על השולחן,

לא יודע.

לא בטוח,  האם כדאי לי שב לרשום הכל, על הפעמים שבהם פשוט אין מספיק מילים כדאי לתאר אפילו חלק מהזהומה שמצטברת לי בפנים. נראה שזה די מיותר.

זה פשוט נפלא להתעורר בגלל סירנות של אמבולנסים. כשהרעש שהן עושות חזק כל כך, כבר אין טעם לפתוח טלוויזה, ברור שהיה פיגוע. דז'ה וו כזה מהפעם הקודמת שהיה, אפילו המקום אותו המקום, ידידה שלי שעובדת מאה מטר מהבית שלי אמרה שהיא שמעה פיצוץ רציני - כנראה שאם הייתי ער, גם הייתי שומע אותו. השתלב לא רע הפיגוע והשבעת הכנסת, כאב וצביעות - סמלי הדור השלישי.

"זה לא משנה האם היא אוהבת אותך או לא, העיקר שזכית לאהוב" (מתוך הופעת יום האהבה של גוטל בוטל)

זה אומנם שיר חביב של עיברי לידר (גוטל בוטל עושים אותו יותר טוב) אבל מעבר לזה מדובר בחרתא גדולה. כשבסוף אתה נשאר לבד (עם לב שבור, בגשם, בחושך)  זה לא ממש משנה מה הרגשת, במיוחד שהיית לבד במשחק הזה של הרגשות. לא להרבה אנשים אכפת ממה שהרגשת, ואלה שכן איכפת להם - לא ממש יכולים לעזור, שלא לומר - להפריע: במקרה הרע הם ישאלו שאלות ויגרמו לך לחשוב שוב ושוב על מה שאתה מרגיש - עוד מתכון בטוח להתמוטטות עצמית.

מה שקרה ולא קרה לא באמת  משנה. רק מעורר את הויכוח הישן: מה יותר טוב - to have something and lose it or not ti have it at all. ניסיתי להסביר לאימא שלי למה אין כזה דבר "בחירה" בחיים. החלק הטוב הוא שנדמה לי שהיא הבינה את הכוונה שלי, החדשות הרעות הם שזה דיכא אותה מאוד. מה אני אשם? היא התעקשה לדעת.

האור היחידי בכל הסיפור הזה הינו ההתקדמות המרשימה בפרוייקט לייבוקס. חשבתי שאם בכלל אסיים אותו זה יהיה לקראת ספטמבר, אבל בקצב הזה, יש סיכוי שאסיים אותו לקראת תחילת חודש הבא. אודות הפרוייקט - אני לא ממש יכול לפרט אבל אם הכל ילך, תוך כמה חודשים, יקום דור חדש של בלוגרים.

אבל עד אז -

are crap רגשות !

I can't see your smile

You're too far away

no wrath and no smell

can survive the time,

no one can bring back

our kisses and your smile

I've lost you once

and I still lose you 

again and again.

Time and strangers

have make as

strangers in time.

I wish I could reach out my hand

and caress you

just like you are,

just like we are

so lost and abandoned

in and by the crowd.

Grub you, stop everything,

put it back in order.

I'd like to come back

to your dark room,

see you again

just you and me

just as we ware then

and should be again.

But, who cares?

Instead of trying,

we're looking for excuses

and as the years passing by

we are only getting better at that

התקף אלרגי עושה פלאים לגוף ולנפש. מאז הבוקר (כלומר הצהריים),  היה לי המון זמן פנוי. רובו, נוצל לבניית הרי נייר טואלט סביבי, אבל, גם המעט שנאר הוה די ויותר כדי לחשוב. די ויותר? יותר מדי זמן לחשוב. בעקבות המגמה של שלוש מאות ומשהו הפוסטים האחרונים, תהייתי האם אני באמת עד כדי כך רדוד? כלומר, כמה כבר אפשר לטחון את אותו הנושא שוב ושוב. עשרות על גבי מאות של עמודים. well, נראה שאני מצליח לעשות את זה, אבל השאלה שעניינה אותי יותר מאשר הספק זיוני השכל שלי היא, האם זה הדבר היחיד שמעסיק אותי. כלומר, מקריאה (אפילו שלי) כאן מצטייר אדם די עגום שכל מה שיש לו בראש זה "הו כמה שאני לבד" ושאר התייסרויות שכאלה, בלי שום חיים פרט לזה.

