 כינוי:
Mier Tarum בן: 39 ICQ: 104323462 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 3/2006
איך את מצפה?
מצפה שאמשיך.
שאקום מהמיטה.
שאחייך.
שאצחק.
שאענה לטלפון.
שאביט בעצמי במראה?
איך את מצפה שהכל ימשך גם בשבילי?
nobady cares if people live or die
אמש היינו בחזרה של גוטל בוטל. ואחרי כמה דקות באווירה ששררה שם, אתה לא יכול להחזיק יותר. שום הדחקה או הכחשה לא יכולה להישאר עומדת במקום שכזה. כל החיוכים המזוייפים התבדו. כל התאוריות שנשענתי עליהן כדי לא לקרוס הפכו אבק, וכמה שעות אחרי זה . כבר לר יכולתי שלא להודות שהצלחתי פעם נוספת להיכנס לאותו מבוי סתום. so you think you tell heaven from hell, ? מעט רגעים של אושר והרבה רגעים של כאב, בינהם אינסוף של תהיות ואי ודאות. כל כך הרבה דברים שהיא עשתה (או לא עשתה והייתה אמורה לעשות) ופה ושם חלקיק שניה שבו היא עשתה משהו שבחיים לא חשבתי שתעשה והפכה את הקערה על פיה. ואז שוב פעם אי ודאות. וכשכבר ניסתי לדבר איתה - זה היא הייתה ננעלת בעצמה. לא נותנת לרגש להיכנס או לצאת. לא! לא יכולתי להמשיך ככה. אבל האם עכשיו יותר טוב? מה משקלו של האושר אל מול חוסר האונים ורגעי הכאב? האם הבדידות, ויתור על האדם שגרם לי להרגיש כל כך הרבה שותפים טובים יותר לחיים מאשר כל מה שהיא גרמה לי להרגיש, הן הטוב והן הרע?
השעון מראה שאנחנו עשויים עוד יומיים שלושה, במקום שבו ניפגשנו בפעם הראשונה. אני רק רוצה לחבק אותה חזק חזק. לא לדבר על מה שהיה. לא לחשוב על מה שיהיה. רק להיות איתה שוב. לאותם ספורים אשר ראו את waking the dead ודאי אין טעם לפרט את הסצינה. שהיא תופיע רק עוד פעם, כדי שישאר לי הזכרון המתוק ממנה. אני רוצה את התקווה שזה לא היה הסוף, רק עוד שטות, הפעם בניצוחי שלי ועכשיו הדברים רק ישתפרו. כמה שאני רוצה את התקווה, ככה היא מכרסמת בי, לא נותנת לי להמשיך לחיות, מחזירה לי אותה בכל פעם שאני נרדם. מכרזמת בי בכל הכוח, ואני? אני לא ממש מזדרז להתנער.
"את יודעת כמה אני אכאב את מה שוקרה עכשיו כשתלכי?" שאלתי אותה כשבערך חזרנו בפעם הקודמת. אני לא חושב שהיה לה מושג. אני לא חושב שיש לה מושג. כמו שלי אין מושג מה עובר עליה. כי במקום להיות ישירים ואמיצים, כשמדובר בדברים אמיתיים, אנושיותינו מתבטאת בפחדים ושתיקות.
פחדים ושתיקות
פחדים ושתיקות
פחדים ושתיקות
ובין לבין שקר. שקר לעצמינו, לסובבים, לאוהבים וכל השאר.
And the dealer wants you thinking
That it's either black or white.
Thank God it's not that simple
(Leonard Cohen, In my secret life)
| |
שיהיה
זה כל מה שיש לך לומר?
שתהיי בריאה.
איפה האת שחשבתי שאני מכיר?
שיהיה.
צודקת שיהיה. לכי וזייני את העולם.
אולי מתישהו תמצאי מישהו שיחזיק יותר מחודש. ברור למדי שזה לא יהיה אני. זה יהיה מישהו שלא יתקפל במשך שבועיים כשהוא רק חושב עליך, מישהו שלא יכריח את עצמו להדחיק אותך על מנת שיוכל ללכת בלי ליפול, ללמוד, לחשוב צלול. מישהו שלא יתעורר באמצע הלילה אחרי עוד חלום עלייך,פעם מאושר פעם רועד מפחד. מישהו שלא יהיה לו איכפת לא לראות אותך חודשים. מישהו שלא יהיה לו איכפת מה את חושבת או מרגישה. מישהו שיאוהב אותך בגלל הגוף שלך ולא בגללך. מישהו שלא ירצה להכיר אותך ולא ירצה לנשק אותך כשאתה קמה בבוקר. משהו, שיראה לו כמאמץ מיותר לעשות משהו למענך.
