על השולחן,

נתחיל בעדכון קצר:

אכן התחלת את הקורס בספקית האינטרנט, אומנם עד להיות שעה לפני הסוף לא ממש התחלנו ללמוד משהו, אבל עדיין ממש כיף (חוץ מזה שממש כואבת לי היד) יש לנו הרבה (מאוד) רוסים בקורס מעט (מאוד) בנות : מתוך 20 איש (הצוות/קורס שלנו) יש 4 נשים, ועשרה רוסים. וומש כיף שם, כי כולם יצורים משונים ואפשר לתחוק עליהם ואיתם וזה לא ממש משנה, חצי היו קרביים למינהם חצי לא עשו צבא ואחת עשתה שירות לאומי (תזכרו אותה היא נושא הפסוט בערך) יש לנו מכון כושר, מסעדה שבה אוכלים ארוחת צהרים (בסכום צבוע של 23 ש"ח) כרטיסי מעבר (שאמורים לקבל מחר) שלרגע משכיחים את העובדה שאנחנו סתם פועלים שחורים וגורמים לנו להיראות חשובים והלק הכי טוב הוא שממש קל להתקדם בעבודה הזאת כלומר - רוב האנשים שמדריכים אותו, כל האחמ"שים ור"צ הם כאלה שהתחילו כמונו, ועוד חודשיים אנחנו עוברים למתקן החדש של החברה בראשון שש, כפי שמספרת השמועה כל התנאים כאן יראו לנו מזלזלים - השמועת מדברות על ברכה בנוסף למכון הכושר, המר"צים מדברים על מחשבים חדשים עם מסכים שטוחים ועמדות מרווחות, הסעות חינם לכל גוש דן ובכלל, יש למה לצפות.

בכל מקרה, ההיא שעשתה בטוח לאוצי - היא משהו מדהים - בנוסף לעובדה שבקושי אפשר להורדיד ממנה את העיניים (היא בת 21, הכי קטנה אחרי)נראה לי שהיא לסבית (היא באה למצעד הגאווה, ככה שסטרייט EDGE היא בטוח לא), היא בלקרית/חובבת בודיארט (יש לה 11 פירסניגים שרואים, 3 קועקועים רציניים ולשם שינוי זה נראה עליה ממש מדהים), גוטית לשעבר (התגובה כשראיתי את התמונה הגוטית שלה בת.ז. הייתה פשוט: "WOW!") והיום כמו שהיא מגדירה את עצמה "פריקית רוק אנגלי" (כלומר מטאליסתית מגניבה, שלא לובשת רק שחור אבל בעיקר) ואני גורר אותה להופעה של אופרנלנד ב22 (לא באמת היה קשה לשכנע אותה) בקיצור היא הדבר הכי מגניב בעולם שיכול להיות בצוות שלי. לא, אני לא מתאהב בה או משהו, אני סתם מתלהב, מאוד מאוד מתלהב, אבל היא באמת שיש ממה.

והחלק האירוני:

קוראים לה

מירב(גם אצלה זה כתוב בלי י בת.ז.)

(ומי שלא הבין, שלא ינסה)

ואם זה לא מספיק -

היא (הייתה) מהצפון

אני מאוד מקווה שמישהו למלעה צוחק מזה...

קודם הטירונות במחנה 80, עכשיו זה ;)

תכננתי לעשות את זה פוסט כמו שאי כביכול כותב אותם - שבו אני כותב כמה רע לי וכולם נוטשים אותי ואני סכן תמים וזך לא עושה כל רע, לא כי אחת או יותר מהקביעות למלע נכונה, פשוט כדי להראות איך הבלוג הזה לא נכתב. אבל זה לא  משנה, זה לא משנה כי כואבת לי היד מהתחבושת המזדיינת הזאת שכרגע הורדתי, אין לי כוח להשקיע בכתיבה כשפשוט אין משהו שראוי לזה. על אף מה שנאמר ויאמר מטה (שהוא בסך הכל מה שסיפרתי לידידה שלי) עלול להישמע, בין לבין הרגעיםהשחורים, היו גם המון דברים מקסימים, הייתה לי שיחה ממש מיוחדת, וכמה שעות ליד הים, כשלצערי אני לא יכול להיכנס, ניסינו לטפוס טרמפ עם שלט עשוי עבודת יד, וא בצבירת כינוי גנאי מצד נהגי חיפה הרגועיים (שכינו אותנו בסדר הזה: "שוודים","פריקים, תמותו כבר" [תגובת המערכת, מנסים, מנסים], בני זונות [בטון של בן גוריון]. זקוקים לאשפוז ועד הנה וכהנה) שלא נדבר על ירידה מאוד לא קונבנצינלית מהר, או בדיחות מתים שיכלו להתחיק רק אנשים שישנו רק שעה וחצי בלילה, או רגעי שכרות עליזים, משחקי טאקי על סנדרה ובאמת אינספור רגעים, כום מקסימים ויפים, שעל האף המצב שהייי בו עשו לי אתהסופ,ש הזה אחד מסופי השבוע הכי מרגשים שהיו לי אי פעם, ואמלא "המצב" של זה בטח היה אחד הכיפיים או ההזויים ביותר או גם וגם. אבל, אבל אבל, המצב, הכתיב שמרגע שחזרתי הביתה התחתלתי להתנצל בפני אנשים, שכמובן הם בעלי חיים ולא בדיוק בה להם לשמוע, ולא מפתיע שכך.

