על השולחן,

בדיוק חשבתיעל משהו שינסה לשים את הימים האחרונים, על כל מה שקרה ולא קרה, לתוך איזשהי מסגרת, לתוך סדר כלשהו, לתוך הגיון מסוים. אבל אז בא גדול של שקט ושטף הכל.

היזהרו מגלי השקט, הם הופכים דברים שמחים לעצובים, צלולים לעכורים, מבריקים ומחוספסים. ובעיקר עושים שקט רע.

אתמול ישבתי אצל ידידה וראיתי סרט טיפשי. במהלך הסרט הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי. אחר כך עשיתי סיבוב רגלי קטן (שעתיים וחצי) בת"א. וגיליתי ששכחתי הכל. חוץ מזה שהבנתי למה אני כל הזמן זז.

אה, ובתל אביב יש מקומות נפלאים ללכת בהן, מקומות שאמלא השמיים נטולי הכוכבים, הכל נראה כמעט נפלא.

ועכשיו ברצינות. בימים האחרונים הכל קורס. אני אפילו לא יכול להצביע על דבר זה או אחר שהדרדר, להפך, המון דברים השתפרו. אבל אני הולך ומרגיש שהכל סביבי נופל, כמו בסצנת הסיום של Fight Club. וזה גורם לי לנדוד בין חיוך בלתי מוסבר ואופטיות זעירה לבין עצבות של אוקיאנוס.

ידידה שלי בהריון. כששכבנו לפני שנה וחצי, היא התבדחה בנושא, שאלה האם באמת נראה לי שהיא, מסוגלת להיכנס להריון, אז חשבתי שאנחנו מדברים על הכל, אני לפחות עשיתי את זה, ולראות אותה עם בטן ענקית פתאום גרם לי לקלוט שטעיתי בכל הזמו שעבר מאז, שתמיד הרגשתי שהיא אי שם ברקע, כשארצה לדבר עם מישהו, הרגשה שבגללה מצאתי את עצמי מחייג אליה ב11 וחצי בלילה בהצעה להיפגש, כי הרגשתי שאני צריך לדבר. ורצוי איתה כי היא לא מטיפוסים שיגידו לי סתם משהו אופטימי שנשמע כמו מס שפתיים, אלא תהיה כנה איתי, [ע"ע: ברקע התחיל להתנגן Dingo של המכשפות וג'אקי עלה לי על הברכיים, אולי חתולים באמת מבינם] והלכתי אליה, ולראות אותה ככה, גרם להרגיש כל כך נבגד, כל השאר ידעו, עוד כשהיינו יחד שהיא מתכננת את זה ולי היא לא אמרה מילה, לא אז ולעולם לא בחודשים הרבים שעברו מאז. אבל נשארתי. אני תמיד נשאר. מכורבל בפינה, מנסה להימלט מהגוף של עצמי, בעוד שהיא, כאילו בתור הוכחה לכמה שהיא ואני לא באותו גל יותר, בכלל לא שואלת. לא מקשיבה, לא מבינה שאם התקשרתי והצעתי שניפגש, אחרי שלא התקשרתי אליה קרוב לחצי שנה, זה לא סתם, אולי לא זוכרת שממנה יש לי את הפחד הזה להתקשר לאנשים והיא? רק יושבת ורואה סרט, לה יהיה תינוק עוד מעט. זה מסה שלמה של דברים שהא צריכה לעכל ואין לה ראש לשמוע משהו אחר, ואני, בלי לדעת הגעתי אליה, רציתי לדבר. רציתי לכועס עליה כל כך, על שלא אמרה כלום, על זה שבגדה באמון שלי, על זה שלא שהזמינה אותי, על זה שהיא לא שואלת, על זה שהיא לא מבינה., כך רציתי לכועס עליה, אבל כעסתי על עצמי, שאני חושב על זה בכלל, כעסתי שאני מאוכזב, כעסתי שבכלל באתי, כעסתי שהתקשרתי, כעסתי שבאתי, כעסתי שאני רוצה לכעוס וכסתי שאני כועס. אבל כל זה היה רק פן שולי לחוסר האונים התקני שאני מרגיש בכל הזדמנות. אפילו כשאני נוסע באוטובוס ומולי יצור שהיופי הפנימי נידף ממנו כמו בושם ייחודי. בסוף הלכתי, בלי לנסות לדבר, ידעתי שהביתה אני לא חוזר, אז הלכתי, והלכתי, בחיפוש אחר שדרות שקטות וירוקות במרכז תל אביב, ודווקא מצאתי מקומות נפלאים, וכמה שהלכתי, עד שכבר כאבו לי הרגליים. גיליתי שאני כן בוכה, פשוט לא בדמעות. אלא בשקט, שעות שאני שקט לחלוטין ואחרי זה מרגיש לי יותר טוב, אם אני בוכה בשקט, אני צורח ברגליים, וכשאני הולך אני מתרוקן מכל מה שעוקף אותי ומצליח להתרכז בדברים הפשוטים, בשקט, בדשא, בפצפוצי הנהר שזורם, ובעננים שנודדים להם קדימה, יד בלתי נראת מנווטת אותם אל יעדם הבלתי מושג, אולי זה קצת כמו בני אדם.

