הלילה שחור והמחשבות רבות. צצות אחרי השנייה, מתפרצות אחת לשניה באמצע ובעיקר לא נותנות לי לישון עכשיו.
אני לא יכול להגיד שרע לי ולא יכול לא יכול לומר את ההפך. השנה הזאת התחילה בצורה מטורפת ופתאום הכל נפסק, כמו הוריקן שהכה בי, רק שבמקום להריע הוא עיצב (מלשון עיצוב) אבל כשהוא עבר, דברים נשארו שבוים.
בחודש אחד הצלחתי להתאהב באדם מדהים, לראות אותה הרבה, לישון איתה, לצחוק איתה, אפילו כתבתי כאן שאני אוהב אותה, הפסוט הזה נשאר אצלי בטיוטות כי באותו רגע, כמו עכשיו, להגיד שאני מאוהב בה, נשמע לי כל כך קטן ועלוב יחסית למה לכל מבול הדברים שהרגשתי כלפיה שהעדפתי פשוט לחכות עד שאוכל להדביק לזה מילים פחות שחוקות לתאר את זה, כבר למחרת הלילה ההוא, ידעתי כמה טוב עשיתי שלא העלתי אותו לאוויר, כשהיא התקשרה ואמרה לי שהיא קוראת (קראה) כאן. כמה ימים אחרי זה, חיבקתי אותה חזק חזק כאשר מה שהמילים לא הספיקו לומר החיבוק אמר, וכמעט אמרתי לה, כמעט אמרתי לה הכל, עד שהיא הביטה בי, במבט מיותר שכזה, שהפך את כל הרגע לסתם עוד חיבוק, אותי לסתם אפחד בשבילה, ולמה שעמדתי לומר לפסול. היא הרבה יותר ממני ולא הייתה לי שום זכות להרגיש ובטח שלא לומר. מאז כמובן, התרחקנו, וכנראה שכל אחד המשיך לדרכו, הרגע שלי איתה עבר, אני קיבלתי את מנת האושר שלי ועכשיו צריך לחזור לשגרה, לפלאפון שלא מצלצל, לחיבוק שלא בא, להליכות איתה שלא יחזרו, למיאר הרגיל. אני כמו מחוגים של שעון, לא משנה כמה אני הולך קדימה
בסוף, אני מגיע לנקודת ההתחלה, או אפליו לפניה.
אבל יש דברים שגם אקח איתי קדימה, וזה מה שמנחם אותי - טונות של מוזיקה טובה שתמיד מזכירים לי אותה, את התחושה איתה, וגם קצת צובטים בלב (מי אמר שזה רע?), מזל שזה היה קצר כל כך. ואם הכל ילך כשורה, עוד כמה חודשים אתחיל ללמוד בטכניון, לגור בחיפה, רחוק מגוש דן המסריח הזה.להתחיל חיים משלי, מ0, בפעם השניה בחיים שלי, רק שהפעם לגמרי לבד - לטוב ולרע.
לפתע הבנתי שהקשר שלי עם כל מיני אנשים נגמר לו, בין השאר בגללי, אבל בעיקר כי הגיע הזמן. מזמן.
וכך אני מגיע להלילה, אחרי כל הדברים שקרו ועברו להם החודש, ומה שעוד עתיד לקרות (אני צריך להירשם לטכניון לפני סוף החודש). יש לי רעיון כזה - להתנדב באיזה קיבוץ בצפון בסופי השבוע ואז גם כל הקיץ, אבל זה מאוד יתנגש לי עם העבודה (שנחוצה על מנת לכסות את שמונת אלפי השקלים שאני חייב לבנק ורצוי שהאחרון יקבל את הרוב לפני שאתחיל ללמוד)
וגם חזרתי למשהו שהתחלתי לכתוב לפני כחודש, הרעיון שלי הוא לנסות ליצור סיפור ארוך או אפילו ספר במקום כמה שורות פה ושם. בנטיים זה הקושי זז, אבל כאמור הייתי עסוק מדי בלחיות בזמן האחרון (ועכשיו שזה נגמר...
). חוצמזה אני עובד על שרת שאני מנסה להקידם כדי (אולי) להרוויח קצת כסף באופן קבוע, אבל אני בספק שיהיה לי מספיק סף כדי להתחיל את כל העסק מצד שני אני גם לומד הרבה וזו המטרה שלי - ללמוד - מכל דבר, מהסיפור שלי עם המדהימה, מהעבודה שבקושי (כלומר לא) משלמים לי, ללמוד לכתוב יותר מעמוד אחד (ובצורה שיהיה גם מענין לקרוא את זה), מהאתר שאני בונה, מהשרת שאני מקים, מהקילומטרז' שאני צובר על הרולר (שהצלחתי לשבור ולתקן ולשבור תוך כדי התיקון) ומעל הכל ברקע מתנגו לי הפסקול של שרק2 ועושה לי חשק כזה ענקי לראות את הסרט (את הספסקול אגב התחלתי לשמוע אחרי שבדפדוף במחשב שלי מצאתי את הסרט ;) )
אז כן, דברים שיחזרו לשגרה עכשיו, יחזרו הפוסטים הציניים שאולי גרועים כמו כל מה שיש מעל השורה הזאת, אבל לפחות לא מחבאים בתוכם מטען רגשי גדול כל כך.
(טוב אני ממש גרוע. לעזאזל איתי)
Little Drop of Poison
במקור של (Tom Waits/Kathleen Brennan 1997)
I like my town with a little of poison
Nobody knows they're lining up to go insane
I'm all alone, I smoke my friends down to the filter
But I feel much cleaner after it rains
She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison
Did the devil make the world while God was sleeping
Someone said you'll never get a wish from a bone
Another wrong goodbye and a hundred sailors
That deep blue sky is my home
She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison
A rat always knows when he's in with weasels
Here you lose a little every day
I remember when a million was a million
They all have ways to make you pay
She left in the fall, that's her picture on the wall
She always had that little of poison
אני אוהב את הוינאמפ שלי, הוא תמיד יודע לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון (unlike me)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mier Tarum
