כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ינואר 2006
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | |
|
What's is keeping us busy הנבלה מהפוסט הקודם נעלם - מאז הפוסט הקודמת לא היה בבית (אני, כרגיל, מכחיש כל קשר)
בתקופה האחרונה, סופי השבוע שלי הפכו למשהו שאני מצפה לו שבוע שלם ומתבאס להחריד כשהן מגעיים לקיצם. מרגיש לי קצת בנאלי להודות למי שבמידה רבה מאוד אחראית לשינוי המבורך הזה, אבל הנה אני מודה לך. את נפלאה, ואמלא באמת התגעגעתי, לא הייתי מתקשר.
בעבודה הזמן החל לחלוף מהר. אני נהנה ממעט הזמן שנשאר לי לעבוד שם, בעיקר משום שהורדתי מהמטען הנפשי שתמיד היה מלווה אותי. זה נחמד לדבר עם מישהו שמעצבן אותך ולדעת שלא תסבול אותו עוד הרבה זמן (אם כי תסבול אנשים גרועים באותה מידה, במקום שונה P: )
אסור לי לדבר על אנשים מהעבר שלי, זה גורם לי מאוד להתגעגע אליהם בצורה א-נורמלית, אני תמיד אומר את זה לעצמי ותמיד מפר את זה. כי אנשים מהעבר שלי זה העבר שלי. אני חושב על איזה פרוייקט שיאזן את זה - לעשות רשימה של כל האנשים שבאמת היו חשובים לי / השפיעו עליי, ולרשום על כל אחד מהם כמה מילים: מה היה, מי היה, למה נגמר, ומה נשאר. פשוט כדי שזה יצא החוצה, בלי כוונה שהאנשים המסויימם האלה עקראו את זה (למעשה, הפוטנציאל שהם יקראו הוא זה שמעכב את כל הענין), כרגיל, תיעוד לעצמי, להכניס את כל הרגשות שלא יצאו החוצה לאיזו תבנית מוכרת של מילים שלא יקראו, אבל יהיו בחוץ. מחוץ ללב שלי, מחוץ לראש. בסוף אני אעשה את זה, אבל עד שאני אביא את עצמי לידי כך, הגיהנום יקפא.
מה שאגב מזכיר לי משהו חמוד שקיבלתי במייל:

| |
על חתולים וחבלי כביסה (וגם להיפך) ראבק. לפעמים אנשים הם יצורים כל כך סתומים. אבל כ-ל כ-ך סתומים שבא לך לקחת אחד מהם ולהתחיל להכות איתו את כל השאר. נכון, זו לא עובדה חדשה בכלל ובבלוג הזה בפרט, אבל באמיתי אותה הפעם אין בפי ולו טיפה אחת של ציניות או תחושת אכזבה, nothing exept עצבים, קרים כפלדה וזעם אדיר על השכן שלי.
לפני חודשיים בערך, לינק (הגורה שלי) נפלה מהמרפסת שלנו למרפסת שלו בסופ"ש וכשהוא חזר הביתה במוצאי שבת, דפקתי לו על הדלת והוא נתן לי לקחת אותה. הוא הה כל כך נחמד שאפילו התפעלתי שלא יצא לי להכיר אותו לפני (לאור העובדה שאני גר בדירה הזו משהו כמו שנתיים). הכל התחיל שבוע אחרי שלקחתי אותה. הוא דפק על הדלת ובישר לי שהחתולה, כשנפלה, שברה לו את מתקן הכביסה, ושאל באדיבות האם אני רוצה לתקנו לבד או לשלם על התיקון שלו. כשאני אומר "מתקן כביסה" אני מתכוון לש1ני מוטו הברזל שיש לכולם בבית שמקובעות בקיר של הבנין ובינהם חוטי תלייה {לכביסה}. תחילה הנחתי שמדובר באיזה נזק שיטחי - כמו קריעה של אחד החוטים או משהו כזה, אבל כשירדתי להביט בנזק שכביכול החתולה גרמה, ראתי שהפאקינג קיר שבור איפה שהיה המוט קודם. עכשיו השאלה!!! WTF?!?! איך אדם עם יותר IQ בעל יותר מספרה אחת יכול לחשוב שחתולה בת חצי שנה עשתה כזה דבר? הדבר הזה אמור להחזיק עשרות קילוגרמים של כביסה רטובה - וחתולה מצליחה להפיל את זה? איך בשם כל קדושי החתולים, מיאפה הוא מצליח להפליץ כזה טיעון? אחרי שראיתי את הנזק ראו עליי שאני מאוד מסופק (מלשון ספק) והוא די ירד מזה למשך איזה חודש - עד שבמוצאי שבת הוא שוב צץ, ואיים על אימא שלי שהוא עומד לתבוע אותנו, עכשיו הוא גם טוען שהחתולה שברה לא רק את המוט אלא גם את הגגון של השכן שגר קומה מתחת (שעליו נפל המוט של הכביסה)! שאני אבין!!!!!!!! אפשר לחשוב ששיגרתי פיל למטע ולא חתולה ששוקת בערך כמו בקבוק של מיים מינרליים. ועוד, החתולה הייתה בריאה לחלוטין, משהו אומר לי שאם היא הייתה נופלת בעוצמה שמספיקה בכדי לעקור מוט ברזל מהמקום שלו, היא הייתה נפגעת לפחות קצת...
