על השולחן,

חדשות לכ מי שהאמין שישראבלוג עשוי רק מבלוגים משעמים, שחורים של בני נוער ניוריים, בלוגוששים של בנות 14 שמדביקות את העצבעות שלהן למקלדת עם הלק המווווושלם שלהם ונטולות אבחנא אופטית שכן ברור למדי שהן מתבלבלות בין הואיות לבין הסימנים למינהם.

הפוסט יוקש בעיקרו לשני דברים

ה"הצפת בלוגים" ועוד שני משחקים חביבים שמצאתי בישראבזמן שיטותי הרבים.

נתחיל כמה סיפורים מששעשעים אודות מה הרשת עושה לבני אדם. הסיפורים לקוחים מ"חיים ברשת" אולי הדבר היחידי שטוב בפורטל של נענע.

הרי הפ לפניכים:

"האספסוף הממוחשב" שהכה כמה פעמים בניו יורק ולונדון, בין השאר ב"טויס אר אס" (אותם, אגב, לא גירשו מחנות להבדיל ממבצע כובע המפורסם)

בארץ ניסה אלכס אפשטיין לעשות את אותו הדבר רק שברשת, כי אנחנו כידוע עצלני בעלי פס רחב מאוד וכמו כל דבר שקורה בחוץ,ימצא מי שיביא את זה לביצה הקטנה שלנו. וכך הגענו לפרוייקט הblog atack שאליו הצטרפתי לפני מספר ימים, ולמי שלא הבין מהקישור הקודם יש כאן יותר פרטים.

ואפיל  יש כפתור מגניב שמתעדכן מעצמו לקראת כל "הצפת בלוגים"

אך אני השמכתי לגלוש בישרא והגעתי לעוד שני משחקים משעשעים שאציג בכמה מילים:

משחק העוגיפלצת בשיטה די פשוטה - קטע וידאו משעשע ביות וציפייה לתגובות משעשעות עוד יותר.

משחק החתולים הגדול של אלי קאט

שניה, לדאבוני פחות מעישים מהבלוג אטטאק.

אבל לא! אני המשכתי את שיטוטי ברחבי "חיים ברשת" והגעתי לפרוייקט הזה של איתי נאור אפשר להגיד שזה גם סוג של משחק לבלוגריים בעלי זמן עודף.

אם כבר מדברים על עודף זמן פנוי נסו את המשחק הבא אבל בזהירות, זה ממכרכר.

ולסיום, היות והשבת אני מבלה עם עצמי ובעיקר בגלל שלא מצאתי תוכנת RSS שמתיאמה לי (שבא אוכל לקבל עדכונים על כל ה30 מנויים שלי) וכבר עייפתי מלחפש החלטתי לפתח לעצמי אחת. אז בסופ"A אני אמור לשקוד על ספר C# בן 710 עמודים, אבל זה כל כך מתש אותי שבנטיים הגתי רק ל100 ומשהו ועוד בהתחשב בעובדה שזה באנגלית וטרמינולוגיה שכבר שכחתי מזמן, אני משער ששבת אחת לא תספיק. אבל למי שיש רעיונות לגבי פיצ'רים שאפשר להכניס לתוכנה (שכן זה הולך להיות יעודיי לישראבלוג) מוזמן להגיב/לשלוח לי מייל מיותר כמובן לציין שמי שרוצה לעזור בכל דרך מוזמן לפנות גם.

עד כאן לדרכים לשריפת מוצאי שבת כשאתם לבד, עם מחשב, פס רחב, ודוט נט סטויות חוקי של מיקרוסופט (למי שתוהה - זה אכן חוקי ללא שמץ של ציניות).

למוכשרים - זהו כמה בלוגרים יש בתמונה...

