 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 10/2004
זמנים מוזרים
ואין דרך טובה מזו לתאר את זה, זמנים מוזרים חולפים להם ובאים יותר קשים, ואני חושב שהבלוג הזה היה הדבר הכי ארוך שאי פעם השקעתי בו, בלי לשים לב זה הפך למפעל קטן, בלי שאשטדל להתמיד, בלי כלום, וזמנים מוזרים היו
שנה שהבלוג הזה קיים
חצי שנה שאני עובד ברצף
כמעט חצי שנה של קשרים למינהם
אני קורה את המספרים האלה ועוד רבים, ולרגע לא מאמין שהם קשורים אלי, מביט אחורה לימים הראשונים, ורואה שזה בעצם לא הייתי אני, לא האני של עכשיו, בכל מקרה, מביט קדימה ורואה איך יש לי ספקות לגבי הנכונות של הקיום של הבלוג הזה בישרא. גם הימים עוברים, ולאט לאט והסתיו מגיע, ולא שיש כאן שלכת ומן היופי של הסתיו, רק הרגשה מוזרה כזאת תקוע באוויר, כאילו עוד רגע יקרה אסון. אם לרגע מרימים את המבט רואים שזה די נכון, בארץ כבר קברו את ערפאת, וקוברים גם את שרוןן, ונראה כבר מתחילים עם תליית השלטים לראת הבחירות הבאות, כבר בטוח שיהיו. וכל אחד מתחיל להבין בהיסטוריה גלובלית ולזמר סיסמאות שחוקות באויר,לכל אחד יש תור, לכל אחת יש בלוג, ואנשים אקראיים נפגשים בחוץ ועד מהרה כבר מסתב שמכירים אחד את השני מהבלוג שלהם, מאיזו הפגת שלום או מלחמה.
ואותי זה כל לא מענין, מה שמענין אותי זה הגשם הראשון, שיירד כבר, אני רוצה ודורש גשם אמיתי, לא טיפטוף, גשם כזה שיבכה עלי את כל מה שאני צריך להוציא. פה ושם חוטף סטירה, על שטויות, דברים שתמיד ידעתי רק כשהם קוראים לך מול הפנים לפתע אתה מבין כמה שלא היית מוכן, אתה מגלה שבלי לשים לב, הדחקה הפכה לכמעט אינסטינקט, דברים קורים ואתה ממשיך ללכת, בלי לחשוב על זה. לחשוב כמה שפחות, כי החשיבה שלי זו מחלה, ברגע של חולה אין בררה אלא לחשוב ואחרי זה לא ניתן להפסיק, כל הקשרים נוצרים במוח ועד מהרה אתה שקוע במשהו שרק יש לך מושג איך זה בערך התחל אבל אין לך ולו שמץ מה יקרה הלאה, כמו להגיע לכוכב, לקנות כרטיס ואז למכור אותו ולשבת בחוץ כמה שעות, אבל יהיו שינויים בקרוב,
אפשר לדעת את זה על פי התנועה של העננים, הלבנים עולים למלעה,צפים להם ביופי מהפנט וצורות מופלאות, והעננים האפורים נוגסים בשמיים שתחתם בגסות ובאיום, אתה פשוט יודע שעוד כמה דקות הכל ישתנה, רוח חזקה תפרוץ, רעמים ברקים ומים ישפכו עליך, ולך, אין כלום לעשות כנגד זה, אז אתה ממשך להביט על העננים ומנסה להמשיך הלאה, לא, לא להשלים אם זה שתירטב, רק לרשום לעצמך, ענן שחור וגדול, פיגוע בקו 5, עוד פרידה, רק לרשום. כשעוד כמה דקות ירד עליך גשם, כבר לא תוכל שלא לשים לב, אבל רק לרשום לעצמך שהינך רטוב, ולהמשיך הלאה, לא לחשוב על זה, לא להתעקב ולא לשכוח את המשימה הנעלה, הסקין המנופח של חוסר התחליט שלמענו אתה ממשיך הלאה, הרבה אויר דחוס בצורה של עתיד טוב יותר שרק יבוא, מתישהו, עוד כמה חודשים, שנים, תקופות. עידנים, שעות, לא משנה מתי, העיקר שיהיה טוב, ומי מאתנו לא משקר לעצמו בוקר וערב שכך יהיה, בונה ארמונות באויר, של חים יפים יותר, של דרכים בהם הכל מסתדר בסוף.
מה אם אני לא רוצה? ממש כמו ילד קטן, לא רוצה להתבגר, לא רוצה שיהיה טוב בעתיד אלא רוצה כאן ועכשיו, רוצה שלא יכאב לי כשאני רואה את הזכרונות הטהורים שלי מזוהימים על ידי בני אדם לא ראויים? רוצה שפעם מוינת אחת אני אוכל ללכת ולאנשהו, לחור ולומר שהיה פשוט כיף ומדהים? שפעם אחת אני אהיה שמח באמת? למה שזהב לא יהיה תמיד ככה, למה צריך תמיד לחכות למשהו? לבן האדם הנכון, לרגע הנכון, למילה הנכונה למעשה הנכן, למה זה זה תמיד בעתיד? למה לכל הרוחות אנחנו לא מאורים עכשיו, אף פעם?