ב10 תמונות, חלקם כבר מוכרות, חלקם חדשות, פה ושם השמות כנראה ישנו, האירועים קרו, ואי פה כוונה לאשים איש או לתלות בו אשמה למה ששיתי, אני מדגיש מראש שאני לגמרי בכל מה שעוללתי לעצמ ולצערי גם לאחרים.

תמונה 1 - הפוסט על היצור צהוב העיניים
תמונה 2- אני בדיוק מצליח טיפטיפה להתגבר על המצב הגרוע שלי כשהיא מגיבה לי תגובה שהיא מאוד לא בסדר, אני עם המצב הרעוע שלי נהיה ממש על הקרשים
תמנה שלוש - בגלל תמונה 2 אני בשלושה הימים בין השחוקים בחיים שלי שאין לי עם מי לדבר. וכמובן שצרות באות בצרורות - גם היחסים עם האקסית הראשונה שלי מפסיקים להיות אפלטוניים ואנחנו מתחילים להיפגש יותר ויותר.
תמונה 3 - אתמול נסיעה לחיפה, עם ציפייה לטוב, לאור מגמה חיבית בכל מה שקשור לחיים המקצועיים שלי (מקבלים אותי לעבודה שאני רוצה, ועוד) ובבוקר סרט עם האקסית - במקום הסרט אנחנו נשארים אצלה והיא כמעט אונסת אותי כשאני אומר לה שאני לא הולך לעשות אותה כי היא קטינה מאוד, והא מתחילה לעשות לי רגישי אמרה וכל החרטא, אני מפספס את האוטובוס האחרון לחיפה [אגב הסיבה האמיתית היא שהיא עדיין מאוהבת בי באישהו מקום ולדדעתי זה מאוד יבלבל אותה]
תמונה 4 - אני מגיע לחיפה שלוש שעות מאוחר מהצפוי ויודע שאני הולך להשתכר אז קונה לעצמי אלכהול (כמות כסף שבוזבז שלא לצרוך בשלב הזה - 100 שקל) ומתיישב איתם ויחד עם אורי ומישהי ממש חמודה בשם קטיה מתחילים לשתות
תמונה 5 - כעבור שעה - כולם שיכורים תחת, אני מסתבר, שתיתי פי שלוש מהכמות שדרשה לי כדי להשתכר, הורדתי וודקא מסוג אחד עם וודקא מסוג שני והפוך, כתוצאה מכך הרבה מאוד אלכהול בוזבז בהקאה על שיח מסכן, פריקי ישן, סנדרה מנסה לנשק הרבה אנשים אני מסרב לה, היא מתחילה לזין לי בשכל עם כל מיני שטויות ולא לרצות לדבר איתי

תמונה 6 - כעבור חצי שעה [תפיסת הזמן לא משהו, אחרי הכל ,הייתי על הרבה מאוד אלכהול], היחס של אורי כבר מתחיל להשפיע עלי, אני כבר לא יכול להתנתק מכל הסיפור עם צהובת העיניים, כעבור רגע אני מוצא את עצמי מבקש מדולף יפני בהבטחה שה הדבר שיעשה אותי מאושר. דולף (תחת השפעה של אלכהול וחיות אחרות) נותן לי יפני.

תמונה  7 - סנדרה ועוד כמה אנשים בהיסטריה, אני מדמם טיפה (לא בטוח בקשר לכמה זה היה קצת, מה שכן אני לא מדמם בדרך כלל) מנסים לנגב לי את הדם, שופכים על זה אלכהול, סנדרה בכלל לא רוצה לשמוע את השם שלי, ואני בטוח שהיא רוצה להרוג אותי.