בפתיחה אופטימיות זו לכמה עיניים שמרוב שהתבייכנתתי על אובדן שלי נדחקו לאחרונה

ראיתי מלך האריות אחד וחצי. בהתחשב באיך שראיתי את אחד זה הה מאוד מאוד מיחוד, והסרט היה מאוד משעשע. אזז אני עדיין אוהב סרטים מצויירים. תהרגו אותי.

היו אלה ימיי האפילם בארץ הגבינה הבולגרים, (נסו להגיד "בלוגר בולגרי" שבע פעם ברצף, מהר,  ובלי הפסקה), מי שאז היה ידוע בכינוי "סימון" קרא בירחון "מיקי מאוס" (שקרא בקבעיות) שמי שמגיע עם הגיליון החדש להקרנת הבכורה של הסרט "מלך האריות" מקבל כוס קולה חינם ברכישת הכרטיס. ההופעה התקיימה במה שהיה היכל התבות של סופיה, שגודל העיר הוא כחצי מדינת ישראל (כ3 וקצת מיליון איש). כך שלמעשה היו פה שלוש מטרות נשגבות - היכל התרבות הענקי, קולה. מתישהו אספר גם למה קולה הייתה מטרה נשגבת כל כך עבורי באותה תקופה), וכמובן - הסרט. הוא היה בן 8 אבל כל כך התרגש לקראת הקולה שהוא עומד לקבל.

כמובן שאימו הסתומה של מיאר לא לקחה בחשבון שאפילו קולנוע ענק כמו זה בהיכל התרבות לא יכוכל לאכלס את כל מי שרצה לבוא להקרנת הבכורה של מלך האריות, ועוד לקבל קולה חינם, ולכן עד לרגע שהגענו לשם כל הכרטסים נמכרו מזמן. דבר שמאוד ייאש אותי, בעיקר כ ידעתי שאני לא עומד לקבל כוס של קולה. נראה שאימי לא קראה היטב את הבעת הייאוש שלי ולכן נדחפנו לבית הקולנוע (שמאכלס למיטב ידיעתי {אין לי כזו} מעל 100 איש) וראינו את הסרט מהמדרגות, ומאוחר יותר מכיסא שהצלחנו לתפוס כשאב ובנו הלכו לשירותים. אני אפילו זוכר שבכיתי באותו הסרט...

למי שמכם חושב שאני זוכר  בבהירות כזו את כל הילדות שלי - אתם טוהים, למעשה עד הסרט שראיתי אתמול בלילה לא זכרתי יותר מעשירית מכל מה שתיארתי ובטח שלא בצלילות כזו. את פרץ הזיכרון אפשר להסביר רק בעובדה שאלה פרטים כל כך מיותרים וחסרי פואנטה שרק מוחי והבלוג שלי יוכלו לאכלס. אגב. קולה לא קיבלתי באותו ערב. דבר שמאוד עיצב אותי תקופה מאוד ארוכה, אני חושב.

ועכשיו לכמה נושאים חביבים אולי פחות אבל עדכניים ביותר. (הם נכתבו לפני הקטע של הסטר אבל נידחקו כי זה סתם עידכון כמעט ונטול הומור)

האמת היא ששכחתי אותם, ידעתי שצריך לרשום לעצמי.

עדיין לא סיימתי את דור הפרוזק, אבל אני ממש קרוב, אני לפעמים ממש קורא את עצמי ולפעמים זה בקושי מדבר אליי. מה שכן נראה שבאמת אלך לפסיכולוג ברגע שאשתחרר מצ.ה.ל

ולכמה גילויים מרעישים:

1. מוות מתרופות (בתור ניסיון התאבדות) - השיטה הטובה ביותר היא לקחת טרופות שמאטות את הדופק, עד לכדי 0. פשוט מתים מזה.

2. אתמול גיליתי לדאבוני שעבודה השינה שלי הצליחה אכן לדפוק לי את הידיים וכתוצאה גם את הכישרון היחסי שלי לבאולינג. אתמול בשני המשחקים לא הצלחתי לעבור את ה80. בימים הטובים הגעתי ל150. פרט שולי הוא כמובן שלא שיחקתי איזה חצי שנה.