על מה כל הסיפור? פעם היה לי חבר טוב, ולא סתם, מין חבר כזה שתמיד סימל עבורי את היופי הפשוט, האידאלים של האנשים הנורמליים, חבר שכזה, שהדבר הכי נפלא בו הוא שהיה נורמלי לחלוטין, בטולי ומקסים. בכל מקרה, הייתה לי פעם שיחה איתו, על מישהי, שדי רציתי, והיא בכלל לא משהו באמת, כלומר, היו לה סטנדרתים מאוד נמוכים. מאוד מאוד נמוכים, אבל הרי ידוע כשמאוהבים ולו קצת, כל המגרעות נשכחות, ואני הייתי בטוח שלי ולה יהיה מיוחד ויחיד במינו. בכל מקרה, ישבתי ודיברתי איתו על זה ולמרות שהתגובה שלו הייתה מאוד מוזרה לי באותו רגע הבנתי שהוא צודק - הוא התחיל לצחקק ולהסביר לי שבחיים לא יעשה משהו שמחפש להתמזמז עם כל דבר שזז ובטח שלא אותה כי היא ממש לא משהו... אפשר לומר שהוא חסך לי הרבה מאוד זמן מבוזבז על שטויות עם השיחה ההיא, שהייתה די מזמן, אבל השאריה בי רושם מאוד עמוק ואפילו אין לי מושג למה בדיוק, אולי בגלל הדרך הטהורה שבא הוא אמר את זה, אם כל אחד אחר היה אומר את זה, זההיה נשמע לי צבוע ומעליב, אבל מפיו זה נשמע כל כך כנה ודוגמתי. מאז עבר לא מעט זמן, אך לא יותר מדי, והקשר בינינו, כמו כל שאר הקשרים שלי, דעך. עד שהיום הוא הופיע שוב בכוכב, אני חושב שזו הפעם השיחה מאז שאני מכיר אותו, ובאמצע השיחה שלי איתו הגיעה אותה אחת, כאילו משום מקום, התחילה למזמז אותו, אותי זה די שיעשע כל הפרדוקס הזה, עד שהוא עצר לשניה והחזיר לה באותו מטבע. באותו רגע רציתי שהאדמע תיפתח תחתיי ותבלע אותי איתה אין דרך להסביר למה בדיוק, אבל ברגע אחד, כל הזכרונות, כל הלקחים, כל מה שהיה קשור אליו, ובלי להגזים, דברי שלמדתי ממנו הנחו אותי בחיים, כל זה נפל לשלולית העגומה של מציאות מגעילה והכל ניתז בבוץ מחליא.
זה בטח ישמע מוגזם ורוב הסיכויים שהסצנה הזאת רק הייתה הקש ששבר את גב הגמל, אבל הרגע אחד, כל החשק למופע, כל האושר מזה שפגשתי אותו מזה כמה חודשים, הכל נגנב על ידי אותה המונית ואני קרסתי לי בשקט על אחד מגרמי המדרגות ליד הקולנוע, אחרי כמה דקות מכרתי את הכרטיס ונשבעתי לעצמי שאני צריך הפסקה מכל זה. וכרגע אני מאוד שונא את ההיא. לא בגלל שבסוף לא אני עשיתי איתה דברים, זה באמת לא הזיז לי בכלל, אבל בגלל שהיא ליכלכה משהו כל כך טהור, בלי שבכלל תהיה לה הזכות, לגעת בו. הוא לא ברמה שלה, היא לא ראוייה לו! אני שונא אותה כי היא הרסה לי את סמל הטהור ושהיא קילקלה עם מכגע שלה את החבר שלי, שלמרות כל מה שקרה עדיין מאוד חשוב לי.
ודווקא על זה לא הצלחתי לעבור על סדר היום כמו שאני עושה עם דברים אחרים, פשוט ה היה יותר מדי עבורי, וחבל - היה נפלא אילו הייתי יכול פשוט לשמוח שהוא נהנה להמשיך לדבר איתו. הוא פשוט חשוב לי מדי, או שאולי פשוט זכרתי אותה בצורה שונה טיפה, אנחנו תמיד זוכרים רק את הצדדים הטובים של בני אדם, ובסך הכל האכזבתי ממנו. כמו שקורה רק לעיטים רחוקות שמתאכזבים מבן אדם באמת.
"
Nobody's really my friend, my friend
nobody wants to hold me back
as i fall through the holes in life
i stumble blindfolded.
there's my dog
who'd really love to - but he can't,
he's a too simple creature
for matters like that.
but when he looks
at me and smiles with his nose
(like no one knows)
that's close.
"(ענבל - דינגו)
| |
קרה לכם פעם ...
שלא הייתם בטוחי שמשהו באמת קרה?