האמת היא שזה לא האני שלי, מה שאני כותב כאן. זה לא סימון, זה לא הבלוג שלו. מעט מאוד הפעמים שאני עוצר ורושם דברים שבאמת נמצאים אצלי בראש, פשוט כי זה לא המקום. זה לא יומן, זה לא מקום שאתייסר בו על שקיבלתי רק 90 בחשבון אינפיסטימלי או על השותף שלי לחדר, זה לא כאן. כאן זה המקום של מיאר טרום. שהוא, רק עוד מסכה -

 [כאן המקום להרחיב בעניין המסכות - כשאני כותב מסכה, אני מתכוון למעשה לשני מושגים filter וmask שתוצאתם זהה (הצגת משהו בצורה שונה) אבל דרכיהם נפרדת (מסכות מראים משהו אחר בעוד שפילטרים מציגים רק רבדים של הדבר המקורי) מדוע אני מרשה לעצמי לדלג בין שני המושגים בלי אפילו לטרוח לעשות את ההבדלה? כי בסופו של דבר התוצאה זהה, ובחיים אולי לא חושב המה אלא האיך, אבל מה שקובע זה מבחן התוצאה ואילו הדרך היא סוג של לויאליות לעצמך - לא רבים זוכים לדעת את הדרך ואף אחד מאלה שהתוצאה חשובה להם]

כאמור. כשאני כותב כאן זה רק עוד מסכות. אין אחדשהוא אמיתי כאן, לא משנה כמה ינסו למכור לכם. כל אחד משתמש במסכה כזאת או אחרת כדי לסנן/לסגנן/לגוון/לייפה/לייסר את מה שהוא כותב. ובאופן טבעי, יש מסכה (פילטר) שניה כשהדברים נכתבים. הכל מקודד בשפת הכותב, לאותן מילים יש משמעויות אחרות אצל אנשים אחרים ובעוד שפעמים רבות קשה להבין משהו שנכתב (דוגמאות נפלאות לעניין הן יפה ועירומה, נמי, אורי {כשהייתה כותבת כאן}) לאותם האנשים כל אוסף המילים הזה הוא פיסת זכרון. זה כמו סוג של הצפנה - אם יש לך את המפתח - כל הטקסט נפתח לך. אבל, זהו משחק קשוח - כל אחד שומר את המפתח לעצמו בלבד. קרוב קרוב ללב. כי אחרי הכל, יש פה רוח איימים, ולא כל אחד רוצה להתפשט לגמרי בשני קליקים, לא הגוף ולא הנפש.

פעם זה לא היה ככה. אבל "פעם" היה לפני שנתיים ויותר, לפני שהכל פה נהיה מפוצץ באנשים (אם הפרוייקט שלי יצליח לרקום עור וגידים, הרי שהמצב ישתנה חזרה) ומאז, אלא ששרדו, התבצרו כל אחד בתוך הנישה שלו, עם הסגנון שלו, הם המסכה שלו. (ובזאת חוזרים להתחלה)

לא, בדידות זה לא כל החיים שלי בדיוק כמו שהבלוג זה לא כל האינטרנט שלי. יש הרבה מאוד דברים שאני עושה, מתעניין חולם. בחלקם אני טוב. חלק אני לומד וחלק - אני ממשיך לחלום. כי זה הרי מה שדוחף אותנו קדימה. אז איפה כל תחומי העניין ואיפה הבלוג הזה? רחוק אחד מהשני מסתבר. יש אנשים שמנהלים יומנים ציבורים ובהם רשימות זיונים; יש כאלה מעלים בלוג שבו הם עוקבים אחרי היישום של רעיון מסויים שלהם; יש הרבה שפשוט כותבים שם את אירועים היום אבל לא רגשות; יש כאלה שכותבים על העבודה אבל לא על החיים הפרטיים שלהם, בקיצורהרבה סוגים, הרבה דרכים לסנן את המידע, להציג אותו באור שאתה רואה. אני בוחר לפשפש ברגשות שלי. לא בדרך המעניינת ביותר, ממש לא בדרך האלגטית, משעשעת, מבדרת, מרתקת, נוגעת ללב או כל מאפיין פיוטי אחר, אבל אני עושה את זה בדרכי (כה פרנק סינטרה!). למעשה, אין אפילו קשר בין תדירות הכתיבה לבין מה שקורה בפנים, לרוב יש קשר ישיר בין מה שנכתב לתזמון של מה שקרה, אבל אני אישית - לא הייתי סומך על זה.