לכי ותחפשי, בהצלחה. כי אני לא חבר לעת מצברוח טוב. ואני לא נעלם כשהמצב נהיה יותר גרוע ולא שם עלייך פס ברגע שאת רחוקה. כי אני לא יכול יותר לרצות לקבור את עצמי רק לא לחשוב עליך שוב. כי אני לא יכול לחזור למצב שהיית בו לפני שנתיים כאשר המצב רוח היא משתנה מאופוריה להיסטריה תוך שניות בגלל מילה או מחשבה. אני לא יכול יותר לקרוס לתוך עצמי חמישים פעם ביום רק במחשבה עלייך. לא יכול ולא רוצה יותר להתסובב ולהיות על סף בכי. נמאס לי להתגעגע אלייך בכל רגע יותר יותר. לא שזה יעבור עכשיו, אני לא משלה את עצמי. אבל זה ידעך. לפחות עד שאראנה אותך שוב.
אמרתי לך אז - לכל זה, לא יהיה משמעות כשתלכי. צדקתי אז, אבל טוב שאת רחוקה כל כך. טוב שאני לא צריך לראות אותך בכל יום. המרחק ממך רק יעשה לי טוב, עד שהפצע יבריא. או לפחות יסגר קצת. אני אלך ללימודים, ואחזור לחדר בכל בוקר ואחה"צ שוב ושוב. ריק ובודד. לא. לא תהיה לי מישהי אחרת. כי אני רוצה אותך רק אותך. אני רוצה את הבובי שלי. אני רק רוצה ששוב תופעי, תדפקי על הדלת שלי בשקט והכל יעלם, כל השבועיים. כל הכאב הזה, יפנה מקום לטוב שהבאת לי, לאור שהיית לי. אני רוצה אותך. רוצה, אבל לא ככה. אני רוצה אותך כשאת רצינית, כשאת יודעת מה את מרגישה, כשאת לא סגורה בעצמך, כשאת יודעת כמה אני אוהב. כשאת יודעת כל מה שכתבתי. בלי שאגיד לך.
אבל זה לא נראה ככה. לא.
אז צודקת מותק. שיהיה.
כל מה שאמרת. את שם ואני כאן. את שונה (בולשיט)
שיהיה.
אז למה המילה האחרונה שלך היתה bye love אה,? אף פעם לא אמרת שאת אוהבת אותי מתאים לך להגיד את זה עכשיו. לא הספיק למתות אותי כשלא ידעתי מה המצב שלנו. היית חייבת להשאיר חותם. אבל גם אני השארתי. מעניין האיך תרגישי כשתמצאי אתהפתק שהבאתי לך בדיסק שהבאתי לך. מעניין מתי באמת תביני כל שיר הצרבתי לך בפנים. מתי תבני את "מלאך" או את "מתנה"? אפילו את "מכתבים למיכלי"מעניין האם תביני מתישהו. תביני מה היית.
It’s just a question of time
It should be better
(כששומעים את זה בלופ, יש רגעים ספורים שבהם נדמה לי שזה נכון)
| |
תבכי סאנשיין
חדשות הטובות תחילה!
יש לי ברכה.
(כלומר, לי ולעוד 9 אלף איש) החלק הנפלא הוא שהמרחק הביני לבין השלולית הענקית מלאת הכלור ואנשים הוא בדיוק 7 דקות הליכה, שזה כולל הזמן שנחוץ לי על מנת למצוא כיסה פנוי בצידה השני של הברכה, לפשוט מעלי כל בגד מיותר ולזנק אל המים. וכל זה בפחות משבע דקות. באופן תיאוריטי אפשר אפשר תוך חצי שעה להגיע, לעשות 5 ברכות ולחזור לחדר. החלק המצחיק הוא שיש כאמור 9 אלף איש שמחזיקים בידם כרטיס כניסה חינם לבריכה שלנו, ועדיין היא פנויה, מחוממת מוארת ופועלת עד 11 בלילה. גן עדן של ממש.
בזאת תמו החדשות הטובות.