אגב, אותו משחק באולינג היה משעשע בהתחשב שהכנסתי להיסטריה חבר מאוד ישן שלי (4 שנים) שהכיר אותי בימים בטרם הדיכאון שלי נהיה מוחשי, הראתי לא את היד שלי והוא ממש השתגע. איש מסכן.  אבל זה יעבור לו.

3. מסתבר שמרגע שמבקשים קב"ן מקבלים "הקפאה" (פטור) מנשק עד לסיום התהילכים - דבר שימושי בטירונות. מיאר רשם לפניו. העובדה המיוחדת הזו נודתה לי לאחר שניפגשתי עם מישהי מהבית ספר שאמורה להיות במצע קורס. נפגשנו באוטובוס. זה לא היה מוזר אילולא הפגישה הקודמת שלנו הייתה בבסיס שלה... איך הגלגל מסתובב לו.

4. מסיבות פארק. מסיבות פארק. מסיבות פארק. מסיבופת פארק. מסיבות פארק (בלי העתקה) כן כן. עוד שלוש שבועת ככל הנראה מסיבה ראשונה. יש טעם לספר שהמסיבה הראשונה שנה שעברה הייתה המסיבה הראשונה שלי, שם גם הכרתי את הראשונה. בקיצור זה יהיה אדיר. בהתחשב בזה שאני וקח פעם חלק באירגון ואני עושה כמה שינויים. מסתבר שאני שמרן בקטע הזה. אבל בכל זאת: מסיבות פארק. מסיבות פארק. מסיבות פארק. מסיבות פארק.

6. פינת ספרות. (למי שתהה, אין 5, הוא פוטר עקב הקיצוצים בתקציב) גילתי להפתעתי שדווקא אחרי סיום הלמודים של ספרות וחיבור הדברים מתחילים לענין אותי ולא סתם אלא הדברם שלמדתי. לקחתי את קטרינה מחבר טוב, וחיפשתי את הספר של שי עגנון על מנת לקרוא שוב את "פרנהיים" ופרט לזה אני קורה. ואולי הכי חשוב - מצאתי את ה"אניהו" שלי. כבר חשבתי שנתתי אותו למישהו ובחיים זה לא יזור אלי. מעכשיו אני לא מוציא ספרים לאנשים. מי שרוצה, שבוא ויקרא אצלי בבית. אני פשוט סנילי ואני שוכח אצל מי נמצא מה.

7. אימי הודיעה ל שיהיה לי תקציב קטן כלשהו ושיהיו כרטיסיות דן עד הגיוס (כלומר - עדיין אוכל לנדוד חופשי בגוש דן אבל רק החלומות על רכבות ישארו לעד אחרי הטירונות) דבר די משמח משום שחשבתי שאשתגע להיות תקוע בבת ים עד הקיץ. אם כבר מדברים על בת ים, לפני כמה חודשים הייתה שאלה בשאלונים לבלוגרים האם נסענו עם קו 5 לים. מבין מבול התגובות הלא קשורות כמו "רק רכבת" וכדומה) היתה תגובה תמימה שהסבירה שקו 5 לא מגיע לים אלא קו 46. כשעיניי נחו על הודעה זו ידעתי שיר דבר אחד. היא מבת ים (טא טא טאםםםם) אומנם תחילה היא סירבה לספר לי אבל הרי אין אחת שיכולה לעמוד בקסמיי הבין אישיים ותמורת שוחט קטן היא אכן הודתה באשמה.ויש לה בלוג נהדר. מה שרק מוכיח שיש אצלינו גם חיות כאלה.

בינמה אופטימית זו,

ובתמונה שעימה פתחנו את המבזק:

לילה טוב.

כי הלילה שלי יהיה,

אפילו בלי המלאכית.