אני מסכתל על השעות האחרונות, או יותר נכון אתמול בלילה, ואני לא ממש בטוח שמשהו ממה שאני חושב שקרה באמת התרחש. כלומר רמת הסבירות שזה יקרה היא שלילית, ולא ששכבתי עם מישהי או משהו כזה, פשוט, זה היה הרבה יותר מדי הזוי.. אקסית שלי, התקשרה אלי פתאום, באמצע שומקום, ואמרה שהיא רוצה לבוא לישון אצלי. קצת רקע - היא ואני הייתו יחד לפני שנה, כמה שבועות, שאחריהם היא הפסיקה לענות לשיחות שלי (נו לקח לה כמה שבועות לעלות על זה) בכלמקרה, מאז ניפגשנו פעם אחת, שלושה חודשים אחרי שניפרדנו, אבל קבענו בערך 12 פעם שבכולם אני התתקשרתי, קבענו ובסוף היא פשוט לא הופיעה. ככה שהיא מתקשרת אלי זה כבר היה הזוי, שהיא רוצה להיפגש גרם להלם קל, אבל כשאכן ניפגשנו חצי שעה אחרי זה, התחלתי לחשוד שמשהו כאן לא בסדר. מה שקרה אחרי זה באמת לא חשוב, כלומר פעם חשבתי שלה יהיו את התשובות, הרי היא הרבה יותר גדולה ממני (גדולה מהחיים הכוונה) אבל במקום זאת זה הרגיש ממש סתמי, דיברתי ושמעתי את עצמי, אבל שנינו לא היינו שם. כל כך בעולמו,
לא שלא היו לזה את היתרונות שלו, אבל זה קצת איכזב, לאט לאט אני מגלה שהאנשים שחשבתי שאני יכול לדבר איתם ושהם, למרות הכל יבינו אותי, לאט לט הרשימה הזאת מצטמטמת, והאמת איני בטוח שיא קיימת. תשובות בכל מקרה לא קיבלתי ממנה, נראה שבשעת צרה האדם לבד באמת, אבל היא כן הקשיבה, ולפעמים זה כן מספיק, לפחות כדי שאני אשכנע את עצמי (שוב) שיש דברים שפשוט אצטרך לחיות איתם, וויש כאבים שלא יפחתו עם הזמן, כי שמונה חודשים זה כבר המון זמן, ויש דברים חד צדדים, כמו געגוע, צער, אהבה, דברים שכל אחד חש עם עצמו בלבד, ובסוף גם צריך להתמודד איתם מולו.
ונראה שזה המיאר החדש, כלומר המאיר החדש שפשוט נכנע למה שהוא נלחם לא להיות. ונראה שימים יעברו, פעם פעמים בחודשף, מדוייק כמו מחזור של אישה כמעט, אבל אותם השפעות לוואי, לא אוכל לדחוף את החרא שלי חרה פנימה ואפרוץ, ופעם בכמה זמן לא אוכל להתגעגע אליה בשקט, ואם תהיה לי עוד חברה, מתישהו, היא תשמע אליה, בדיוק כמו שכל אחד כבר שמע, וחסרי המזל, שמעו שוב ושוב, על ההיא, שבגללה חייתי שבועות שלמים, שנתנה לי השראה (ומי שלא מבין שיקרא את חודש ינואר) וכל שאר הבולשטי הסנטימנטלי.
זה היה הכל טוב ויפה אמלא, זו הייתה הפעם החמישית או יותר שאני מגיע לה, שאני נפרד ממנה בתוכי ומבטיח לעצמי להשיך הלאה וזה מחזיק, לכמה ימים. עד שאני שוב צולל לתהום הזה, שאני נמצא בו עכשיו.
אולי יש משהו נחמד בתהום הה, זה כבר מרגיש כמו בית, אתה המוזיקה, אותן מילים, רק בסדר שונה, אותם תמונות וזכרונות, אותם כאבים, אותם פוסטים ארוכים ומתבכיינים כאן, שזה נחמד, זה מכיר לי שאני חי, שאני מסוגל להרגיש, עובדה שלפעמים נשכחת כשאתה חי בשגרה של עבודה-שינה-עבודה-שינה -
"ושוב ברצף פעולות בתוך חלל נקי מרגש
רצף פעולות בתוך חלל נקי מרגש
רצף פעולות בתוך שיגרה
ללא ברירה."
(ענבל, הקלטות אחרונות - קרח יבש)
| |
 היום יומולדת,
היום יומולדת,
והוא ביקש רק מתנה אחת. לא מסיבה, ולא כוכב בשמיים, לא הגאדג'ט המגניב ההוא (אם כי הוא בהחלט לא היה מזיק, שלא תבינו לא נכון) אפילו לא את המעיל הגוטי המדהים שעולה שבע מאות שקל, כי כל זה היה סתם, הוא רצה הרבה מתנות, ליתר דיוק, אחד או שתיים מכל אחד. אבל גם היה לו תנאי למתנות למעשה היו לו כל כך הרבה דרישות שזה היה נראה כמעט כאילו הוא מחפש תירוץ לזה שלא יקבל אף אחת. אבל כן, היה לו תנאי, כל מי שמחשיב את עצמו חבר אמיתי, חייב להביא את המתנה אישית או בדואר רגיל ליום ההולדת שלו, והיות והוא מיעט להסגיר את התאריך המדוייק הוא ציין חודש, באמצע אותו החודש, כי רק ככה אפשר לדעת האם מישהו רציני לגביך.
נחזור לתנאים. אז כאמור כל אחד חייב להביא מתנה או שתיים, עלות המתנה חייב להיות מתחת לשלשה שקלים חדשים, (כולל הבול אם יש) ולכן הרשה לעצמו להיות כל כך בררן. הוא כתב את הנוסח על דף ההזמנה למסיבה שנערכה בתאריך אקראי באותו החודש) הבי על הדף מהכמה זוויות, קרע אותו לגזרים והדליק, החלק האחרון אגב, כי הוא פירומן, אבל אל תגלו לרשויות.
