תגיע. מלסד העובדה שזוג אנשים היו ממש נחמדים והציעו לי לקחת אותי בטרמפ לזכרון (בלי שאפילו אנסה לעצור טרמפ) לא קרה דבר מענין (כי זה חור עם תחנת רכבת). אחרי זה הסתבר שאנחנו ישנים אצל אחותה, שהחליטה לצאת באמצע הלילה... זה היה מוזר כל הסיפור הזה, ובעיקר התגעגעתי לתיק המסעות שלי וכל מה שיש בתוכו ומועיל/יכול להועיל כשאתה רחוק מהבית. אבל אין תיק. אין מצלמה, אין דברים לעטיפת מתנות ועוד המון דברים טובים וחשובים שנצטברו שם במשך הזמן. גב. הגעתי למסנה שאינ צריך לערוך את התוכן שלו כדי שיהיה יותר קל ו/אול לחליף תיק שיחזיק את המשקל. אין תיק חבל. למחרת נסענו לפרדס חנה, בכביש ה"מהיר" שכול כולו בן נתיב אחד שצריך לסבול את כל העומס.... כמוהבן שהיא איחרה טיפה לבית הספר. ואילו אני שחשיבתי שעדיף לקחת פותובוס (כי התחנה ליד הבצפר שלה ואין לי 6 שקל למונית לתחנת הרכבת)ולהגיע בזמן לעבודה מאשר לקחת רכבת ולהגיע שעה לפני הזמן, נאלצתי לחכות חצי שעה 0ולפספס שני פותובוסים בגלל זה) כדי שיפתחו את הקופה ואוכל לקנות כרטיס באשראי. את הנסיעה בפותובוס אני לא כל כך זוכר כי ישנתי, אני רק זוכר שההעתוררתי אחרי שעה וחצי ורק נכנסנו לת,א (נסיעה ברכבת אורכת 30 דקות) אז גם איחרתי לעבודה. נרקומן! את העבודה ביליתי תחת ההשפעה ההרסנית של ליטר קולה והמון אבקת קפה יחד. לפחות למדתי לא לשפוך את האבקה על הקצף ועוד המון דברים חשובים, ני לא זוכר יותר מדי מהיום הזה, כי כאמור הייתי תחת השפעה של המון קפאין, עבדתי 14 שעות, יצאתי להפסקה אחרי 9 שעות (לרוב אי עובד 6 שעות ויוצא אחרי שעתיים להפסקה) בקיצור - פשוט לא יכותי לשבת, לא היה לי חשק לאכול, בסוף אפילו כמעט שינתי קידמות במישקל (300 גרם, אפר לקחת כמשקל הבגדים שלי) וניסתי לחזור הביתה באוטופוטים אחרונים - אבל מתוך 9 אטופוטים שעוברים מהעבודה שלי לאן שאני צריך להגיע לא עבר אפילו אחד במשך שעה - מה שדי תקע אותי בת"א כי השעה הייתה חצות וחצי. אבל נחזור לזה. עבודה-מיטה-עבודה כשחזרתי הביתה לבסוף, רק הנחתי את הראש שלי ונרדמתי (השפעת הקפאין תמה) ישר וקמתי לאחר שבע שעות (שמונה אבל שעה הייתי על שעון מעורר) ונסעתי לעבודה באיחור עצבני ודי עצבני בכלליות, האנשים בעבודה לא רק שלא תרמו להרגע שלי אלא אחד אחרי השני כולם עיבנו אותי עוד יותר. אני מצידי אמרתי שאני הולך (בלי לעשות שעות נוספות כשבאמת היה צורך בעוד אנשים ככה שדי דפקתי אותם) והם התחילו לקטר על זה. זונות! בכל מקרה בסוף כל כך התעצבנתי שהנימה העוקצנית מאוד שבדרך כלל נעלמת מטון הדיבור שלי רקמה עוד וגידים והציגה את עצמה לראווה מבלי להתחשב בבן השיח/האדם שחוטף את שטף