על השולחן,

שיר תחילה:

                  אמרתם שאחרי הגשמים יהיה יותר טוב, יהיה יותר נעים,
                  אמרתם שאחרי החגים, נחזור לשגרה, נחזור כמו גדולים...

                  עברנו ת'גשמים ואת סוכות, וכל אותו הדבר, ואני אותו אידיוט...
                  שיקרתם לי עכשיו, אחרי סוכות, ואם אתם צדקתם, למה בא לי לבכות.

                  העולם הזה מסריח, מניו יורק ועד רפיח,
                  איפה שלא תסתובב, תמיד תמצא לך אויב,
                  אלו הם חבלי מולדת, ואני רוצה לרדת,
                  אם שחורים או לבנים, נמות כולנו, גזענים.

                  אמרת לי שאני הכי הכי, ושאין לי מתחרים, וששנינו אוהבים...
                  אמרת לי שהכל ממש נפלא, ושזאת תקופה יפה, הכי תקופה שבחיים...
                  אז איך זה שאתמול לא היתייחסת אלי, ולא היה איכפת לך, מה קורה
                  איתי בכלל,
                  ואיך זה לפעמים, את מבינה, ולפעמים את בת-זונה, בחורה קצת לא
                  ברורה...

                  אוי, ואת עושה את העולם הזה כל-כך מסריח, מניו יורק ועד רפיח,
                  איפה שלא תסתובב, תמיד תמצא לך אויב,
                  אלו הם חבלי מולדת, ואני רוצה לרדת,
                  אם שחורים או לבנים, נמות כולנו, גזענים.

                  העולם הזה מסריח, מניו יורק ועד רפיח,
                  איפה שלא תסתובב, תמיד תמצא לך אויב,
                  אלו הם חבלי מולדת, ואני רוצה לרדת,
                  אם שחורים או לבנים, נמות כולנו, גזענים.

ועכשיו, מגוון ציטותים משיחת סיכום שבוע שהיה לנו בבסיס שגרם להרגיש כל כך רצוי בצ"ל

• "אין כזה דבר טירטור! אם תגיד את זה עוד פעם תקבל שעתיים ביציאה!" מפקדת המחלקה מעודדת חופש דיבור
  
• "תזהרו כשאתם יודעם על המפקדים שלי" אותה אחת מדגישה את אפשרויות התלונות והקבילות הפתוחות לפנינו, כמובן בצורה אנונימית.
  
• "זה לא טירטור, זו ענישה פיזית" לאימות אסור, לצה"ל מותר
  
• "פה זה לא דמוקרטיה, תוציאו לכם את זה מהראש" אחת המפקדות ברגע של כנות
  
• "אסור לכם לגעת באוכל!" הכנה לקראת טורונות מטבח, כמובן שאנחנו חתכנו, בישלנו, הגשנו, והכל, בלי כפפות, כשפניתי על כך למקפדת, היא ענתה בסגנון צה"לי "אברר את העניין" (ועדת חקירה הוקמה בהתאם)
  
• "רק נדמה לכם שאתם לא יכולים להעמוד בזמן... זה אימון גופני, זה נועד לחק לכם את השרירים" אותה מפקדת מחלקה מתרצת את הפקודה של המפקד בן יונה להריץ אותנו קילומטר בשלושים ושלוש שניות, בעומס חום שלוש
  
• "אם תהיה לך בעיה תמיד תוכל לדבר איתי" קלישאת המפקד הדורג, נזכרתי בזה כשסירבתי לו לפקודה וחטפתי 140 ידיים.
  
• "איזה מזל שהתקשרת, בדיוק נרדמתי" מפקדתמודה לחבר שלה שהתשר אליה באמצע השמירה ומנהלת איתושיחה של שעה (למי שלא יודע - לאאמורים לישון שמירה וגם לא לדבר בטלפון)
  
• "אם יש לך עוד תלונות לגביי, אני יכול לסדר לך להיות מ"כ" המפקד הנחמת שלי מסביר באדיבות למה הערות לבי ההתעללות שלו לא נרשמו ביומן שיוגש למ"מ
  
• "איחרת בחמש דקות, וגם אם לא, אתה לא מבין את חומרת המעשה" המ"מ מסבירה למישהו מהצוות שלי שהוא לא מבין למה הוא נשאר שבת, ולמה היא לא תעביר את המכתב שהיא בכלל לא הייתה אמורה לקרוא ליעד שלו.
  