אבל לא !!!! יש אנשים שאין להם שכל! או שמעט השכל מרוכז במקום שרק נייר טואלט מבקר בו. איך אפשר להיות כל כך רשע, אנכי, חסר הגיון, רגש או כל חוש אנושי אחר? פשוט הורגים אותי אנשים כאלה, מצליחים להרוס לי סופ"ש כיפי כל כך. מה שכן, הוא דרך על האדם הלא נכון, לא רק שממני לא יראה שקל, אלא גם אתבע אותו על כל כך הרבה דברים אם בכלל יעז לזמן אותי לבית משפט שהוא יצרך לממן לי את הלימודים עד תואר שלישי. אני מעדיף לשלם עשר אלף ש"ח לעורך דין (שכבר יש לי ואני יודע שהוא טוב) מאשר לשלם לו ולו אגורה.
נמאס לי להיות הפרייר של כולם. רוצה לתבוע? שיתבע, אבל אחרי זה אני אטביע אותו במסמכים וזימונים לבתי דין.
| |
 צללים להיות חולה זה רע. כבר לילה שני שאני לא מצליח לישון בגלל המחלה הארורה הזו, רק שהלילה בגלל שהייתי על תרופות גם היו כל מני הזויות מוזרות שהפחידו. אתמול היה יום מאכזב מאוד דבר ראשון "קמתי" (לא ישנתי כל כך לפני זה) ב6 בבוקר והודעתי לעבודה שאני לא מגיע. אחרי זה חזרתי לגסוס במיטה עד אימא קמה בשמונה וגררה אותי לקופ"ח (החלק העצוב הוא שאמלא היא עשתה את זה, לא הייתי מגיע לשם) * פקידת הקבלה בקופ"ח סירבה להאמין שאין לי שמץ של מושג באיזה סניף נמצא התיק שלי, כשחשבתי על זה - עברו שנתיים מאז שהייתי אצל רופא של קופ"ח (קרובת המשפחה שלנו לא נחשבת). אמרתי להם שיעבירו את זה לסניף שליד הבית שלי, אפשר לחשוב, גם ככה אני עובר דירה עוד מעט. * שליחות לא היה הדבר אשר הביא את הרופא שלי לעסוק בתחום, כששלושה חולים המתינו לה בחוץ, והיא איחרה ב20 דקות, היא קיבלה איש מאתנו עד שסיימה את הקפה ואת עדכון הרכילות היומי שלה. גם אז, היה זה בגדר טובה שהיא בכלל הסתכלה עליי. אני משלם מאות שקלים בשנה בשביל בטיוח הבריאות הזה א זנדמה לי שפעם בשנתיים כשאצטרך רופא, מגיע לי משהו טוב יותר. * ככה או ככה, קיבלתי שלושה גימלים מעבודה, אבל אם גם מחר ארגיש כמו היום, אני אלך ואדרוש עוד אחד לפחות (וככה אסגוראת השבוע בבית) * אחר הצהריים החלטתי להשלים את הפרוייקט השחטת הגוף שלי וללכת לטרייבל לעשות את הקעקוע, טרגוס ותחילת הרבה. מה שהיה הכי חשוב לי זה הקעקוע כי מראש היה לי ברור שיהיה קשה למצוא את מה שאני מחפש, לצערי האיש בטרייבל מעולם לא שמע על הסיוט שלפני חג המולד (היש אנשים כאלה בכלל???) והוא לא ממש היה נלהב לשבת ולצייר על סמך עשרות התמונות שהראתי לו מהסרט. דווקא חבל כי סמכתי על הסטודיו הספציפי הזה. בנטיים השהתי את הפירסינג גם. בעע. * בסוף החלטתי לקחת צבעי שטיפה בשביל השיער ורק לחמצן אותו. בעזרת מו מצאנו חנות אם הצבעי הפסיכודליים האפשריים (לקחתי אחד אדום ואחד כחול כדי שיהיה לי סגול :)) * נראה כי לספרים דת משלהם - הם לא עובדים בימי שני בערב. מבין עשרות המספרות שמו ואנכי חלפנו על פניהם רק שתיים היו פתוחות - אחת של ספרים מתלמדי ם - דייהנו לא ספרים של ממש ואחת של ספר שסירב לחמצן לי את השיער כי הוא בריא מדי, גם כן ספר. * לא די בכך, לקראת הערב התחלתי להרגיש עוד יותר רע, ועד שהגעתי הביתה כבר לא עמדתי על הרגליים אז לקחתי כדורים וניסיתי ללכת לישון, אבל אלא לא ממש עזרו וכל הלילה הרגשתי כאילו שני לוחמי סומו נלחמים והמוח שלי באמצע. מדי פעם, כדי לגוון הם עברו לבטן או לצוואר. המצב עכשיו אינו טוב בהרבה (לכן נבצר ממני לחמצן היום) אבל לפחות המרכיב הנפשי חלף עם זריחת השמש.