העצבים שלי בין עם זה המנהלים של החנות אימא שלי או סתם לקוחות שבטוחים שיש קונספירציה נגדם. איש לא ניצל. אחרי העבודה נסעתי לעבוד בסנטר - שם עבדתי לאט ותוך אי חסכון של אמירות ייחודיות על כל הסגל שהעז לעמוד לי בדרך. אבל לפחות הסוותי את זה במילים שנונות ככה שהם די צחקו. כשלבסוף הגעתי הביתה, שירה הודיע לי שהיום יש מסיבת גיוס לאיילת, אז שוב יצאתי ונסעתי למייקס בהרגשה שאני מאחר, בסוף הגעתי לפני איילת עצמה. מילא, היא הגיע אמרתי לה שלום והלכתי. אם אפשר לקרוא לזה הלכתי. אני בקושי הולך כי מרוב עבודה (ועומס בעבודה) הקרסוליים שלי ממש כואבים ואני בקושי הולך, בכלליות אני כל כך מותש שאני קושי זז ממקום למקום. אבל יש לזה גם פן טוב. ניסתי כל כך לשקוע בעבודה ולהעמיס את עצמי את תום, מהסיבה הפשוט שלא ריתי לשקוע במחשבות. ואתם יודעים מה? זה עבד. רוב הצלקות עברה, ולא נוספו להן חדשות מאז יום שלישי. אבל עכשיו אני מוריד טיפה הילוך, כי אני צריך לחשוב טיפה. ואני מניח שמחר במסיבה יהיו לי כמה שיחות רציניות עם מספר אנשים, הייתי כותב את זה עכשיו, אבל אני אישית לא בטוח בקשר למה שאני מרגיש לנכון. מה שכן עוד שעות שינה לא יזיקה (אני ממשיך להגדיל את המינוס שלי בשעות שינה) כמה מילים על הפוסטים (או ארספוטיקה לא פואטית) הפוסטים שלי נהיים מורבים משני חלקים - החלק המעדכן שמסכם בקצרה על מה שקרה מאז הפוסט האחרון, והפוסט התוהה שמהרהר במה שקרה. החלק המעדכן מתחיל בפירוט רב ומסתיים בסיכום של שעות במילה או שתים. ואילו המהרהר הפוך. בכל מקרה, מה שבעצם רציתי לכתוב עכשיוזה פוסט מהרהר, אבל קודם היה צריך מעדכן, שמצצ את שארית כוחותיי המאוד לא רבים ולא השאיר כוח לפוסט מהסוג השני. אימכם הסליחה, בקרוב אמצא זמן לעדכן עוד, העס"ש (ומחר יהיו אנשי רוקי וג'יין!!!)
| |
כשהמלאכים שותקים
אזהרה!: אנשים רגשניים (ומשטרה) להפסיק לקרוא מיד.
הבוקר התחיל בצורה די מעורבת. מצד אחד הרגשתי די טוב אחרי אתמול. אחרי שהגעתי להבנות שלי עם עצמי, מצד שני הייתי די מודאג מה שאני עושה (כי זה הפך לסבב הפרדות) ומצד שלישי דאגתי למלאך השומר שלי שנעלם לי, אחרי שהוא הבטיח לי שלא יעשה את זה בלי להודיע לי.
ב12 קיבלתי הודעה מהמלאכית שלי שבה היא מודיע לי שהיא נעלמה, ולא רק ליום אלא ליותר זמן. זה מוטת אותי. זה דפוק אבל אין לי מילים אחרות מלבדת למוטת. כמעט התחלתי לבכות באמצע העבודה. אבל נזכרתי בשיטה של וירה והסברתי לעצמי שאני לא בוכה עכשיו, עכשיו אני עובד.
אבל כשהמלאכית שלי הלכה, כבר לא היה מי שיחזיק אותי למלעה. היה נדמה לי שאני שולף יותר מדי את הסכין היום. כל שניה הייתי צריך לפתוח קרטון חדש.
