על השולחן,

אין לי איידס

לפני עשרה ימים, יחד עם הבדיקה לגבי סרטן העור שעברתי במרפא שלי (שמצאת ליד התחנה המרכזית)  עברתי גם דרך מרפאת המין הקהילתית (ככה קוראים לה, באמת) כדי סוף סוף לשים קץ לאי וודאות הזו שאני כל כך אוהב, זו הסיבה אגב, ש(קצת?)לא הייתי עצמי בימים האחרונים, אמכם הסליחה.
התוצאה כאמור שלישית, וכל האברע החודשים האחרונים ושבועיים האחרונים בפרט, בין אם במודע או לא, בין עם ראו עליי או לא, היו טראומתיים ומיותרים. כל החלטות הטיפשיות שהיו בהם ושבאופן מגוחך ניסתי גם לשמור עליהם היו מיותרים (כמעט) ובגדול מאוד, אני אמור להיות ברקיע השבעי עכשיו מרוב אושר.
אבל לא
במקום זה, אני יושב בבית, אחרי שלוש שעות של תיקון מחשב, שהוכתרו כהצלחה מושלמת מבחינת ביצוע, ומרגיש כל כך פיחסא. במקום להות שמח שזה עוד מעט יגמר ואוכל להגיע למצבים אינטמיים בלי לחשוב כל הזמן על זה שאני מזוהם, אני יושב בבית ומרגיש כל כך מלוכלך, מנוצל מרוקן מכל דבר חיובי, כל כך לא שייך לכל ההתקיימות הזו מסביב. לא שואל שאלות רוחניות של "למה אני כאן?" ו"מה התפקיד שלי בחיים", לא מענין אותי, לא מענין אותי שום דבר, אני מכיר אנשים ששבועים לפני הגיוס כבר ארזו תיקים והכניסואת עצמם לכושר לקראת הגיוס, ואני אפילו לא יכול לסוע לום יומיים בלי שיהיו לי ייסורי מצפון. וזה לא רק הגיוס, גם לא רק התיקון של המחשב שבופו גרמו לי להרגיש נצלן בגלל שביקשתי מתאיים שקל, שזה מחיר לא רק שלא סביר אלא מצחיק יחסית לה שהתיקון היה בבית הלוקח, בהתראה מידית, הגעה עצמית, שלוש וחצי שעות אל תוך הלילה ובלי אובדן התוהים כלל, דבר שטכנאי רגיל היה לקוח פחות יותר מחיר של מחצית מחשב חדש ואילו אני הרגשתי כמו קבצן כשאמרתי מתאיים,זה גם לא רק הבדיקה,היא פשוט שיחררה קיטור, וגם לא רק בגלל שבפעם הראשונה שאני מרים ידיים ומוותר על מישהו שחשוב לי, גם לא השיחות עם אימא בימים האחרונים על החיים שלה, או השיחות עם וירה, זה רק השילוב שעולה בהרבה על סכום חלקיו ומזכיר לי שלא משנה מה יקרה וכמה אנסה, תמיד אגמור באותו מצב, בין 4 קירות שאנסה לכנות בית, מול המחשב, עם חור שחור במקום לב ומחסור באופטימיות או רגשות כלשהם במקרה היותר טוב.
לא רציתי להפוך את הבדיקה להצגה בלוגרית, לשים מונה שיגיד לי מי התוצאת יבואו או לתאר בפוסטים על גבי פוסטים כמה אני מתוח מהתוצאות, למעשה לא רציתי שמישהו ידע על הבדיקה, פרט לשני אנשים, את האחד פשוט אהבתי וחשבתי שאני חשוב לו ואני עלול לפגוע בו עם הלחץ שלי, כמובן שטעיתי, ואילו השני רצה לעשות איתי את הבדיקות ולמעשה דווקא הוא, מכל האנשים גרם לי לעשות את הצעד ולהיבדק, עם כי, גם ממנו הסתרתי כמה ימים והצעתי לו שיבוא איתי היום (אתמול) למרפאה כדי להיבדק גם, הוא לא בא, כצפוי. בכלליות לפחות למדתי מזה לקח.
גם למדתי המון על אנשים בימים האחרונים, על חברים, על אנשים שתמיד תפגוש אותם ותשב לדבר איתם על מה שמטריד אותך, על אנשים שאולי מתאימים אבל כמו בכל מנוע, יכולים להיות לך דלק ואוויר, אבל ללא הצתה האוטו לא יזוז מילימטר, ויש אנשים שפשוט עיוורים, כל כך שקועים בצרותיהם וכל כך עסוקים להפוך את הבעיות הקטנות שלהם לסוף העולם שלא שמים לב לשאר שנפגעים מזה, יש המעוותים את האמת הקולקטיבית לכדי קיצוניות מוגזמת ומאמינים בכל ליבם שזו האמת שלהם, יש אנשים שינצלו וידרסו כדיל להשיג את מה שהם רוצים וגם הם יהיו בטוחים באמת שלהם - שהם בסדר או אפילו פראיירים ויש אנשים שהם פשוט חראות של בני אדם, איך שלא מסתכלים עליהם. פגשתי כל כך הרבה סוגים של אנשים, אלה ואחרים שאין לי כוח לכתוב אותם כאן, ומדי פעם עצרתי והסתכלתי במראה, הגרוע ביותר הוא שאין לי מושג מה ראיתי שם, אני כל כך חושב אני לא משהו עד שבאפן טבעי אני נהיה כמו הסובבים אותי, כמו איזה חייזר שמנסה לחכות את התנועות של הסובבים אותו מהתבוננות, זה מגעיל אותי, אני מגעיל את עצמי, דוחה אותי שאין לי אישיות, שאני לא יכול להיות לבד ולא יודע איך להיות עם אחרים.
מעצבן אותי לספוג רגשות של אחרים, לספוג התאבות זמנית ולהתקע איתה, לספוג את המתח של אחרים מעצבן אותי שאני נותן לאחרים להשפיע עלי, זה כל כך טיפשי שאני מאמין שאני חרא של בן אדם בגלל כמה שאנשים חושבים ככה, וחצי מהם אפילו לא מכרים אותי (לא שזו עילה לאהוב אותי, להפך). והפוסט לא נועד להתמכנות, אי שם בפנים אני מרגיש שברגע שמכירים אותי באמת אין סיבה לשנוא אותי, מאמין שאני לא הייתי שונא את עצמי אילו הכרתי אותי, ואולי זה ההסבר לכל המצב רוח הזה - סטירת החי המצלצלת לאגו שלי שקיבלתי בתקופה האחרונה, כשבערך כל מי שנתתי לו להכיר אותי ובאמת השתחררתי לפניו עכשיו שונא אותי, או לפחות לא רוצה איתי שום קשר.

זהו זה.

אני באמת לא שייך לכאן.

לא לישרא.
לא לבמה.
לא לפארק
לא לרוקי.
לא לך.
לא לבת ים.
לא לצכ"ל
פשוט לא.
אני הומלס.
(ודווקא אני טיפס של בית וקביעות)