* צריך למצוא סטודיו או אדם שיוכל לצייר לי את Zero כמו שאני רוצה.
| |
 (אם אנחנו מכירים) אני רוצה לומר, יותר נכון, לכתוב, משהו שבקריאה של הפוסטים האחרונים, לא נראה כל כך מובן מעליו.
לפעמים אני כותב דברים, שאני לא מתכוון לומר אותם ולא רוצה שיקרו, דברים שאפילו לי נראים כלא שייכים. דברם שאני כותב אלה הם דברים שאני מרגיש צורך להוציא מתוכי, לאינטרנט, לדפים, מפיות, גלויות, בכל דרך ומקום אפשריים. דברים מסויימים, אסור שישארו בתוכי, כי מה שנשאר בפנים צובר תאוצה וסוחף אותי כמו כדור שלג. לכן, מיום פתחית הבלוג הזה, מה שנרשם כאן היו דברים אשר שיעשעו, ריגשו, ענינו אותי או העיקו עליי. התוצאה היא, תערובות מוזרה של נושאים, עשרות קטעי טקסט, חלקם ממוענים לאדם מסויימים, חלקם זהותו של האדם נרמזת ובחלקם זהות הנמעט היא בדויה לחלוטין. המחנה המשוטף של כל שלוש מאות ומשהו הפוסטים שהצטברו כאן בשנתיים ורבע האחרונות הוא שאלו הם הערות לעצמי, דברים שקודם כל נועדו לגרום לי להיזכר ורק אחר כך להיקרא על ידי אנשים זרים (גם אם אילו הם חבריי הקרובים ביותר). לכן כל מה שנכתב ממוען קודם כל אליי, בין דפי הארכיון טמונים קטעים שנכתבו על 11 אנשים שונים, כאשר כל קטע נועד להזכיר לי רגע, רגש, או תקופה עם האדם. קרה בעבר, שאנשים נכנסו לקטעים שנכתבו עליהם, וקראו אותם כאילו שכתבתי את זה להם, מה שכמובן עורר תקופות הולמות. זה לא כך. ואף פעם לא יהיה. כל הכאב והזכרונות נועדו אך ורק בשבילי. אני לא מתבייש ברגשות שלי אם מישהו (מישהי) רוצה לדעת מה אני מרגיש באותו רגע, מספיק להתיישב מולי ולשאול. לקרוא כאן, רק יוצר תמונה מעוותת. יש משהו לא טהור, לא כנה, לא אמיתי שנוצר כאשר במקום לדבר עם מישהו שחשוב לך - אתה קורה את זה בבלוג שלו. שיחה של אחד ולאחד היא האינטימיות המוחלטת ובלוג הינו ההפך הגמור, אני לפחות, אף פעם לא הפקתי הנאה או הרגשתי קרבה כאשר קראתי משהו בבלוג של מישהו במקום לדבר איתו.
נכון, שאיני יכול לקבוע מי יקרה כאן ומי לא, ולא נראה לי שאי פעם אמרתי למישהו "אל תקרא לי בבלוג", אני לא מאמין במנויים פרטיים ולא מטיל וטו על אנשים שקוראים כאן. פשוט בא להעמיד דברים במקומם.
| |
לדף הבא
דפים:
|