"מפדש יומולדת", הוא הודיע, "ותנאי השטטפות הם שתביאו לי מכתב, חתום על ידכם." לבסוף היה הנוסח שהתקבל על הדעת. והודעה הגיע לכולם, האנשים מהתיכון, החברים באינטרנט, האנשים בשכונה, אפילו כמה חברה מהפלוגה שמעו על זה, אך היות ואין הם הכירו אותו כלל לא היה מן הראוי שיבאו למפגש. כמובן שהמפגש נערך בסנטר, ככה שגם אנשים שבכלל לא הכירו אותו היו יכולים להיחשב במנין המפגש וכך לגרום לו להיראות מקובל ואהוב יותר, כמובן שהם לא יביאו מכתב, אבללפחות הם יבואו, או יותר נכון יהיו שם, ככה שגם זה משהו. "ואם מישהו מתכנן להתחמק מהמטלה על ידי תירוץ שלא יגיע, א שישכח מזה ויעביר את המכתב למישהו שכן או בדואר רגיל, כל דרך אלקטרונית להעביר את המכתב או תוכנו- תגרור פסילה"
ביום המיוחל, הוא הגיע לסנטר עם תיבה, "מ-ת-נ-ו-ת" והציב אותו בפינה נידחת, שלא יראה מי יכניס ומי לא מכתב, ואכן באו כמה אנשים, למעשה באו פי שלושה יותר ממה שחשב (כלומר שלושה בני אדם), ודווקא היה די נחמד. וכשהם כולם הלכו, התחיל הסיפור האמיתי.
**********************************************************
הוא פתח את התיבה, חיכו לו שם אחד עשרה מכתבים, כולם חתומים, על שלושה מהם היו שמות, די צפויים, ולא שהוא זילזל, אבל הוא רצה בכל מעודו דבר אחד. או יותר נכון, לפחות אחד מתוך השלושה. לא שאפשר להסביר איך או למה, אבל היו שלוש שמות, שבגללם הייתה כל ההמולה הזאת של תיבה סגורה וחשאיות מוחלטת, שלוש דמויות שהוא קיווה (לשווא, זאת ידע) שיתנוססו על מעטפות. למרות שכותביהם לא יעזו להופיע בעצמם. הוא חשב לעצמו שאם איכפת להם ולו טיפה, עדיין, או אי פעם, ממנו, הם היו טורחים לכתוב כמה שורות, בלי שיצטרכו לראות את הפנים שלו, בלי לדבר איתו, רק לתת את זה למישהו אחר שכן מגיע, ואפילו עשה חישוב שלכל אחד מהם יש לפחות מישהו אחד שיוכל לשמש כשליח.
במהלך היום הוא התבונן באנשים שסומנו כשליחים, כל חיוך לא במקום, כל מפגש מבטים הצניחו את ליבו, לתוך מוות קליני מפניים ומפגן אדישות מבחוץ שבמהלכם ניסה לברר האם הם באמת שליחים. ולא שהיה סיכוי, ממש לא, אבל מאיפה שאני בא אומרים שהתקווה מתה אחרונה, ואם להסיק מהבן אדם בסיפור שלנו, הוא בהחלט חזק בקטע, כי כל השאר מת אצלו מזמן, החיוכים, הזיק בעיניים, החיבוקים שלו אפילו מתים. מדי פעם היה נהיה שמח, או לפחות מעודד, כי היה רואה חיוך בעינים אחד השליחים, חיוך כזה של "תרגע, אני יודע על מה אתה חושב" ובפעמים אחרות, היה מאבד כל עיניים במסיבה, כשלא קלט דבר מהשליחים שהוא סימן.
לבסוף הוא פתח את התיבה, ואחד אחד את המכתבים. כצפוי, כמעט אף אחד לא הבין מה רוצים ממנו כשנאמר להם "כיתבו לי מכתב" ורוב המכתבים היו כל מיני איחולים חסרי תוכן לשנה החדשה, שהיו מאוד נחמדים, אבל לא הדבר האמיתי, היו פה ושם מכתבים אמיתיים, שבהם אנשם הצליחו להיפתח לדף, ולכתוב שם משהו מהדברים שרצה שיכתבו, דברים מרגשים, דברים ייחודים להם, סודות קטנים בינם לבינו, אמיתות שהם גילו וכו'. ככה לאט לאט נפתחו כל המכתבים.
כשהכניס את ידו לתיבה הריקה, הוא שם לב כמה קר בחוץ. עד השעות האחרונות הוא בילה על הגג, איפה שהוא יכול להיות באמת לבד עם המכתבים, כשהמכתבים היו אמורים לחמם אותו, אבל עכשיו, כשהוא גילה שהתיבה ריקה, כבר הבין שמאוחר מאוד ועליו ללכת הביתה. אז הוא ירד מהגג עשה סיבוב בקניון ובדלת הוא נתקל במישהי שלא זיהה בהתחלה.
"היי, אני עדי, אתה בטח לא זוכר אותי"
"אני אמור?" שאל בתמימות מאולצת.
"טוב..אה.. בערך, כלומר..., יש לנו ידיה משוטפת, היא הכירה בינינו לפני איזה שנה, מאז לא ניפגשנו כל כך.."
