על השולחן,

כל כך לא נעים להגיע למצב שבו כל כך רע לנפש שהגוף אינו מתפקד :) אבל מתחת למים השקטים קורים כל הדברים האיומים. והיום היה שיא חדש. מהרגע שקמתי הייתה לחוץ כזאת בעיינים, לחות שלפני בכי, וכל היום עבר במעין ציפייה, ציפייה שתכף אקרוס, בעוד רגע הכל יפסיק.

הזמן האחרון הוא איום. לא מסיבה זו או אחרת, להפך, על פני המים קרו דברים טובים, אבל עמוק בפנים המגמה הייתה הפוכה, כי כשמרגישים יותר ויותר

הזאת, לא מאמין שמילים יכולות לתאר את התחושה, והסיבות לכל המצב הזה מיותרות עד כיחוך, וכרגיל כולן תקועות בעבר בלי שום שרידים בהווה חוץ מכאב בחזה ולחות בעיינים. ונראה שכל העולם שותק עכשיו, אני יכול ללכת ברחוב ולא לשמוע דבר, אין ילדים ברחובות ואין אנשים בחליפות עסקים שממהרים למקום שבו הם חושבים שיהיו מאושרים, אין כאן קשר לאיש כי זה רק אני שצריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אבל המקום שאצל אנשים אחרים הוא שדה ירוק, אצלי הוא מדבר שלם של ריקנות.

סופות חול נפוצות כאן, כל סופה כזו שואבת כוחות עד תום. אני רוצה שזה יגמר, באמת. אבל לא למות, להפך, עכשיו אני רוצה את ההפך, עכשיו אני רוצה לחבק ולאהוב, להרגיש כמו לפני שנה להתעורר עם אדם אחר בלב, להיות מבובל לטובה. עכשיו אני רוצה להעלים את כל מי שהיה בפנים, ככה צריך. אוהב או לא, מתגעגע או לא, ובעיקר, זוכר או לא. מפחיד הוא הרצון לשכוח. בז זו אולי מילה חזקה מדי, אבל פעם הייתי מרגיש לא נוח עם אנשים שפשוט העדיפו שלא לדעת, לא להתענין כאילו שזה איכפת להם. אבל היום אני מבין אותם, כמה כוח נחוץ להם להתבגר על עצמם לשלוט בעצמם שלא ליפול לתוך תחום שחור שלא קל לצאת ממנו. משאלה כמוסה, תקווה של היום - לשכוח, לא לחלום יותר. רק לחבק ולאוהב. היום. או לפחות כמה שיותר בקרוב.

דברים מתחילים להסתדר.

אבק מתחיל לשקוע.

Just do it - מסתבר, שאף שהחברה שיצא עם הקמפין הזה היא חברה מתועבת, דרך החים דווקא מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

אין לי כוח יותר לחלום, זה נכון, אז מה שנשאר זה לעשות.

פעם כבר הייתי ככה. זו לא ספונטינות. זה פשוט הכרה עצמית - תמיד יש רגע שבו אתה מחליט האם לעשות משהו או לחלום לעשות את זה. פעם הייתי עושה מה שרציתי, מדבר בלי לפחד, הייתי כותב מה שחשבתי, ואל עף שזה לא יצא יפה או מענין, זה הייתי אני, היום וודאי לא הייתי מעז לנסות לדבר עם ענת זו או אחרת אילו הייתי רואה אותה במסיבה ובטח שלא היה לי את אומץ לגשת למישהי שראיתי בהעה לפסטיבל ולדבר איתה. ואין ספק שאז הרגשתי טוב יותר. או לפחות בודד פחות.

הפסקתי לחיות,  מסיבות שהינן פטאטיות למדי, אבל בתקופה האחרונה התחלתי לתפוס את עצמי בידיים. לחלום פחות לעשות יותר. מזמן מזמן היו אלה טיולים בסוף הלילה, כדי לשמוע את העיר מתעוררת. היה את המסע השקט בזכרון ביום הגשום ההוא, אחר כך, לאט לאט, התחלתי להכריח את עצמי לחיות כפי שאני רוצה. נסעתי לבולגריה, אמרתי מה שהיה צריך להיאמר בלי לפחד מהשלכות. עכשיו כבר אני יוגע להגיד "אני רוצה" כמעט בלי לפחד ולהתייסר. אני מנצח את עצמי בכל פעם מחדש, כל פעם קצת יותר. אני מדבר יותר ושותק פחות. אפילו אנשים שמכירים אותי מאז שהייתי תינוק נוראי, עכשיו אומרים לי שהם גאים בי על זה שאני חי כמו שאני רוצה.

דברים מסתדרים. פחות במצאיות, ויותר בפנים. אפיל כאן, בבלוג כבר יש איזו שגרה מאחורי הקלעים, דברים שנכתבים ישר, דברים שנפסחים, בעבודה כבר התחילו להתרגל לעובה שיש לי קול ורצוי לשמוע אותו, וכרגע המצב הוא בין פיטורין לביו קידום. וגם בחיים האישיים אני עושה מה שצריך כדי להיות שלם עם עצמי.