תמונה 8 - אני וקטיה (חברה טובה של סנדרה וכלת המפגש בעצם) מחילים לנהל שיחת נפש על [ נחסוך לכם  ] , במהלך השיחה אני פולט כמה דברים שהם אומנם נכונים,אבל נדרשת כמות מסויימת של אלכהול כדי לומר אותם, אני והיא מדברים כל הלילה, וזה היה החלק הכי כיפי במסיבה, פשוט לשבת איתה, בזמן שכולם שיכורים ולדבר איתה על דברים רציניים, כשהידיים שלי כבר לא מדממות, גם היא פולטת כמה דברים שהיא לא אמורה להגיד. נראה לי.

תמונה 9 -  החלק הכיפי נמשך, אנחנו (אני דולף ועוד כמה) הולכם לישון אצל מישהי בשם א., למחרת (שעה וחצי שינה) הולכים לים כשהצלקות כבר כואבות לי ואני בחרא של מצברוח אבל בכל זאת איכשהו נהנה, אנחנו הולכים לים בצורה הזויה לגמרי, אחרי זה אני גורר את שלומי לחורב, ואנחנו מסנג'רים את סנדרה ומישהו בשם אלון ועוד מישהו לבוא לחורב גם, עדין נהנים איתם, מספרים מה שכל אחד זוכר מאתמול והפדיחות של כל אחד, כשאני מתגאה בזה שלי לא היו פדיחות (פרט לידיים שלי). הידד! [לעומת זאת: אנשים התנשקו אחד עם השני בלי לזכור, רוב רובם התעוררו עם ימני נשיכות והיקים, תיקים ונעלים נשכחו ונאבדו]

תמונה 10 ואחרונה - קטיה מתקשרת לסנדרה שניה לפני שאנחנו (אני אלון פריקי) חוזרים לת"א ומספרת לה על אתמול ובין השאר על סה שאני כל הזמן גררתי אותה לדבר איתי [ועל משהו שפלטתי עקב ריבוי אלכהול בדם], ואני שאם עדיין הייתה לי טיפה רוח במפרסים כבר עליתי על קרחון בסך הכל זה היה החלק הכי כיפי בערב ועכשיו היא אומרת שלא נהנתה, ואחרי זה פשוט נמאס לי, אחנו חוזרים לת"א ואני בחרא של מצב רוח ששלומי ואלון  מצליחים טיפה לשפר [הם ירגמו את רוקי ושרו את זה בכל רחבי האוטופות, כמה חיילים הציעו לנו אלכהול חינם], ויש מצב שאני הולך לישון אצל פריקי [שגר קרוב למיקום הקורס שלי שבו עלי להיות מחר ב8] אבל אמא בדיוק מתקשרת ואני נאלץ לחפש לה שוקולד  בחצי מרכזית. ולקנות לעצמי תחבושת לידיים ולהמציא לה שקרים על זה שנפלתי וחבשו לי את היד ואסור לפתוח.

[ועכשיו, תחזרו ותקראו את המפסקה הראשונה בפוסט, על כל הדברים הטובים שקראו בסופ"ש]

והאם זה היה שווה את זה.

כן.

פשוט כך. לא משנה כמה כל הדברים הלא חביבים שקראו הסו לי [והרסו הרבה] הסופ"ש עדין יזכר בעיניי בזה שאני יושב שיכור לחלטין ומנסה לדבר על המוכרת בדראגסטור המצפצף [במו כל דבר אחר בחיפה] על העבודה החדשה שלי, או בתור כל החיוכים שהיו, והיו הרבה, אני אולי מקולקל ולא יודע להנות, אבל להעריך את הסופ,ףש אני בהחלט מעריך. נקווה שבפעםהבאה אוכל לוותר על כמה מהתמונות.

וסופ"ש הבא - מסיבת יומולדת לעומר ליד צריפין.

יהיה כיף.

נקווה שגם השבוע באמצע יעבור טוב,

כי יש סיכוי לזה.

באמת.

שרק כבר תפסיק לכאוב לי היד מהתחבושת הזאת. ושאתנצל בפני סנדרה על מה שעשיתי לה.