"שנה, את יודעת כמה השתנה בשנ..."
"- רק הבעיה היא שאני חייבת לחזור הביתה, אתה מבין הייתי אמורה לבוא למפגש אבל נרדמתי ברכבת והתעוררתי בבאר שבע... ככה שקצת איחרתי ועכשיו אני חייבת כבר לחזור, אז מה דעתך שתלווה אותי לתחנת הרכבת ובדרך אספר לך מה שאוכל"
דווקא מסוקרן הוא הוביל אותה, שכן להתעורר בתחנות אחרות זה היה דבר שלא היה זר לו כלל, הוא שם את כובעו והחל ללכת איתה, באופן אינסטיקטיבי התחיל ללכת ברגל לכיוון התחנה ורק באמצע הדרך הבין שגם לה זה נראה טבעי
"איך אמרת שקוראים לך"
"עדי"
"לא מוכר, את בטוחה שלא התבלבלת?"
"גבוה, אז היית בלונדיני ואםשיער קצר, היום אתה אדום, אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח"
" אז מי הידידה המשוטפת שלנו?"
"זהו שפה יש כמה בעיות, אתה מבין כל מה שאני אמורה לעשות זה לתת לך משהו וללכת, אבל בגלל כל הקטע עם הרכבת"
" לתת לי?"
"כן, אבל כשנגיע לרכבת. אתה גם צריך להבטיח לי שלא תפתח את זה עד יום ההולדת שלך"
"למה?"
"ככה היא אמרה, אם הוא לא מבטיח את לא נותנת לו"
"ואיך היא יודעת מתי יומ ההולדת שלי?"
"היא יודעת" חייכה עם מבט מתגרה.
"אני מניח שאילו אשאל מי היא את לא תעני"
"כבר שאלת ולא עניתי..."
"מתי הרכבת שלך?"
"בו40"
"נהריה?"
"אולי, או שאולי אתה כבר לא זוכר כל כך טוב את הלוח" אמרה ושמץ ההתגרות בעינייה לבש צורה הרבה יותר מוחשית, כאילו כל תשובתה היתה מכוונת לענות אותך בחוסר ידיעה
"שנה את אומרת, את יודעת כמה התחלף אצלי בשנה?"
"כן."
"אה, בטח, מאיפה בדיוק?"
"אני קוראת אצלך בבלוג."
"נהדר, עוד אחת."
" לפעמים אתה כותב ממש נהדר, לא פעם בכיתי בגללך"
"כנראה שאת קוראת את הבלוג הלא נכון"
"אולי" אמרה בסתמיות, "ואולי לא!" פסקה לאחר הפסקה קלה.
בדרך כבר התחיל לרדת גשם, טפטוף קל שהפך לסופה עם רעמים וברקים כל כמה שניות, ככה ששיחת החולין לא יכלה להימשך, רק כאשר התקרבו לתחנה נפסק הגשם, אבל שניהם כבר שתקו, כל אחד חשב על הדברים שלו. הם חצו בהרמוניה את הצומת של ארלוזורוב, והיא נעצרה.
"מה קרה?"
"אתה בא עד כאן"
"אבל הרכבת שם"
"אולי אני חוזרת באוטובוס, אולי מחכים לי כאן ולוקחים אותי הביתה"
"אבל אמרת שיש לך רכבת"
"אמרתי ו40 את הרכבת אתה אמרת" והתגרות חזרה אל פינה בבת אחת.
רק עכשיו הוא שם לב עם מי הוא מדבר. היה משהו מוכר בהבעת הנחישות מהפנים שלה, הוא התחיל להבין שהוא באמת מכיר אותה מאפשהו, עם העיניים החומות שלה, השיער החום שחור (והרטוב) שהיה אסוף בקוקו זרוק, הוא הביט בשעון
"עד ו40 יש לנו שתים עשרה דקות, בואי נשב, את לא יכולה להתחמק"
"צודק" ולא היה נסתר הסיפוק מזה שהוא סופסוף ענה לה במשחק שלה, או כמו שאומרים "השווה והגדיל"
למזלם היה ספספל קרוב ויחסית פרטי, הגשם גם ככה הבריח את כל הולכי הרגל והשקט שאחרי הגשם הופרע לעיטים על ידי מכונית חולפת. בזמן אחר הוא היה נהנה מריח הגשם, אבל עכשיו כולו היה דרוך לקלוט כל דבר שיקרה.
"למה שהידידה הקרובה שלנו לו תבוא ותיתן לי את זה אישית?"
"כי היא לא יכולה, כי אני חייבת לה כמה טובות, כי רציתי להכיר אותך, לא חסרות סיבות. למה הלכת איתי ולא העלית אותי על אוטובוס?"
"גם לזה לא חסרות סיבות, ומעבר לזה, אין כמו טיול בגשם"
"אל תחליף נושא"
"מה היה הנושא המקורי?"
"מה שיש לי בקלסר בתיק."
"ומה זה?"
"תנחש בזמן שאוציא את זה?"
"מכתב, אני מניח שככה היא שמעה על המפגש יומולדת גם בבלוג?"
בנטיים היא שלפה את המכתב והניחה אותו על ברכיה. הו הושיט את היד לקחת אותו, אבל היא חסמה אותו בזריות, הביטה בשעות (ו32) ואמרה בנחישות שלא הגיע הזמן עדין.