תבכי סאנשיין
ועכשיו לנושא אחרי לגמרי. משגעת אותי הנטייה של תוכניות ערב להיות מדכאות, כבדות, קשות או במילה אחת מבאסות. לא, באמת! מילה אם זה היה יום אחד בשבוע, תוכנית תחקירים, אפילו תוכניות אסונות. כמו שהיה פעם, ערב אחד שמח, ערב אחד, תכנית תעודה, ערב אחד סרט, כמה ערבים שמחים. אבל לא. עכשו יש שני ערוצים שמתחרים בינהם מי יזעזע יותר את הציבור, מי יחפור וימצא משהו יותר קשה לעיקול, מי ימצא סבתא יותר מסכנה, אדם רעב יותר, אדם שהמדינה דפקה אותו יותר, שגנבו לו יותר, שעינו אותו יותר, אדם שיעורר יותר רגשות אצל הצופיים. המשוואה די פשוטה - יותר רגשות משמע יותר צופים, יותר צופים זה יותר פרסומות, יותר כסף, וזה כמו כמו נ.א. אומר - בשביל שיהיה אפשר לקנות לילדים של המנכ"ל נעלים יקרות יותר, פלאפון חדיש יותר, מכונית מפוארת יותר ולטוס עם הפילגש ל"פגשיה חשובה בחו"ל".
אני לא אומר, שאסור לשדר סיפורים מזעזעים על מנת שלא לפגוע בנפש העדינה של הצופים. להפך, אני חושב שתחקיר יסודי ומחקר מעמיק הם יסודות לכתבסה טובה. אחת התוכניות היותר וותיקות וכנאה הראשונות שהתחילו להתעסק עם תחום התחקירים היא ללא ספק "60 דקות" האמריקאית. תוכנית שברזומה שלה יש לו מעט שינויים של ממש. התפתחויות בעקבות כתבות שהם שידרו ואנשים שזה באמת הציל אותם, אפילו עשו על התוכנית סרט קולנע -The Insider (המלצה אישית, לא מדובר בסרט תעודה כלל וכלל). הבעיה מתחילה כמו כל דבר טוב - ברגע שיש יותר מדי מזה. תחילה הייתה התוכנית של רפי גינת שבה הוצגו שיחזורים לפשעים, ותכנית התחקירים של אילנה דיין - עובדה, שתי התוכנית בתחומן סיפקו את הסחורה - אילנה דיין וצוותה, בזמן שהם לא היו בתחרותעם עוד 5 תוכניות תחקיר אחרות, יכלו להרשות לעצם "לבשל" תחקיר במשך כמה שבועות ואף חודשים ובסופו של דבר להביא לצופה תוכנית שבאמת תשפיע. בסופו של דבר כשיש כמות קטנה של "חשיפות בלעיות" הן באמת יכולו לשנות.
נקודה נוספת - אפקט התוכנית על הצופה, כשמשך שלושה ימים אני מזפזף בין ערוצים וזוכה לבחור בין חייל מתאבד לבין ילדים חסרי גג, יום אחרי יום אחרי יום, אין כבר אפקט של איכפתיות ואמטיה, אין דאגה לגורל האנשים. מה שנוצרר הוא אדישות וייאוש. ותוכנית אחר תוכנית, "משדר מיוחד" אחר ,משדר מיוחד-יותר" התוכניות משיגות את מה שהן באות למכור לתווך הקצר - רייטניג, אבל מאבדות את המטרה המשנית שלהם - העזרה האמיתית לאנשים שעליהם עושים את הכתבה. מעבר לכך, התוכניות הולכות ופוגעות בציבור, למה? לטלוויזיה היום, עדיין יש תפקיד של מעצב דעה לאומי. ככל שהזמן חולף, האינטרנט מתחיל להיות חלק פעיל יותר ויותר, אך עדיין הריבונות שייכת לטלוויזיה.
כאשר בכל ערב משפחה צופה בטלויויזה וראה את מה שמשודר, המעשה גובל בבגידה במדינה - לא משום התוכן המשודר אלא על משקל השפעתו על הצופים. כשאתה, מדכא את העם ערב אחר ערב, אתה מחנך את הציבור לא להיות אזרח, פעיל ומשפיע; אלא צופה. אחרי שבמשך 5 שנים התקשורת עסקה בשחיתות של נבחרי הציבור, אין שום סיבה להתפלא פתאום למה מע' הבחירות רדומה, כשלאדם אין מנוס מלבד לצפות בתוכנית מייאשת בערב, אולי לא בבוקר הראשון אחרי זה, אולי אפילו לא אחרי הבוקר השני, אבל בסופו של דבר, האדם הזה לא יקום עם חיוך על הפנים, לא ישאף לשנות ועבורו הדמוקרטיה ושלטון המדינה יהיו מטבעות לשון ולא מושגים עם כוונה טובה מאחוריהם. מצב זה , אגב, נוצל בהיסטוריה לצורך עליה של רודנים לשלטון, ובמאה האחרונה יש יותר מדוגמה אחת למצב מעין אלו.