עמ כל  השאר כבר איכשהו אסתדר.

http://stage.co.il/media/largefiles/doribenisraelkario299562.wmv

ברגע שגם בממשלה שלנו ילמדו קצת תעמולה "מלוכלכת" הקולות כנגד ישראל באירופה ובעולם ישקטו. ולמה אני קורה לזה תעמולה "מלוכלכת"? פרט לשימוש המוגזם בתמונות שלא שודרו בטלוויזיה הישראלית, מדובר בדברים מלפני שנים (הפיגוע בדולירנרום).

אני מתעקש שלצד כל סרטון תעמולה פלסטיני ישדרו גם את זה. והדעות הפוליטיות שלי די ידועות.

ומחר מפגש ישרא.  ראה פרטים אצל שמוצה (לינק ברשימת הבלוגרים) אני אהיה שם בין עבודה לעבודה. וחסר לכם שלא לבוא. המצלמה תהיה איתי ככה שיהיו גם תמונות.

תקראו לזה איך שאתם רוצים, אני רוצה לחיות קצת, להתעם ממה שהולך לי בפנים אני אומנם לא יכול, אבל לפחות אנה לחיות עם זה. לפחות עוד קצת. אני ממש מקווה שאתקבל לקורס שמתחיל ביום ראשון. קצת לברוח ה מה שאני צריך עכשיו.

ערב טוב.

לתראות מחר במפגש.

לשתות כוס מים
לישון שעה.
להשתין
לשכב במיטה שלוש שעות
לשתו כוס מים
לישון שעה...

אותו מצב כל כך מוכר. של הרס עצמי. על סף דמעות, סף שאני לא מסוגל לעבור, כלוא בחוסר אונים מוחלט. עם כל כך הרבה להגיד, כל כךהרבה לצעור, וסביב נשמעת רק השתיקה הרועמת הרגילה שלי, הכל נשאר אי שם בגרון. חונק.
 לא רוצה בזה יותר. לא רוצה לשכב יותר בלי כוח לכסות את עצמי ל רוצה את השקטהה, אני רוצה לשמוע שוב מוזיקה!,אני רוצה את הסכין. את התחושה ההיא, השחרור שהיה לי אז, כשרגע אחרי, במקום הכאב אני מרגיש הקלה, אבל אפחד לא מספר לך שכמו כל דבר אחר, כמה זה כרטיסייה, ואחרי כמה פעמים ה כבר לא שימושי, לא עור. לא מועיל. לא מרגיש אותו דבר.

וזה, בעיקר, וכמו תמיד, אני, הבלוג הזה הוא הדבר הכי אנכי יש, המקום היחידי שבו אני מרשה לעצמי להגיד, לדבר, להיות הכי עצמי, אכן, להיות אני. כאן, כאן זה לפעמים הדבר הכי קרוב לבית שאני יכול לקבל. ואם כאן אסור לי לומר שאני מתגעגע, אז אי לא יודע איפה כן. ושוב, יחד עם כל הדברים הטובים שקורים לי, וסוף סוף התחילו לקרות דברים טובים [יחסית] עולם גם הדברים הרעים, הזכרונות ורוחות הרפאים שלי. אתמול היה לי לילה מדהים עם החברה הראשונה שלי, כמו שהיא עצמה ניסחה את זה "מדהים איך אחרי כל האנשים שחלפו מאז איתך יש לי את הכימיה הטובה ביותר" וזה ככה, ולא רציתי לומר לה שזה הדי, לא רציתי לומר לה כמה התגעגעי להצקות שלה, לפוביות שלה, למגע שלה. אחרי הכל,  היא אחת מהשתיים שהצליחו להכניס אותי למווגמיה. ועם הזאת מהאקטיבזם [שבנטיים נזרקה מהצבא] היחסים שלי חזרו להיות טיפה קרובים יותר (רבנו כשנפגשנו בקב"ן ולא דיברנו איזה שבועיים מרגע שהשתחררנו ואחרי זה דיברנו ורבנו שוב)  ואפילו סידרתי לה שתעבוד איתי בסקרים, ואם הכל ילך כשורה, לא יצא לנו לעבוד יחד כי שלושם הייתי במבנים לתמיכה טכנית של ספקית אינטנת ונראה לי שעברתי (תחזיקו לי אצבעות, מחר אני אמור לדעת) ובמקרה כזה אני מתחיל קרס מתיש של חודש (קריא: טירונות אינטנט) שבמהלכו אצטרך להתפטר מהעבודה בסקרים.בנתיים אני עובר על עלונים של אוניבריסטאות, ובודק מה מענין אותי [טכניון או ביה"ס רימון]  ובכלל לפני כמה ימים יצא לי לשבור תקופת התנזרות שכפיתי לעצמי והכל היה כל כך יכול להיות תיל של תקופה חדשה באמת, של גאות, אמלא. אמל הייתי להיות עם מישהי בלי לחשוב כל הזמן על צהובת הכיניים, אילו רק המחשבההארורה האת של להעילם מכאן כבר, לא הייתה מכוננת בי והורסת כל דבר טוב, אילו יכולתי פשוט לשים ין על מה שהיה, ולהנות מהרגע, כי עכשיו, יש ממה להנות. אם תכנית שהועלתה לפני איה שבוע תצא לפועל צפוי לי סופ"ש מדהים, שהיום ואללה! הוסיפה לו גם זוג כרטיסים להקרנה המיוחדת של "היום שאחרי מחר" בשישי בצהריים.