"קודם עליך להבטיח כמה דברים" והמשיכה לחטט בתיק, עד שלא שלפהה משם מחבר קטנה, שלא היו עליה כל סימן זיהוי שהיו יכולים לתת לו כיוון אודות בעלת המחברת
"תתחייב שלא תפתח את זה עד ליום ההולדת שלך ממש!"
"נשבע לך"
"לא. תבטיח, היא הסבירה לי את ההבדל"
"מעטים יודעים אותו"
" אתה אני והיא יודעים. זה מספק. עכשיו?
" מבטיח"
"מבטיח שלא תפרסם דבר קבלת המכתב או תוכנו בכל דרך שהיא? כלומר, לא תלך ותכתוב מילה על זה בבלוג"
"מן הסתם, כל הדברים החשובים נסתרם מהבלוג, יותר מדי אנשים שמכירים אותי בעקיפין" שיעול מרמז" קוראים שם"
"מבטיח או לא?"
"נו אמרתי שאני כן"
היא נעמדה. כדי להביט בעיניו, היה נראה שהיא מתבוננת בהם לנצח, אבל לאט לאט היא התקרבה. אליו.
מה שקרה בשניות אחר כך היה מידה לא קטנה של הפתעה. לשניהם האמת, אבל שפתיה נדבקו לשלו, ובלי הודעה מראש לשונה פלשה לתוכו, עד שהוא הגיב, היא נרתעה טיפה לאחור, נשענה מצח על מצח, ולחי על לחי, התיישבה בעדינות אליו, הניחה ידיים על הכתפיים שלו, בידה השניה היה חפץ מלבני, אבל באותם רגעים כל זה לא הה חשוב, כל הדריכות שלו הייתה בלשמוע אותה נושמת, נשימות מדודות ואחידות, כשבינהם נשמעו בומים מהירים, לא בטוח ממי משניהם. אבל הרגל שלו איבדה שליטה, היא גם כן רעדה קצת. ואז כאלו ברגע הכל נעלם, היא זינקה אל רגליה, החלקיה ואז התיצבה והושיטה לו את המכתב:
"בשביל זה באתי." פסקה, כל השובבות של קודם, נבלעו בתוך מב של ארנבת מבוהלת בתוך עינייה.
"כן?" אמר ולקח מידה את המכתב, עכשיו הוא היה בשליטה והיו לו ארבע דקות להנות מזה, " אז מה זה היה? חלק מהשליחות?"
"על מה אתה מדבר?"
"על זה –" הנשיקה השניה הייתה הרבה יותר מוצלחת,
" טוב, זה לא היה בדיוק על הלחי, אבל אני חברה טובה שלה ,יש לי זכות לדעת מה היא מפספסת."
"מפספסת?"
"היא איבדה משהו מדהים, עכשיו יש לי הוכחה לזה"
"מדהים... אם ה היה כה *מדהים* היא הייתה כאן עכשיו, לא?"
נשיקה שלישית.
"שתוק, טיפשון"
הפרדיה את עצמה ממנו והלכה.
הוא ידע שהיא לא תשוב, גם ידע ממי היה המכתב, הוא נזכר באיפה הוא הכיר אותה, כאילו היא הסגירה את כל הסודות בנשיקה האחרונה, אבל גם ידע שלא יפגוש את שתיהן יותר. אז הוא נשאר לשבת על הספספל עוד כמה זמן, עד ששוב התחיל לרדת גשם. אז גם והלך הביתה.
האמת? יום ההולדת שלו היה בעוד יומיים, ככה שכבר למחרת בחצות הוא פתח את המכתב, והבין הכל, למה היא לא יכלה לתת לו את זה אישית, למה הוא היה צריך לחכות, פשוט כי אחרת היה עולה על הרכבת יחד עם עדי. הוא הבין הכל, בדיוק כשם שהבין שלא יקבל מכתב ממנה, כמו שהוא הבין כשלמרת בבוקר המכתב נעלם ללא זכר, כל חלק מהתמונה הה מאוד ברור, רק התמונה הכללית הייתה משובשת. משהו קרה אתמול לא יודע אם טוב או רע, אבל עולמו החרוב, חרב פעם נוספת.
גם את זה הוא הבין.
| |
שחור לבן
חשבתם פעם שהחיים בשחור לבן היו הרבה יותר פשוטים?
פעם כדי להצחיק היה מספיק נווד אחד שנופל פה ושם כדי לרתק אנשים למסך הגדול ולגרום להם לצחוק מהלב. היום, כשיש את כל הצבעים, צריך מסך (רצוי ענק) בכל פעם, כמה מאות תחנות ושעות של צחוק מוקלט על מנת לחייך. ולא רק, פעם דברים היו יפים פשוטים, אנשים ירו זה בזה כי לא אהבו אחד את השני, במקום הצביעות של היום. פעם, הגברים היו גברים והנשים נשים. ולא שאני שובניסט, אבל אז היה שחור לבן. או או, בלי באמצע, היום, כשיש את כל הצבעים האלה, כולם מבובלים, הנשים לובשות מכנסיים, הגברים חצאיות (נו רוקי וכאלה).