לפעמים נראה לי שהאשליה הכי גדולה שיש זה שאנחנו שולטים בחיים שלנו. ולפעמים זה נראה כמעט אמת. עכשיו הכל מטושטש ומעלה האבק.כי הכל קורה ולא קורה שום דבר.

לא יכול יותר.

להביט בך דרך חלון הראווה שהצבת.

פעם מאושרת, לרוב בוכה.

בכל פעם שאני מצמיד את פניי לחלון ולוחץ חזק, צועק אל הזכוכית האטומה, מחפש בכל כוחי לראות את עצמי במבט שלך, אבל הוא מושפל עם סכין ביד.

ואת? ואת יושבת לך בצד השני, נותנת לאנשים לראות אותך, לא מרשה לגעת. לא מרשה לדעת. תעלול מנוכר, החלון שלך, נותנת לכולם לראות, ובעצם מתחבאת מכולם, שוכחת שזה עלול להכאיב למי שבאמת איכפת.

נשבר לי להישבר בגללך.

את ממשיכה בשלך, כאילו החלון הוא מראה, מביטה בעצמך, מחייכת, מספרת לה על החברים שאת אוהבת, ואני לא מהם, אני אי שם בתהום הנשייה של העבר שאת לא זוכרת, אולי אפילו לא ממש אוהבת.

נמאס לי לראות אותך מהצד.

כלום חוץ מהכול לא יספיק לי, ואת בחרת מזמן מזמן וידוע במה, מתחשק לי להבטיח שלעולם לא אביט בך יותר, רק כדי שלא אראה אותך נופלת שוב, בצד שלך בחלון ואני, צועק ודופק על החלון,  אביט בך חסר אונים בצד שלי. רק כדי שלא אזכר אותך וכל מה שאת מסמלת לי.

אני נשאר,

אמשיך ליפול איתך, בצד השני, בלי שכלל תדעי. כי לך יש את העולם שלך, והוא מאוד שלך. ולי, לי יש חלון ראווה אליך, כזה שבו רואים אבל בלתי נראים, שומעים ובלתי נשמעים, מרחב גיהנום של חוסר אונים לאנשים שעדיין אוהבים.

פתאום בשמונה בבוקר, אחרי משמרת לילה, עם בן אדם שכולי סמכתי עליו שאוכל לדבר איתו ולהשתחרר מכל השבוע המסריח, קמתי ולא רק שלא הרגשתי קל יותר אלא לכל הזוהמה התווספה עכשו גם שכבת נבגדות כשאר אותו אדם הפר את הברית חסרת המילים של "בלי סודות, בכל מחיר" ופשוט קם והלך לדבר עם  אחד האנשים של המרכייה (הקבוצה האומללה השניה שמחוייבת לעבוד בלילות) דברים שכמו שאני ניסחתי והוא הסכים "אסור שאדע" ושכח לחזור. וכשישנם בסך הכל 5 אנשים בלילה, מן הסתם מישהו חייבל לעשות את העבודה שלו,ככה שבמשך שלוש ארבע שעות הייתי צריך לעבודה בשביל שניים, כאשר השני עסוק בלהרוס את האמון שבטעות נתתי לו. אחרי זה הוא חזר ונרדם, בעודי המשכתי לעשות את העבודה שלו.