ובמקום זה?

לישון שעה, להיות ער שלוש, לישון שה להיות ער שלוש, כשבין לבין המקום הכי רחו שאני הולך אליו זה מתקן המים והשירותים (שנמצאים במרחק נגיעה מהמיטה שלי, למעשה ניסתי לגרור את עצמי לשם אבל לא הלך).

" sometimes Everybody cries

everybody hurts sometimes

so hold on"

ולא סיימתי, למעשה לא התחלתי, אבל לשם שינוי, אני צריך לדבר עם כמה אנשים מסויימים לפני כשאני מתחיל להגיב על הפוסט הקודם.כי באמת, צריך לחזור לשליטה. ככה כולם אומרים, ואם כבר יש לי הזדמנות ענקית כזאת להיכנס למסלול "נורמלי" מן הסתם אני חייב לקחת אותה. חייב

(אבל לא מסוגל)

"אולי אתה נהנה מזה?" "נהנה ממה?" "מלהכניס את עצמך למכודות כאלה..."

אולי אני באמת עושה את זה בכוונה. יוצר לעצמי מצב בלתי אפשרי כל כך שאני כבר מרשה לצמי לרחם על עצמי, ויתרה מכך,  לבוא לכתוב את זה בבלוג שלי. אולי אני באמת מזוכיסט בהכחשה שכזה, עם דחף ו/או נטיה לכאוב על הדברים הכי בלתי הפיכים ובמבט לאחור אולי הכי מטופשים. אולי כל הפסיכולוגיה בגרוש באמת נכונה, ואני אכן ממסכן את עצמי, אבל באיזשהו מקום - זה לא משנה מה נכון ומה לא. באיזהו מקום, וזה משהו שהתחלתי להבין יותר ויותר לאחרונה, זה לא משנה למה אתה מרגיש משהו, זה לא משנה איך אתה מרגיש בקשר לאיך שאתה מרגיש או מה אתה חושב על זה. כל הגשר לרגש הזה לא משנה את הרגש, רק עושה רע, אם רע לך, אז זה שאתה יודע שרע לך בגלל שאתה מקולקל לא יעשה לך טוב יותר, ואם טוב לך, אז התעסקות במציאת הסיבה לטוב הזה רק תביא לאובדן, כמו האיש שחתך את חמד הלחללים שלו באמצע כדי לגלות מעין נובע הצליל הקסום של זה. לשמחתי או לצערי, אני במקרה הראשון של הבעיה, שבו תחילה אני בונה לעצמי מלכודת ומתגעגע לדבר בלתי אפרי, וכשאני כבר מודע לעובדה שאני בניתי את המלכודת, זה לא משפר אתה הרגשה שלי, גם לא עוזר להתגבר על ג'יין ככה שבעצם ה לא מביא אותי לשום מקום.

כמו בבית. היום קלטתי מה חסר לי הכי בעולם (פרט ליצור צהוב העיניים שהוזכר בפסקה הקודמת) ואת הדבר השני דווקא הרבה פחות בעיה להשיג - הפסקול של רוקי. לאחר חיטות קל בנבכי המחשב שלי נמצא הפסקול וכעבור דקות כבר רעדו קירות הבית מהויברציות שיצרו זוג הרמקולים ה"איכותיים" שלי (שעלו 80 שקל) ואילו אני מפזפז לי ימינה ושמלאה באמטיה (דבר שכמעט והסתיים באשפוז חוזר בביה"ח) וכרגיל אחרי שהאופריה שקטה אצלי התחילה האופוריה העצובה, הגל השני, הגל השקט שפושט נזכרתי בכל התקופה ההיא, ברוקי, בכוכב, ברוקי האחרון שלי, ביצור צהוב העיניים, בכל חודש דצמבר, במפגש ישרא, במסע כובע של זרובלה בימים של לפני, ברשימת הרוקיסטים שהייתה פעם,  באקסית שלי.