• "אתם תראו את הפיינל פור" כאילו בזה רגע המפקדת הקדימה את חג המולד בשנה "לא איכפת לי בכלל" כשמסתבר שעלינו להיות באוהלים בעשר בערב.
  
• "חכו, חכו, לא תדעו מאיפה זה יבוא לכם אחי יום העצמאות" אחת המפקדות מסבירה את ההפסקות וחוסר המעש הצפוי לנו אחרי שנחזור מיום העצמאות.
  
• "מה קרה. יצאת ליום העצמאות ושכחת איך מתנהגים?" מפקדת הפלוגה מוציאה עצבים על מישהו, שאגב, היא עצמה, שפתה וריתקה לבסיס יומיים לפני כן.
  
• "אסור לכם להתקרב לבנות, אחרת..................... לא כדאי לכם" לזרוע מלח על הפצעים, לאחר שהסודה לשתייה עושה את שלה.

ולסיום פרדוקס קטן:

"רק שבכך קיבלנו גם מילון וחצי תושבים חדשים" (המ"מ בסקירת המלחמות, ששת הימים)

"..להגנת המדינה ותושביה.." (חלק מערכי צה"ל)

ועל תשכחו - כל הכבוד לצה"ל

ולשאלת השאלות - האם אוכל גם ללכת היום לרמה"ש ום מחר להופעה של שילה ואחרי זה לסוע ישר לבסיס על הבודר ביום ראשון... והאם אניאשב בכלא בגלל שאני לא מתכוון להשיבע...

כשאין בעיות חדשות,
זה לא שאין לי.
מתחילות הישנות לצוץ.
ככה שכמה שאת ישן יותר,
ככה אתה יותר עייף.
ואני ישנתי המון.
רק קמתי עם כאבים בכל  הגוף
כמו פעם.
הדיכאון הישן והטוב
צף חזרה למלע,
כל שריר כואב,
כל סנטימטר כבד.
כל גירוי הורג.
כל שיחה קצרה.
כל שניה נמתכת
רק דבר אחד תפוס תאוצה.
שחור.
השחור הזה שלי,
לא משנה איך.
לא משנה מה.
רק שחור.
געגועים,
עצב,
בדידות,
עומס יתר.
או סתם עיסה שחורה שתופסת צורה
של מה שאמור להיות שם כרגע.
שמות מסתובבים בראש מהר.
לכל מצב יש שם,
כמו סביבבון צבעים,
כשהוא מסתבובב ממש מהר כל הצבעיםמתמזגים ללבן,
אצלי זה מסתובב מהר מדי,
ונהיה שחור,
מכל האנשים,
שהם כולם טובים.
רק אני.

ברוך הבא

הרשו לי לטפוח לעצמי על השכם בחוזקה וגאווה, על כךך שאחרי כל האירגון שכחתי רק דבראחד לשים בתיק. כמו שחשבתי וכמו שוודאי שמתם לב, נשארתי בשבת הראשונה, ולמרות זאת התיק הענקי שעאליו צורפו שני קיטבקים מתמנת צה"ל הספיקולמלא בנאמנות אחר צרכיי, פרט לאותו דבר שכתי. למעשה אמלא שכחתי את תעודת הזהות בבית לא הייתי חייב לחזור עד הבית במונית והגיוס שלי היה מוצלח בהרבה, אבל לצערי הת.ז. לא נכלל בשם רשימה שלי ואכן הוא נשאר בבית מה שגרר האבה קיטורים מצד אימא, עצבם מצידי ומונית הביתה וחזור לתל השומר, שעה וחי עיכוב בגיוס וכול טוב, אבל חזרה לענן כאמור הגיוס היה קליל ונחמד, די מהר הסתברר לי שאני אכן מיועד לתפקיד שהתקבלתי אליו כמו חצי מהמחלקה שלי ואילו החצי השני מיועד למודעין **מסווג** כלומר היו שלנו לא היה סתמי בכלל אלא יעודי מאוד, וגם הטירונות היא לא 00 אלא 02 ולא סתם 02 אלא 02 מורחב, כלומר קורעים לנו את הצורה, או לפחות קרעו עד יום רבעי כשהתחלנו לעשות שמירות ואילו אני נכנסתי כ"כ (כיתת כוננות) ולכן עשיתי שמירות רק הש"ג (כניסה למחנה) ובשאר הזמן בעיקר עשיתי כלום. אני מניח שאילו הייתי במצב רוח טיפה יותר טוב הייתי נהנה משלושה ימים האחרונים כמו ששאר האנשים נהנו.