זה למעשה התחיל עוד מאתמול כשהיא לא ענתה לי אחרי שיחה שהיא כביכול הבטיחה לשכוח, לפתע קרה לי משהו. שלחתי הודעה לענת. סלחתי לכל מי שאני שונא. לשפדרוף הכלבה, לשתי הבנות ששיקרו ואמרו שאחת מהן התאבדה, וגם ביקשתי סליחה טואטאלית. שלחתי הודעה לענת שבה אני מתנצל שפגעתי ובה ובמקש להודיע לה שהיא עדיין מאוד חשובה לי. אני לא יודע למה עשיתי את זה. כלומר, באמת הגיעה לה ההודעה הזו, אבל העיתוי המדוייק היה ההתחלה של הסוף. עוד נחזור לענת.
אימא שלי אמרה שהיא אוהבת את העבודה שלנו כי עובדים עם הידיים ואפשר לחשוב על מה שרוצים. זה היה החסרון של העבודה שלי היום. יכולתי לחשוב. דווקא שהיה אסור לי. אחרי זה אחד המנהלים זימן אותי ואמר שיש לי 70 שעות עבודה החודש (במקום 99 שהיו אמורים להיות) ושאם לא אשלים את השעות השבוע, השכר שלי יהה נמוך בצורה משמעותית. כמעט רציתי לנשק אותו באותו רגע. לשקוע בעבודה זה כל מה שהיה נחוץ לי.
אבל לא היה מי שישמור עלי. ולא על המחשבות שלי. אני לא יודע what trigered it אבל הראש שלי היה פנוי ויכולתי לחשוב על דברים מאוד רעים. היום נפלו לי יותר דברים מהידיים משנפלו אי פעם. הייתי מת להתקשר למלאך השומר שלי ולספר לו. להגיד לו בדיוק עד כמה רע לי ולהיפגש איתו. אבל הוא לא היה שם בשבילי. לא שאני מאשים אותו, כי היו לו סיבות טובות לרצות את הזמן הזה לבד.
כבר התרסקתי. ראיתי את עצמי ופחדתי. באחד הקרוטונים לא הה איש ליד אז הסכין חתכה "בטעות" את היד שלי. סכינים לא חדים זה רע. זה סתם כואב. אחרי זה היו כמה תקריות שבהם הסכין הגיע למקומות מאוד לא אפיניים לה על הידיים שלי. 4 פעמים ליתר דיוק. 2 מתוכם עדיין נמצאים לי על היד.
הלוואי שהיה לי מלאך שהיה עוצר אותי מהדבר הבא שעשיתי. כל כך פחדתי ממה שאני עושה שהתקשרתי לוירה. קבענו להיפגש. כלומר לחכות לה שעה בסנטר, ואז היא התקשרה ואמרה שבמקום ב10 ניפגש בעשר וחצי. ברבע ל11 התקשרתי והאדם שהיא הייתה אצלו (היא חולה והוא תמיד מטפל בה) ענה לי. לא לקח לי יותר מדי זמן להבין שהיא עדיין אצלו בבית, אבל הוא הציע שאלך אליו והסכמתי ללא עיסוס.
בסמן שחיכיתה לה, לא עזתי לשבת. יש לי סכין באולר. רגע! יש לי אולר שלם מלא בדברים חדים. אבל האמנתי שכל עוד לא אשב לא אעשה לעצמי שום דבר רע (זו הסיבה שבעבודה לא הלכתי לשירותים ובכלל לא ישבתי היום פרט לעכשיו) אבל טעיתי. ככה קורה כשאני מאמין. על הידיים התווספו להן עוד ועוד צלקות, של חפצים שלצערי או לשמחתי אינם חדים דיים - אחד המפתחות, הסכין של האולר, פוחחן הבקבוקים. בקיצור חגיגה על הידיים שלי. לבסוף, כתבי על הימנית אולי את הדבר שבעצם הוביל לכל ההתפתחות הזה. שלוש אותיות" "לבד". כתבתי את זה כל כך עמוק שאפילו וירה כשחשפה את הידיים שלי לא ראתה. כי לאיש אסור לראות את זה.