לסיכום,אני חשוב שלפעמים התקשורת צריכה לחשוב לא על הרייטינג אלא על האיכות, לא על התוכן אלא על הגיוון, מתי בפעם האחרונה ראינו הפקה עברית טובה בערוץ 2? בעייני תוכנית תחקירים ואפילו תוכנית בידור אינה אינה הפקה, מישהו זוכר את הבורגנים? את רמת אביב ג'? פלורנטין? ועוד רשימה ארוכה של תוכניות שפעםהיו נחלת הציבור ועכשיו חיקויים עלובים שלהם עם הקלפים הקרובים לחזה של חברות הכבלים והלווין. והעורצים המסחריים? משחקים בקקי. מתחרים מי יציב רף יותר שפל של שאו בידורי או תוכנית ריאליטי, מי יזעזע יותר את הציבור. לא על איכות הם נאבקים , אלא על רטוריקה. לא על שינויים אמיתים אלא על על תגובות אמיתיות אלא על הפחדה, טלטול וזיעזוע. שלושת העקרונות שיוצרים השפעה מיידית אבל לא משנים כהו זה לדווח הרחוק. מבאים רייטינג אבל לא שינוי.
תבכי סאנשיין שלי, תבכי.
| |
כונכיות
לפעמים בא לי להציץ מהכונכיה קצת.
להסתנוור מהשמש, לראות אנשים, לחייך ולהיות מחובק. רק מאוחר נורא בלילות, אני מגלה שבעצם קצת ריק לי, שאני רוצה קצת יותר מעצמי, מהחיים, אם כבר חיים אותם. אולי זה סתם דרך להתגבר על המונוגמית האחרונה. היא החליפה את הצורך בשאר העולם. כשהייתה איתי, השאר היו קצת פחות חושבים, לא ממש נחוצים, פשוט כי כל רגע היה רגש חזק. עכשיו אני מתגלגל בגלל האינרציה, כוח ההתמד שגורם לי לרצות להמשיך להרגיש, לא משנה מה, העיקר להרגיש. לא לחזור למונוטניה האפורה, שכל כך נוחה ואופיינית לי.
בראש עולים לי כל החלומות הקטנים שהיו לי, ועכשיו, כשיש לי את הכוח, לא ברור לעוד כמה זמן, אני רוצה להגשים כמה שיותר. אני רוצה להופיע. כמה דקות התהילה שלי על הבמה של גוטל בוטל, ניערו את האבק, מהרצון הזה שלי, מלפני שנתיים יותר, כשהיה נראה שאנ עומד להופיע, עבר מספיק זמן ואיבדתי מספיק מהתמימות והבתוליות שהייתה לי אז בשביל שאוכל באמת לעשות את זה, רק קצת חזרות, קצת כריזמה, ואחד ושני התפקידים שאני רוצה יהיה שלי. אני מוותר פחות, לעצמי ולאחרים רק ככה אפשר להתקדם.
אני חושב על תחפושת מעניינת ללכת איתה לרוקי יש לי כמה רעיונות סוטים למדי אבל בסופו ש ל דבר אני מוגבל בזמן וכסף, כלומר, אצטרך לחפש משהו פשוט / להכין משהו בעצמי (יש לי דחף לתפור, זה לא יגמר בטוב)
סופ"ש הקרוב מוקדש לי :) אני אשלים שעות שינה, אכין שיעורי בית, אחייך לעצמי כשאקרע דברים מצחיקים, ואולי אצא החוצה. אוויר הינו מצרך שנוטים לא להכיר בערכו.
בחיי שהכול מתחיל לקרוס כלפי פנים :|
אולי אני בכל זאת אקצר את השיער. ראיתי תמונות שלי עם שיער קצר יותר, אני מתגעגע לזה. עכשיו רק נשאר לגלות האם "זה" מייצג את השיער או את התקופה. שאלה של ממש .
לילה טוב
(סתם כיף להיזכר)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