לא לבנים בלבד

כשהגענו למחנה 80 היינו כולה 97 טירונים בתוך כל המחנה (שמוכן לקלוט מעל 2000 איש) ובאוויר היו שמועות על כך שבקרוב עומדות להגיע בנות למחנה, שאר האנשים באוהל שלי נהנו והתרגשו מהמחשבה ואילו אני, טוב נו, לא לא כזה שינה, רק רציתי שחבר שלי מהבית ספר יבוא למחנה הזה (הוא התגייס יום לפני) הימים עברו, זיו הגיע למחנה אחר ואילו הגיוס של מישהי שהכרתי באקטיביסזם (זאת מהפוסט הקודם) התקרב ויום אחרי יומגיוס פתאום היא עברה לידי כשעשינו מסדר בוקר ליד החדראוכל. היא אומנם לא זיהתה אותיכי אני הייתי מסופר עם שיער קצר עד אימה. אבל לרגע חשבתי שהטירונות הזאת לא הולכת להיות כל כך אייומה כי כי, אני די אוהב אותה והיא הראשונה מזה המון זמן שהצליחה לתת לי חיבוק מחמם באמת ועכשיו היא בבסיס, שלי, ונוכל להיפגש מדי פעם, לדבר.

כן לבנים בלבד

"כל הכבוד לה"ל".באמת! הם אסרו להן לדבר איתנו, הבנות אוכלות בחדר אוכל נפרד,בשעות ט"ש נפרדות ובקיצור על אף שאנחנו באותו מחנה , אסור לי לדבר איתה, להקרב אליה וכמו שאמרתי זמן, אם יש משהו יותר גרוע משעתיים נסיעה זה דקה הליכה ברגל ואעקה באמצע...הפעם היחידה שיצא לנו לדבר זה כשהיא באה לקנות שוקו ואילו אי רצתי לראות אותה, הא כאמור, לא מזהה אותי עם שער קצר, וכשהיא כבר זיהתה, לא יכולנו ממש לגעת ה בזה כי בערך כל מערך הפיקוד של צה"ל בכלל והמחנה שלנו בפרט היה סביבינו, בחזרות לקראת טקס הזיכרון הממלכתי ביום ראשון שאגב הייתי אמור לקחת בו  חלק פעיל(לירות כדורים חסרי קליע) כלומר, נבחרתי בין 25 החיילים המצטיינים של הפלוגה (טוב נו, יום לפני זה היו המטווחים שבהם הייתי מקום ראשון), אבל ההשטפות שלי בטקס בוטלה לאחר שלקחו אותי לכיתת הכוננות. מצד אחד אני קמת מצער שאני לא יכול להשטתף אבל מצד שני לשכב כל היום על מיטה בתוך חדר בלי "ח"ים, שמנם ועונשים היה בחלט שווה את זה, לפחות קצת.

ליפול במשימה

זה לא הכי כיף. דבר ראשון בחלק מכיתת הכוננות עשינו שתי הקפצות (דימוי של חדירת מחבל לשתח הבסיס) בראשונה הסתבכתי עם איזו גדר בדרך וכתוצאה מכך פשוט נפלתי ארצה. זה היה יכול להיות משעשע, אבל היות והיה עלי רובה, שלוש מחסניות, שתי מימיות, עלונקה ועד ציוד עם משקל כולל של מעל 16 קילו זה היה מאוד לא כיף, מזל שהייתי עם קסדה וכך רק הברך נדפקה. התרגיל אגב היה לא מוצלח בשיט, עוד שני אנשים (מתןך שש) נפלו, לאחד נשברו המתפסים, לשניים נתח הנשק, אני איבדתי דופק סדיר של הלב למשך כמה שעוצ שלושים שקל ומנעול באותו שווי, שלוש מימיות אבדוואני עולה למת"ש (משפט תשלום) על שש שקל. והיות וזו הייתה הקפצה רועמדת, כלומר כל הבסיס חשב שבאמת חדר מחבל, מישהו מהפלוגה שלנו נכנס ללחץ ורק בטעות לא רצח מישהו מהאוהל שלו (הוא לח ץ על ההדק אבל הסתבר שהייתה בעיה עם המחסנית). למחר הייתה הקפצה שקטה כלומר רק של כיתות הכוננות שלנו ושל הסגל) ואנחננו (הטירונים) עשנו הכל ובהצטיינות עד כדי כך שכל המפקדים המנופחים שיודעים רק להעיר עברו לידינו ושטקו ואילו שאר המפקדים רק אמור שזו הייתה ההקפצה הכי מוצלחת בבסיס בחודשים האחרונים.