ואילו היה רק ירוק ואדום? מכוניות לא היו נוסעות בצהוב. אילו רק כל דבר הה רק או קיים או לא קיים, העולם היה ודאי הרבה יותר, כי כולם מבדילים בין שחור ללבן, רק בין הגוונים הם מתבלבלים, אילו לא היה אינטרנט, אנשים לא היו כותבים לכולם, רק לעצמם והכי אציתי (טפו טפו, אם הפופולריות של הבלוג שלי, אילו הייתי כותב על דפים וגורס אותם מיד, יותר אנשים היו נחשפים לזה, אבל זה הישג פרטי) אילו לא היו משחקי מחשב, היינו נפגשים בחוץ ומבלים זה עם זה באמת, לא בצורה וירטואלית, אילו לו היית טלויזיה, היינו הולכים לתיאטרון וקולנוע, אילו לא היו מכוניות היינו הןךכים ונהיה יותר בראים ובשמיים היו הרבה יותר כוכבים.
אילו לא יכולנו להקיף עצמינו במכשירים שנועדו לגרום לנו להרגיש יותר מחוברים לאנשים שאנחנו אוהבים, לא היינו בודדים כל כך בינהם. אילו לא יכולנו לשלוח מיילים, סמסים, הודעות איסיקיו, או להרים טלפון, היינו שולחים מכתב, ומי שקיבל מכתב יודע, מה זה לקבל מכתב, ואני עם מכתב אחד בחיי למדתי כמה זה יכול לשנות לך הכל. אילו לא היו בינינים רבי קומות, לרובינו היה עכשיו כלב בחצר, ושכונה שלמה לשחק מה מבחואים. מתי הפעם האחרונה ששיחקתם מחבואים?
אבל שחור לבן זה פסה, והיום הכי מקובל שהיו כל הצבעים, כל האפשרויות, כל הדרכים הפתוחות, וכל הטכנולוגיה שיש, היום מקובל שיהיה לך טלפון סלולרי שיצלצל פעם בשלושה ימים,, במקרה הטוב, ובשאר הזמן יהיה שעון לעט צרה ומזכרת קטנה שאמורה להגיד לך שיש לך עם מי לדבר ואם מישהו יזדקק לך הוא יוכל להתקשר אליך, בפועל איש לא מתקשר ואתה בטעות מדי פעם שם לב לזה, וז מייד שוכח, בודק את המייל הריק, פותח את האיסיקיו לשווא, מביט שוב בפלאפון, והוא מציג את השעה בגאווה, גם יצרני הפלאפונים כבר הבינו שזה כך, ותראו מה הפלאפונים עושים כשלא נגעים בהם: שומרי מסך, שעונים מרהיבים, הכל כדי שלא תחשוב על זה שבעצם אין שם אף אחד בצד השני. רק שבב קטן שיודע לצג ללך דגים בפלאפון.
"פעם הזמנים היו יותר טובים,
כולם אומרים
ככה כולם חושבים"
ואני אומר שכשלא רואים עתיד לא נשאר אלא לצפות בעבר שוב ושוב, לחייך לבכות, להביט הצידה, להדליק ביגריה, וללכת לישון. לבד.
| |
לגנוב רגש
לבכות על מילים שלא נכתבו לך. יש יותר עצוב מזה? זה כמו לגנוב חיוכים, זה לא הוגן אבל לפעמים אתה יכול לחיות על זה. אני ידע שיש כמוני מיליונים שאת אוהבת, אהובתי. אבל איכשהו תמיד היה לי את החיבור הזה איתך. אני שוכב לי במיטה, חושב שוב עליך, על איך אני רוצה שדווקא הלילה תבואי אליי בחלומי, תלחשי לי באוזן "אהובי" עם חיוך הגרנדיוזי שלך, אחרי זה תקפצי אל בחיבוק כל כך ענקי. ואני חושב לעצמי האם אחרי זה הכל בכלל יכול לחזור להיות מה שהיה, או האם לפחות תהיה לנו התחלה חדשה? זוכרת? מהמילים האחרונות שלנו היו שאמרתי לך שאני לא רוצה לחזור, רוצה להתחיל. מחדש.
אבל תמיד יהיה לנו את החיבור הזה. פעם השלמנו משפטים, היית יוצאת בשקט בשקט והייתי יודע לאן את יוצאת. אחרי זה, הייתי קורס ורק לרגע זה היה נראה כאילו שגם אני מופיע אצלך, ולו לרגע איני חושב שזה נכון, שכל מה שכתבת באותם פעמים כאשר רק הדים של מה שהלך בפנים, רסיסים שהתפזרו ממני הגיעו לכאן, היה נראה שאת מדברת אליי, אולי למישהו אחר, בטוח למישהו אחר, אבל אני קראתי את זה והרגשתי שזה אני. אני קם מהמיטה ואני רואה שכתבת עוד משהו, וחישוב פשוט אומר שזה מתי שאני כתבתי לך, רק שאצלי זה יושב תקוע במייל כי אני לא ודע מה לעשות עם זה, ואצלך זה כבר מופיע וגורם לי לגנוב דמעות.