If it comes to this point, brobably the situation was quite serious. You know that bacause you saw me at the last few days. It just wasn't me. honestly, even I can't recognize myself. And now? Now I feel that's run or die. I just need to go someplace away from my friends, to someone who doesn't know what happend, I need to escape from myself, just to belive that there IS some other way. Right now I am so stuck that nothing can't help me from here.

Recently, I've been using two major verbs "can't"and "feel". I am so busy to explaine to every body about how sad am I right now, and how much I'm hurt, and how much I need everyblody to be there for me, even if it means sublimeness over some ( a lot) of their past or their fuckin' reality. "I just need yow right now, it had been a terrible week and now I need a rest, so don't destroy it!" I dared to say. I cat me hands, and soon probably I'll cut them again. And all this is not because I want to make an act of misery and take everybodys attention. Jesus! I realy don't need that. I need to go away. Run away from ol this entity that I succsseded to stuck myself into. Abroad sounds nice. But unfortunately it's not on my list of financial options. So I just said to myself "FIne! No abroad, no unreal plans, just take your staff, and get out. go one of your friends that haven't hear the whole story, that will just open their door and their hurt, without asking anything, and just will take care of you for few days" at that exactly moment this post was born, because, I suddenly got. that there is no one that can take care of me, nobody can't. The few (nice word for one and a half) friends that are still left next to me, are much to deep in this story in order to be a neutral part and/or to be some kind of fixative to my situation.

SOmetimes I want to scream as I walt troth the people on the street "I am exhausted pople! I am shattering in front of you! Are you THAT blind?" But the truth is nobady cares. As long as I can walk or be acting nice everybody thinks that that moving body in front of them is alive. That I got soul. That I am O.K. and even if somonesjow more inters or worry about my mental state, my regular anser "living, yet" makes hi m run away. Even I don't care. As long as I keep myselt busy with small aspect of all of my shit, I succssed somehow to ignore the rest.

I'm sure I'm looking for something that doesn't exist. I'm looking for someone who can be aware to my distress, but, concurrently not to know it.Someone whoe will be able to make me forget for a whileall my troblle, and for few days or even few hours to make me clean from my past, to take me high above my presenet and make me live the moment. I've been there, I know, that live IS beatifull only if you can live them when it happens and not in nightmares from the past or dreams about the future. But this is a forbidden tree - onec you taste his fruit, things never came back to the way they used to be. I know it becase I tasted it, and belive, it is haven. it's Jane.

Maybe it's like drugs. You got them inside you you are high, but after then you fall, and durring the fall you suddenly get that you whanted to do so many things before this moment. Probaply no one of you will udrestand, but exactly in that point, when you starting to run a list in your head about thinks you was have to do - you lose it. You miss tho whole "live for a momoent" thing, and if you ware a car, every raccing fun ehouldcall it "power slide" - when your blodytries to get back to the "normal" (old, black and fuced up) course of live but he can't, the turn a moment ago makes it go from one edge to another lossing comltely any abilty to expect or predict when yo'll be at the next moment or when you'll crach again. Ane that? that is "human power sliding" and nobody know when you'll be back in the course.

"וזה תמיד אהבה זה תמיד מסובך ונמאס
פנים אנגליות ומעיל קצת משומש
ושירים מזכירים לי פנים שאולי רציתי לשכוח
בטח קנית ת'תקליט שאהבתי נורא."

היה זה יום שלישי, עוד יום שלישי שלי לבד. אפילו לכתוב פוסט לא הצלחתי, רק ניסיתי לכתוב.

על אותם ימי שלישי מאושרים רחוקים מכאן, אותם ימי שלישי, בגללם התעקשתי שבוע שעבר להשאר בעבודה עד אחרי שהרכבת האחרונה יוצאת צפונה. אותם ימי שלישי שבגללם היום כמעט יצאתי מהבית בדרך לרכבת אפילו שאין לי לאן ללכת שם. הפינה שלה נסגרה מזמן. זה תמיד אהבה, זהתמיד מסובך ונמאס.