ליפול לבד

טוב, זה החלק שבאמת לא מענין אפחד.ומי שזה נוגע לולא איכפת ולי כבר אין כוח לתגובות נאצה.

לשם השוואה:

"עכשיו אני מרגיש כאילו

לא יודע כלום"

זהו זה, השעון הקטן והחדש שלי מראה 7:02 ויורד, הוא יושב בכל כך חוסר טבעיות על היד שלי, כאילו קוטע באכזריות את הצלקות שיש שם, גם אלה שכולם רואים, גם אלו שכבר הבריאו, על פניהם,  לפחות.

זה לא טבעי, כל הקטע הזה של הגיוס, בטח שלא שלוש שנים, ושלא תבינו לא נכון, אני נחוש להגן העל המדינה, אין לי ולו צל של ספק בנוגע לנכונות שלי להילחם למען המקום הזה, אבל להילחם אני רואה בצורה שונה, לא נגד אזרחים. אבל זה רק חלק מכל החוסר טבעיות הזה, שיחה עם מישהי שישבה לידי כשעוד למדתי, שעקצתי בברוטליות על זה שהיא עברה טירנות מאוד קשה (00) וכתוצאה קיבלתי כמה הסברים, כמה בעיות שעכשיו נראות לי כל כך קטנות וחסרות משמעות, ריב עם אימא אמלא ידעתי שמחר זה כבר יגמר סביר להניח שהייתי לוקח את התיק שמילא כרגע סיימת להכין, תיק שמרגיש גדול מדי עליי ועל השתי מטר כמעט שלי, נראה לי שאבקש לא לחזור הביתה שבת ראשונה,אין לי לאן לחזור, אין לי לֶמה.

עד שסוף סוף הצלחתי להתנתק היום גיליתי עד כמה שאני תקוע בדיוק במקום שממנו חשבתי שמזמן עברתי, בכלל, בכמה הימים האחרונים כאילו הרגשתי שיש לי מספיק כוח להתמודד עוד טיפה ובמקום לשמר את זה לגיוס בזבזתי את זה בניסיון אחרון לראות אנשים לפני ש.. לפני שאפילו אני לא יודע מה, יכול להיות שהצבא ידפוק לי את השכל ימינה, ואז לא אהיה קשור לכאן בכלל, יכול להיות שהוא ידפוק לי את השכל שמאלה ולא אוכל לסבול את השטתפות שלי בפשע מלחמה, מה שיסלול את דרכי לכלא, או שהצבא פשוט לא יצליח לקלקל אותי יותר ממה שאני בעצמי יכולו כך אשאר עם הגרסה הפטאתית הנוכחית של מיאר טרום. אני לא יודע, והיות ואין פסיכולוג תורן, אז אף אחד לא יכול אפילו לשאר.

הייתי רוצה להיפרד מאנשים, ויש לי מה לומר, אני לא יודע מה זה בדיוק, והאם זה מספיק, או שמה יותר מדי, אבל למאורות הקודמים של הבלוג יש עדיין השפעה טריה במוחי והיות ורוב האנשים שיש לי מה להגיד להם מילא לא יבינו למה זה כל כך חשוב לי, אחרים לא ראויים לשמוע את זה, ויש כמה שהיה באמת חשוב לי להגיד להם, אפילו במחיר יום החופש האחרון שלי ולהם לא היה מספיק חשוב לשמוע, ויש כמה מהם שקוראים כאן, מסתבר, ככה ש"הרבה בדימיון, מעט בחיים" משום מה שלמה ארצי מתאים לכאן.