אני כבר מזמן לא חלק מעולם שלך, וגם המילים שכתבת שם הם למישהו אחר. מישהו שאת אוהבת. אני רק קורא, כמו רוח רפאים, את הרגשות שלך, והכל מתהפף בשניה, כאילו הכל קפא מסביבי ואני לפני שמונה חודשים, כל החומות שהקמתי כדי להגן על עצמי, מעצמי ומפניך, כל חוסר הרגישות, כל הלב הזה שעטפתי בגבס והזקתי הרחק ממני, חוזר בבת אחת לתוכי, ואני זע מההדף, פתאום מרגיש את הדם שלי, עובר בכל וריד ועורק זועק אליך, את העלילה שלו, את היית והינך הסיבה שבגינה הוא בכלל טורח. והנה גנבתי רגש, של מישהי שכתבה את זה למישהו אחר, בטח בכלל לא זכרה אותי באותו רגע, ועשיתי את זה לרגש שלי, קראתי את המכתב כאילו זה נועד לי, כמו שודאי את תקראי את מה שאז שיש בסוף כאילו זה נועד לך.
אני לא יודע אותך יותר, אני משקר לעצמי על מה שהיה, ומשקר לעצמי על מה שלא היה, הכל על מנת לתמרן את עצמי, כשרע לי את היית סתם שקר, כדי שלי יכאב פחות, כשטוב לי, את היית הכל למעני, את היית הימים והלילות, את היית הרכבת ואת היית העיניים והעולם הפנימי, את הייתה הגאות והשפל, אנשים רצו לרצוח ולהיכנס לדמותך. והכל רק בתוכי, כאילו בלעתי עולם שלם של אנשים דמויות והכל סביבך.
עבר מאז המון זמן, ואני כבר למדתי לא להיות אובסיסיבי עוד לפניך, אבל בפנים זה כאב, וזה מסרב להגליד, את יודעת איך אני עם פצעים אני רק פותח אותם שוב ושוב עד שהם נהיים עמוקים יותר ויותר, ואת פצע. פצע בעור משנים. יש לי המון מה להגיד לך, ואני יודע שאם אדבר איתך אשתוק, את צריכה לראות "להעיר את המתים" "לפעמים לאהבה יש חיים משל עצמה"(Sometimes love has a life of its own) זה התג ליין של הסרט, והסרט הזה, למרות הביקורות הגרועות זה אני, אני בקורת גרוע בפני עצמי. זה לא הוגן, כלפייך (אם כי את לא חייבת לדעת) וכלפי, אני רוצה לחיות, אני רוצה להיות מאושר, אני רוצה להיות עם מישהי בלי לחשוב עליך, אני רוצה להיות מאושר, אבך אני אחריך שום דבר לא נרא אמיתי, רק רמות של הכחשה.
מכתב לאפחד לונדון, 12.10.04
אני יודע שאינך אמיתית, את רק השילוב חלום וחלום בלהות שמתקיים באיזו פינה נידחת במוחי, אבל גם המציאות אינה אלא אותו השילוב בדיוק. אני יודע הכל. שאת, מי שאת לא תהיי, לעולם לא תקראי את זה, אבל עכשיו לבד לי, כמו תמיד, רק שהפעם באמת וכל כך הייתי רוצה שתהיי קיימת עכשיו, אפילו שכל כך רחוק. שאוכל לשבת במדרגות עם הפלאפון ולבדר איתך, לספר לך כמה לונדון עיר קרה, לתאר לך כמה את רחוקה לי עכשיו וכמה אני חושב עליך, עלינו. לשבת ולדעת שאחרי זה הכל יהיה בסדר, השמיים יפתחו ובאמצע הליל תעיר עלי שמש, דרך האוזניה. שתרמזי שתיפגשי אותי בשדה התעופה, סתם, כי את כל כך מתגעגעת אליי שלא איכפת לך לשרוף כמה שעות, ואני אעשה שאני לא קולט, כי אני רוצה שתפתעי אותי, וגם כי אני פוחד שלא תעשי את זה באמת.
אני רוצה להרגיש אותך לידי, החיוך שלך, להישען על החזה שלך ולשמוע את הלב שלך פועם והאוויר נכנס ויוצא ממך, להרגיש את הראש שלך עלי , מדברת בהתלהבות על מה נעשה מחר, ואיך מחר יהיה לנו מגניב כי התכנית שלך תעבוד. לא אפסיק אותך על מנת להסביר לך שכיף יהיה לנו בכל מקרה כי נהיה יחד, פשוט כי חבל לי להיות קיים מצב כזה, אז אני רק מלטף לך את השיער ומחייך אליך, חיוך כזה שרק את יכולה הוציא ממני. מחבק אותך יותר חזק. בחוץ כבר נהיה די קר, וחושב לעצמי שלא הייתי חי בלעדיך, תוהה לי על מה את היית חושבת עכשיו במצב ההפוך. כמובן שאני בכלל שוכח מזה תוך שניה, כי את מדברת ואני מאזין לך, בעיינים שלך יש את הניצוץ שקודמייך לקחו ממני, בעצם נתתי להם אותו, אין טעם סתם להכפיש, בחוץ כבר החשיך ונהיה קר נורא. בלעדייך, לא הייתי קיים.
אבל האמת היא שבסך הכל יש לי שני דפי נייר ודיסקמן, הפלאפון לא שמיש אלא להצגת השעה, קר לי ואני רחוק מהמעט שאני משלה את עצמי שיש לי, איש לא יבוא לשדה התעופה, פשוט כי לא צריך, מחר לבטח ירד גשם, ואת יודעת משהו? אני באמת לי קיים מדי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