אחרי זה אני מגלה שהיא הגיכה, ומחליט להגיב חזרה, גולש הרבה מעבר ל1000 תוים לתגובה,

בא לשלוח לה, ובעצם מגלה שהיא לא רואיה לזה.

היא לא ראויה לאהבה שלי. היא לא ראויה לטיפה ממה שעובר עלי.

וכלוכם צודקים. היא יצור מאוס, היא לא שמ ה על י זין, כל אחד והתיאוריות שלו, כולכם צודקים, גםאת צודקת, אני טיפש, וטיפש בגללך, פרט שולי ודאי תגידי אבל עבורי הוא מג'ורי.

ממהר לכתוב עכוש פוסט מהיר כל עוד אני מאמין לעצמי כי אפילו לעצמי אניי לא יכול לשקרליותר מכמה דקות.

תוהה האם לפרסם את התגובה. נראה לי שכן, כי אחרת איש לא יראה, איש לא יראה את הציפור הקטנה שיש לי בלב, מגועלת בדם עם כתם לבן םה ושם, מנקרת לי פצע אחר פצע בלב אבל נראת כה תמימה, כה פגיע. כה מסכנה. אז היא מורידה את המקור היפה שלה ונוגסת בפינה חדשה בלב.

ומי שלא אוהב את מה שאני כותב לא חיב להישאר כאן. אני אולי לא רואה מצב שבו אגש לאדם ואגיד לו - אתה! אל תקרא לי בבלוג, אבל אנשים שלא אוהבים את מה שכתוב, לא חייבים לקרוא. פה זה מדינה דמוקרטית ושאר הקשקושים, האוכלי מגעיל,האנשים לא יפים.

עדיף שיסתיים הפסוט.

גם השיר נגמר.

אני אוהב את השיר הזה.

אינך יכולה
ככה סתם ללכת
אינך יכולה לעזוב אותי
אינך יכולה
כי עכשיו שלכת
יש גשם בחוץ ואת, נשארת איתי
אפילו אם תגידי, זה לא כדאי
אפילו אם תגידי, לא,אין לי פנאי
אפילו אם תגידי, לך לך מעליי
אם רק תבקשי
להרגיש בבית
את שחור צמתך, חרש אלטף
ואם תבקשי
פה לבכות הליל
אשב לידך, וגם אתן לך כתף
אפילו אם תגידי, זה לא כדאי
אפילו אם תגידי, לא,אין לי פנאי
אפילו אם תגידי, לך לך מעליי
ואם תבקשי
מעליי לברוח
אפתח את דלתי לך, ילדה קטנה
ואם תבקשי
את פניי לשכוח
אתן לך בלחי, נשיקה אחרונה
אפילו אם תגידי, זה לא כדאי
אפילו אם תגידי, לא,אין לי פנאי
אפילו אם תגידי, לך לך מעליי
אינך יכולה
ככה סתם ללכת
יש גשם בחוץ ואת,
נשארת איתי.

(החלונות הגבוהים, אינך יכולה)
מוקדש לתם.
את הרי לא באמת יכולה לעמוד מולי
להיסתכל לי בעיניים
ולהגיד שאת שונאת אותי
את הרי לא רוצה
לא ירוצה להגיד שעכשיו את ממני רחוקה
את הרי הקן שלי, בלעדיך אין לי בית.
את לא יכולה לשכוח שלושה חודשים.
את לא יכולה לברוח מכל ימי השלישי.

את בעצמך אמרת :
"בשבילי יום שלישי זה כמה שעות בבצפר ואז עס"ש מגיע"

תני לי לחזור
תרשי למה שקרה לשקע
בסוף, זה גם ישכח.
תהיה שם בשבילי,
כמו שאני תמיד אהיה.

סליחה שאני עדיין אוהב