אז חזרנו לבוקר, כאשר הגיע הזמן שנלך הביתה, וקלטתי שבבית מה שאעשה זה לשבת מול המחשב עוד שש שעות ובסוף אלך לישון, משום מה זה לא בדיוק מזהיר.

שאלתי אם אני יכול להישאר עוד קצת. והקצת הזה היה בהתחלה שוש שעות, אחרי זה 4, אמרתי שאלך בשתיים, בסוף הלכתי אחרי הצהריים, כומר אחרי 16 שעות. וגם זה כי כבר הייתי חייב. בבית כצפוי הלכתי לישון. וסביר להניח שבשמונה השעות הקרובות אבלה על המחשב. ואז עבודה. ושוב לישון.

[מוזר - מקום כשכתבתי "אבלה"  יצא לי "אהבה", כמה מטופש]

כל התקוות שהיו לפני קצת יותר משבועיים נראה שנמוו לאט לאט. כל אחת וסיבתה. איבדתי אדם שאני אוהב בעבודה, וקשה לי לראות את עצמי יושב באמצע הלילה ומדבר איתו על דברים כואבים או טוענים (ויהוה יודע שינם המון כאלה). הפגישה עם בר עדיין צורמת.

ואולי עוד שבוע שבועיים הכל יהיה עםהרגליים למלעה. רוב הסיכויים שלא.

ככה זה.

ישנם אנשים שהם חידה. לפגוש אותם עושה לך טוב מאוד, אבל זה מלווה בהמון מתח ובסופו של דבר בהמון כאב/מצבי נפש לא בריאים כ"כ. שנדמה לך שעדיף היה לוותר על הרגעים הספורים איתם. כאן קבורה החידה,מה יעשה המוח האנושי? האם יחפש להיפגש עם אותם האנשים כדי להתענג על רגעי האושר או שמה יטרח להימנע ממפגשים צפויים איתם כדי לחסוך לעצמו שעות של כאב ותחושות שמדירות שינה וגורמות לבטן לדחות את המחשבה על אוכל. ובכלל? האם ניתן לומר משהו בסגנון של "האם זה שווה את זה?" כי הרי, בהתייחסות לעובדה שהחיים הם חד פעמיים, וכל מפגש שונה מקודמו, אין מקום להשוות בכלל. ובכל זאת נדמה שצריך להחליט - להיפגש או להתרחק. כשההגיון היבש מתעקש להתפשר ואילו לא לעשות דבר אינה אופציה, מגעים למצב חידה. כאשר ישנם שתי פסגות ואין בינהן תהום. למעשה, לרצות או להימנע הם שני צדדים לאותו מטבע, ומצד שני שתי נקודות שאין בינהן. פרדוקסלי משהו.

ומה לי ולכל זה? אני נדמה שבחרתי - להתרחק. מכל מה שהייתי, מרוקי, מכאן. לא במקרה שלא כתבתי זמן מה. לפעמים פשוט הרבה יותר קל להרים ידיים ולתת לדברים להתרחק ממך, לפעמים מתעייפים לחטור עם או כנגד כיוון הזרם, אז מרימים ידיים וצפים, לאן שהזמן לוקח אותך, בניסיון פשוט לא להיבהל מהמקומות שאתה מגיע אליהם, החוקים די פשוטים, מי שנבהל טובע. ואלה שצפים, או שהם גיבורים או מותשים למוות.

וזאת תכנית בר, תכנית ההתנתקות הפרטית שלי. רחוק מדברים שגורים לי וב ורע, קרוב לדברים שהם לא אישיים, כלום לא אישי, ומה שכן - הופכים לבדיחה ואיש לא שם לב שנגע בך.

יום טוב.

[עדכון של קצת אחרי זה] ובכל זאת אני לוחץ על המקשים ומתקשר אליה. עולם מוזר, לא?