ואני יודע, לא מקבלים הכל בחיים, אפלו קצת בדרך כלל לא מקבלים, זו הסיבה ל6:43 שמראה השעון שיושב כל כך בחוסר התאמה על הצלקות הדימוניות שלי, זו הסיבה לכל היום המטורף שנגמר כשאני תקוע בעכו בלי כסף ובלי איך להגיע הביתה, מה שכן, עם צלב יפה וכסוף שכדי לקנות אותו הלכתי ברגל ליפו והסתבובבתי שם כמה שעות טובות עד שחטפתי מכת שמש, ואני חושד ביהוה שקילקל לי את הכרטיס אשראי בתור נקמה קטנה, כדי להוסיף לכל היום הארור זה, בניסיון להיפגש עם כמה אנשים שהיה חשוב לי לראות לפני שאני הולך, כאלה שרציתי להיפרד מהם כי אני לא יודע לאן אני הולך, אבל במקום זה הצלחתי להגיע לשישה ישובים, שבכל אחד מהם היה את הדבר הזה שכאב, כאילו כל ביקור היה מספיק לשבוע, אבל במקום זה דחסתי את זה ליום, כשהשעון הכחול שלי מראה בעגימות את הזמן שנותר לי עד מחר (היום) בשבע וחצי בבוקר.

"אז מה את רוצה עכשיו?" שאלתי אותה לאחר שהתמוטתה לי בידיים, אחרי ששכנעתי אותה להעשות את הדבר הכי כואב, כי ידעתי שאחרי זה כבר יסתדר, "אז מה אני רוצה עכשיו?" בכל הכנות? לבכות. לא יודע, אני מרגיש שאני שוב מתמטת, אני רוצה את עצמי באקטיביזם, משהו חדש, שלא מכיר אותי, שלא רוצה ממני כלום, משהו שפשוט איכפת לו ממני, ככה בלי סיבה, כי אנשים טובים באמת נמצאים באמצע הדרך, משהו שאוכל לקרוס עליו, לצנוח לתוכו למשך כמה שעות, לדבר ולבכות לחלפין פשוט להוציא את הכל החוצה. אבל אין. וזו הבדידות האמיתית, לא האם יש לך מישהי שתחמם את המיטה לא האם יש מישהו שמחכה שתתקשר אליו. במקרים כאלה אני שוב נזכר באנשים האסורים, אלה שתנו לי את התחושה הזו אבל אסור לי להיזכר בזה שאני אוהב אותם כי הרי עכשיו הם המשיכו בחיים שלהם ועכשיו אני רק מטרד, מוזר, איך אני עדיין יכול לאהוב אותה, למרות שעברו מאז חודשים, חודשיים בדיוק אם לדייק. אז מה אני רוצה עכשיו? מה שאני תמיד רוצה, מישהו שיהיה כאן בשבילי, מישהי שתחבק אותי, ושהחיבוק הזה, יחמם אותי, חיבוק מחמם אחד בבקשה, ושיהיה ארוך, אבל הרי אין תפריט בחיים, וגם היה, שהרי לא תמיד מקבלים מה שרוצים, ולרוב אפילו לא קצת, והכאב הזה שבין העיניים, כזה שמזכיר לי שאפילו דמעות אני לא יכול להזיל הוא רק הוכחה לזה, זה והשעון הכחול והחדש שלי שמזכיר לי שבעוד 6:25 שעות אהיה פושע מלחמה.

אולי החוכמה זה לדעת מה לבקש, לבקש רק את הדברים שאתה יכול לקבל, כמו לבקש להתגייס.

"If I ordered a general," he would say, by way of example, "if I ordered a general to change himself into a sea bird, and if the general did not obey me, that would not be the fault of the general. It would be my fault."

"Exactly. One much require from each one the duty which each one can perform," the king went on. "Accepted authority rests first of all on reason. If you ordered your people to go and throw themselves into the sea, they would rise up in revolution. I have the right to require obedience because my orders are reasonable."

"Then my sunset?" the little prince reminded him: for he never forgot a question once he had asked it.

"You shall have your sunset. I shall command it. But, according to my science of government, I shall wait until conditions are favorable."

הנסיך הקטן, למי שלא מזהה, פרק עשר, אגב, מאותו פרק:

"Then you shall judge yourself," the king answered. "that is the most difficult thing of all. It is much more difficult to judge oneself than to judge others. If you succeed in judging yourself rightly, then you are indeed a man of true wisdom."

סתם נקודה למחשבה בזמן שאני בטירונות