בכל מקרה, סטינו. אז הגעתי לוירה. שמסתבר שמצבה לא היה מזהיר משלי אבל היא הבינה שזה חשוב ולא נתנה לי לשנות נושא. גם לא יכולתי יתר מדי. באיזשהו שלב פשוט אמרתי שאני פוחד ולשאלה המתבקשת עניתי "מעצמי" ופלטתי בנשימה אחת "עבודה, סכין, ידיים" ומשכתי את השרוולים. מוזר. מה שקרה אחרי זה. תנו לשני עיוורים למצוא את הדרך. היא מרחה איזה קרם על הצלקות ואמרה זה ימנע מזה להפוך לצלקות מכוערות. רק שהיא לא ראתה את ה"לבד" אני בתמורה או שלא, נתתי לה שוב את הנשיקה הזו שרק היא יודעת להעריך. הנשיקה על המצח. עדיין יש לה את זה. שאר הזמן די דיברנו. ולכמה דקות, חשבתי שהגעתי לקרקעית. לא כי היה כל כך רע. אלא כי היא לי בסדר למרות הצלקות, ולא הפיזיות. אחרי זה נהיה מאוחר והייתי צריך לרוץ לאוטופות אחרון הביתה.
כשחזרתי, החלטתי שאני לא בודק מיילים, לא נכנס לישרא. קודם כותב את הפוסט ורק אחרי כך בודק מה התרחש. אבל התחברתי לאיציק. הודעה מהמלאכית, יותר חשוב הודעה מענת. או יותר נכון מיוזר שאינו ברשימה שלי. ניחשתי שזו היא. צדקתי. היא רק אמרה שהיה חשוב לה לקבל את ההודעה הזו ממני.ושברוקי הבא היא לפחות, תוכל לדבר איתי. לא יהיה רוקי הבא. ביטלו את ההופעות בינואר ואמצע פברואר. אם אתקבל לקצונה לא אוכל להגיע להופעות אחרי זה כי הגיוס היה ככל הנרה ב20 לפברואר +- כמה ימים.
אני אוהב את המלאכית השומרת שלי. חבל שהיא לא הייתה היום. אגב יכול להיות שיקדימו לי את הגיוס. אם הקטע הזה של הסכינים לא יפסק עד אז איכשהו אצרך להוציא פטור מנשק. אבל זה בטח יפגע לי בקצונה (אם אתקבל) נחיה ונראה
מחר לא יהיה גרוע יותר (בתקווה) אלא אם כן יהיו השלכות לכל מה שקרה היום.
מיאר טרום,
עוד נוור מת.
| |
הלילות הרעים
כן זהו עוד אחד מאותן לילות רעים. כשאני עושה טעות אחר טעות והזמן פשוט לא עובר הלילה אני עושה חשבון ומגלה שמרוב שכולם פגעו, בי רק אני פגעתי פגעתי בכולם. השארתי אחרי שביל של אנשים פגועים. שביל של אנשים שפעם היו קרובים לי. פעם אהבו אותי. ואז פגעתי בהם העיקר שהם פגעו גם בי אבל עכשיו זה שונה. אני חוזר אחרונה. כי טעיתי פעם אחת יותר מדי כי פגעתי באדם שאסור לי לפגוע. כי עכשיו יהיה לזה גבול. לראשונה שלחתי הודעה באיסיקיו לוירה אני אתקשר מחר וג'יין - אני לא מתכוון לאבד אותה. להפך. אם היא תסבול את מה שעשיתי לה היום. הגיע הזמן לשים לזה סוף. זה הסוף. אני רק מקווה שזה לא מאוחר מדי. כן. לזה יש לי תקווה.
ליל ההסלחה/מיאר טרום
ליל ההסלחה
סולח לך
אפילו שלא הגיע לך
לא חשוב מי זה
הלילה,
סולח ונסלח
שוכח ונשכח
משאיר רק זיכרון מתוק
סליחה,
התסלח לי?
למרות שלא מגיע לי?
למרות שזה אני
הלילה
סולח ונסלח
שוכח ונשכח
משיאר רק זיכרון מתוק
סליחה,
זו בקשה אחרונה
אני סולח כי זה הסוף
רק בקשה אחרונה - להיסלח
הלילה
סולח ונסלח
שוכח ואשכח
יעלם גם הזכרון המתוק
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