מה אני מנסה לומר? זה לא אני, זה חלק ממני. הכל פה זה חלק ממני, אבל יש עוד חלקים רבים. יש אוסף שלם של אנשים שבמכוון או לא, נמנעתי מלכתוב עליהם, יש אלפי תחומי עניין שאני לא מציין כאן. אינני יכול להצביע במדיוק על הסיבה שאני מעלה אותם, כנראה משום שנדמה לי שהם ארציים מכדי שיזכו להתייחסות. "פעם חשבתי שאתה סוג כזה של אלהים, אני לא יודעת למה אבל מכל מה שקראתי... ועכשיו כשאתה איתה, אני פשוט רואה שאתה גם בן אדם, זה מוזר לי, אבל לא רע" (ציטוט מלפני כמה שנים, של אחת ה(א)נשים ש"צונזרו" מהבלוג). אני לא מסתיר דברים, פשוט רושם רק תווך מסויים של רגשות, המקום הזה, בחלוף החודשים והשנים, הגדיר את עצמו בעייני. אנשים שהייתי איתם אבל לא הרגשתי אליהם כלום, לא זכו להכרה, אנשים שהייתי איתם אבל הרגשתי יותר מדי אליהם - לא תמיד מצאתי את המילים הנכונות בשביל להכניסם לכאן. אנשים שהיו חשובים לי וקראו כאן באופן אוטומטי הושארו במגירה ורשימת הסינון עוד ארוכה ולא מובנת לי לגמרי.

בסופו של דבר (וזה כנראה מה שהייתי צריך להתחיל איתו) אני ממלא את עצמי. בכל זמן האיכות שהיה לי עם עצמי היום הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות בשבילי, לא הבנתי איך הגעת למצב הזה, אבל הניחוש שלי אומר שזו תוצאתה של השפעה מצטברת. אני ממלא את עצמי, זה כמעט כמו לומר שאני שלם לבדי (שזה, שקר גס). היו אנשים שנתתי להם לחדור לתוכי, שהסתמכתי עליהם שישלימו אותי, אבל בסופו של דבר נשארה לי מהם רק מזכרת בצורת שריטה בלב. אין הכוונה לקשרים כאלה ואחרים, אלא בכלליות. אני לא נוטה לטפח סביבי מעגל חברים, כי אני לא מהטיפוס של "גוונים של אפור".  או שאני בוטח במישהו או שאני לא מתקשר איתו. חברים קרובים, זה דבר שאי אפשר למדוד אותו, יש לי את הכמה אנשים שאני מרגיש מספיק בנוח לידם כדי להוריד מסכה או שתיים. עם רובם אני לא מדבר, משעשע משהו, אבל יש בזה הגיון מסויים. מעוות, אבל הגיון. שלי. (ע"ע דרכי שלי, פרנק סינטרה). יש גם דרך אחרת לגמרי להתסכל על זה - כישורי החברה שלי על פנים ולכן אני מתמקד בדברים אחרים, אחרי שכמה שנים חיים בחושך, הזכרון על האור מתעמם והצורך לאור נעלם כליל. שתי הדרכים להצגת הדברים נכונות ואף שקולות. כולנו אותו חרא, כל אחד בדרכו הייחודית.

מספק חרתא ללילה אחד.

ועכשיו לשלל עדכוניים צבעניים.