כל זה כל כך רחוק עכשיו, ואז, כמה שהייתי אומלל, בעצם הייתי הרבה יותר מאושר מאי פעם, לפחות מאי פעם שזכרתי את עצמי, ואחרי שהכאב הזה ששווה ערך בערך לאושר שהיה שם טיפה מתכהה או שהגוף שלי מסתגל אליו, אני חושב לעצמי שצריך להודות לה. "תודה" משהו שאני לא זוכר האם אי פעם אמרתי לה. וצריך להגיד, הייתי צריך, ואחרי זה, גם זה מתווסף לרשימת הדברים שהייתי צריך להגיד לה ולא אוכל. מיד אחרי כמה שאני שונא אותה על זה שהיא הייתה כל כך, כל כך הדבר שבשבילו היה שווה לסבול כל כך הרבה, הדבר שבשבילו היה צריך לספור ימים עד היום שלישי הבא, הדבר שהחזיק אותי עם הראש מעל המים ולו רק בקצת. "תודה" או "אני שונא אותך שהייתה מה שהיית" בעצם זה אותו דבר, וזה גם לא משנה, כבר לא בכל אופן.

ועכשיו? עכשיו כבר הכל בעבר, כמעט הכל, למעשה, הכל חוץ מתוכי, חוץ ממה הרגשתי, אותה אהבה ילדותית, של לבוא אליה ולתת לה חיבוק חזק חזק חזק ואז... אז כבר לא משנה מה קורה, לא משנה האם היא נרדמת עלי ואני תקוע עם קלטת וידאו או שאנחנו מדברים, או שהיא מראה לי תוכן של איזו קופסא, באמת לא משנה, אחרי החיבוק, כל דבר זה רק עליה כלפי מלעה, טיפוס ברמת הכנות, אות אהבה ילדותית שלא חותרת למגע פיזי, רק לכנות, לאמת, לכאב טהור, הנאה טהורה, שתיקה אמיתית ביותר, אחרי החיבוק היא יכולה לקום ואני יודע בדיוק לאן היא הולכת בלי לשאול, אחרי חיבוק חזק חק, כבר אפשר לסוע בטרמפים וללכת בגשם זלעפות כדי לראות אותה, אפשר לשבור את כל העקרנות כדי להיות בטוח שהיא בסדר, אחרי חיבוק, זה הריבת מכל הכאב, כמו שהסביר האבא של אניהו, אתה לא עושה כלום, רק מקבל יותר ויותר. ושתזדיין עם מי שבא לה, אני רוצה את החיבוק, אני רוצה קירבה, את אדם הזה שלא אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאומר לה "את יודעת, הוא מזמן כבר לא המושלם שלך" אני רוצה שהיא תתיישב בתוכי ותספר לי כל מה שהיא מרגישה, כמו בלילה הראשון שתספר לי הכל, בלי להתבייש, בלי לדאוג, פשוט לפרוק, להתפרק, פשוט כי היא אוהבת אותי, אוהבת שאני מקשיב, אוהבת שאני שם, אוהבת. נראה שבכל זאת הגענו למלכודת שהכנתי לעצמי. אני רוצה שהיא תאוהב אותי. לפחות כמו שאני אוהב אותה. ולא רק שאני רוצה אני פשוט כואב כשזה לא קורה (ואין סיבה או דרך שזה יקרה) כואב כמו שרק אני יודע, בעוצמה שאפילו אני כבר לא מכיר. ואי אפשר לרצות שמישהו יאהב אותך.

יכול להיות שיום אחד רוקי יחזור לימי שישי האחרונים בחודש. יכול להיות (טוב, נו, לא) שיום אחד היא ואני נזחור לדבר, או לפחות היא תשנא אותי אותי פחות וגג אפילו תסבול אותי, אבל שום דבר לא יהיה אותו דבר. אפחד לא יהיה מה שהיה, ואם כולם יהיו בדיוק כמו אז, אני לא אהיה. לכן שום דבר לא חזור, הוא רק מגיע שוב. לא שזה נותן לי סיכוי וזר/חדש כלשהו עם היצור צהוב העיניים. זה אפילו לא עוזר לי להירדם.אבל ניחא.

לילה טוב.

מיאר טרום,

פטאתיקה בע"ם