אימא גררה אותי לסדר פסח אצל מישהי מהעבודה שלה. במשך שלוש שעות ניסיתי להזכר מתי בפעם האחרונה שמתי על עצמי כיפה (כנראה בסדר פסח לפני 8 שנים) ומתי בפעם האחרונה הקראתי פסוקים מהתנ"ך (never) ובכלל מתי הייתי באיורע משפחתי (של משפחה אחרת) כל כך עצום. בסופו של דבר חוץ מהעובדה שמבחינה עקרונית היה לי קצת קשה להקריא "ברוך אתה ...." היה די משעשע. ב12 מי יודע לחשתי לעצמי את הגרסה של רן ברון לשיר (אחד מכל עשרים, מכל עשרים, מת מגידול ממאיר בתוך המוח) בסופו של דבר היה זה בזבוז יצרתי של ארבע שעות.

לאור כמות שיעורי הבית שזכינו לה בחופש - החלטתי שאני לא עושה שום דבר. ואז חוזר לחיפה ארבע ימים מוקדם יותר ועושה הכל. ככה שרוב החופש יעבור בשינה, שינה, אוכל, (שוב) שינה והתנחלות על המחשב של אימא.

חוץ משינה יש עוד כמה פרוייקטים לפסח (הגיע הזמן לרשימה מסודרת בנושא)

1. לנצל סוף סוף את הכרטיסים לסינמה סיטי - זה יקרה מתישהו בין ראשון לשני.

2. ללכת להופעה של נתי אורנן בroots - שלישי בערב

3. לפגוש שירה - היה אמור להיות היום, אבל, למה שמשהו יקרה כצפוי ?

4. לפגוש רוני - שזה -ה-פרוייקט של החופש. מחר יוודע האם זה יצא לפועל או לא.

5. לארגן מרתון משחק מכור/פלורנטין אצלי בבית.  כנראה שיהיה אחד מזה ואחד מזה. פלורנטין מתוכנן למוצאי שבת. משחק מכור תלוי במוו ואולי היא והוא יבואו גם.

6. ללכת לפירסר ולחליף את העגיל למשהו אחר (אני רוצה פירס סגול או שחור, צד אחד שפיץ ובצד השני כדור, כדי שאכל להחליף) - התכנון לזה הוא מחר בצהריים, אבל זה בטח ידחה לאיזה ערב במהלך השבוע. אני ישן עד ארבע אחרה"צ כל יום

7. לעשות בדיקה שוב. אין באמת סיבה, אבל עד שיש לי זמן לחכות לתשובה, למה לא? כנראה שזה יהיה מחר בבוקר או ביום ראשון בבוקר)

8. לחזור לרולר - כבר חודש שלא היה לי זמן/מקום לרולרים שלי (בחלק מהזמן, הבריכה פיצתה על זה) עכשיו יש ת"א ויש זמן. למעשה אני חושב שכבר אחרי שאסיים את הפוסט העילג הזה אצא לחקור את תל אביב.

הרחבה לגבי סעיף 4

אחרי כמה מיילים רוני ואני סיכמנו שארים אליה טלפון כשאחזור כשאהיה ב"סביבה" - כמובן שלכל אחד הייתה את ה"סביבה" שלו שהתפרשה מכמתב - אצלי זה היה אזור המכרז, אצלה זה עיר המגורים שלה. בכל מקרה על אף שחזרתי בשלישי בערב התקשרתי אליה רק היום אחרי הצהריים. הקול שלה לא השתנה בכלל. הייתי בטוח שאתאבן ואתחיל לגמגם לה, אחרי הכל - עברו שנים (יותר משלוש) מאז שהיינו בקשר. בפעם האחרונה דיברנו לפני שנה כשהיייתי בבירורים לשירות הלאומי וגם אז דומני שזה היה באיסיקיו. למה אני אומר את זה?

"את מזהה מי זה?"

"אתה יודע שהמספר שלך עדיין רשום לי?"

"פשש... כבוד"

"אין הרבה כאלה"[ע"ע שהמספר שלהם נשאר שמור, במיוחד לאור ההיסטוריה שלנו]

שיחות כאלה, למרות הסיכויי שבסוף לא יצא לנו להיפגש, פשוט עושות לי את היום :). הלוואי שיכולתי לדעת את הצד שלה בכל מה שקרה אז. לא כדי להחזיר את הגלגל לאחור אלא כדי לדעת האם צדקתי בתחושות שלי, אבל, יותר מדי זמן חלף וזה יפתח שוב פצעים ישנים. כנראה שאשאר עם הסקרנות שלי בעניין הזה.

לילה טוב