יש כאבים, כאבים בלב, כאבים לנפש. כאבים בגוף. אבל עכישו אני שומע את הלב שלי פועם, אני מרגיש את עצמי, אני עושה דברים כואבים.  הכל מסתכם לעובדה שאני מעדיף להיות שחקן במקום צופה. לחיות במקום לקוות שיום אחד אחיה. אפילו כאן רואים את זה  - יש הרבה מעבר למה שהיה פעם, אפילו שמתי לב שיותר קל לי לכתוב.

מי יודע, אני אולי מתבגר. אוי הפחד הזה משינוי הקידומת מניע אותי קדימה בעוצמה בלתי צפויה. אפעם אי אפשר לדעת לבטח. רק לקוות שזה טוב.

מתנה/אלגיר לחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג' מילים: אביב גדג'

הייתי רוצה לצאת מפה
הייתי רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

לא היית רוצה לצאת מפה
לא היית רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

הפרלמנט הבולגרי

חברי משפחה מבולגריה

צמח ביזארי (1)

האוניברסיטה בסופיה

קוראים לה TRULEY זה כמו אוטובוס וכמו רכבת קלה רק שאמצע. (זה מקבל חשמל מהמחושים הצהובים) אני חושב שה כלי תחבורה ייחודי לבולגריה

ירוק עד להודעה חדשה משמאל - מלח בולגרי (הידוע בכינויו - מלח צבעוני או מלח צמחים)

ארוחה בריאה של בולגרים (כלומר המון בשר, ברובו בשר לא כשר בעליל) זה דווקא כשר... ירוק, עוד ועוד

שימו לב לדברים האדומים על הענפים תירגום חופשי של הדבר הזה הוא "מרציה" - סמלי אדום לבן שנהוג לקשור על עצים אנשים ודברים בראשון למר, כל שנה, אדום ולבן כמו הלחיים בקור (במדינה מתוקנת יש שלג בראשון למרץ) - סמל להצלחה ואושר. חנות מתקים - לפני הפוטו רצח היה ניתן להגיד כל ריבוע לתמונה בגודל של התמונה הנ"ל - אבל לישרא יש את המגבלות שלו

ירוק. או כן! מעין עיר עתיקה שבה מייצרים הכל (מהממתקנים ועד תכשיטים) בעבודת יד, שמורת טבע מדהימה תמונות מהמלון. זה פשוט מדהים. למה תריך להוריד את האיכות בשביל לעלות לכאן? כנ"ל כנ"ל נו נו, נחשו

די! פעם אחרונה הרים, ירוק. תשאירו אותי שם לכמה חודשים!

בברכת או! כן! תעשו לי ירוק בעיינים!

סימון. הבולגרי הנודד.

צליל עמום בוקע מרמקולים חורקים, מהדהד מהקירות, יותר תחושה של חורף קר ובודד, מתאמץ בשביל אף אחד. השמש זורחת מבחוץ פנימה אבל אינה מחממת דבר. 

דברים נראים אחרת, אבל כשהאנשים הם אותם האנשים שהיו אז, הרי שהזמן שעבר הינו אבק מאזניים. ואם השמש אינה מחממת עכשיו, היא לא חיממה גם אז.

הציפורים בחוץ מצייצות. הם לא יודעות שלמרות כל הזמן שעבר האנשים נשארים אותם אנשים. הן יודעות שאם יש שמש, זו סיבה לשיר ולחפש גרגרים במקום שבו יוכלו קרניה לחמם אותן.

שני חלונות. שמש אחת. המון המון ירוק. שני אנשים, בדידות אחת, המון המון קרני שמש שאינן מחממות דבר. שני זמנים שונים, מצאיות אחת וכל כך הרבה זמן שעבר עד שנדמה שאין זה משנה.

אדם שחי אתמול אינו קיים היום. קרניים חמות מחממות הכל חוץ מאדם שאינו קיים בהם.

צלילים מהדהדים ונפגשים אי שם. ושוב ושוב, עד שהם נמוגים יחד.

אנשים שאוהבים מתרחקים ולפעמים לא שבים.

אנשים שאוהבים לא תמיד מכירים כמו שצריך לפני שהגלים מרחיקים.

רגעים טובים אינם אלה צלקות לנפש.

אהבה אינה שקר, היא רק אכזבה בתחפושת של אושר.

להתקיים הוא רק להתקיים.

זה פתח את העיינים שלוף דרך האוזניים נכנסו צלילים שקטים שהדהדו בחלל שהאירו קרני השמש שנכנסו דרך העיניים. החלל היה רק, לכן הצלילים הדודו עוד ועוד, ושאריות השמש לא חיממו דבר.

די.

מיאר טרום קיים כבר שנתיים ועכשיו בא לי להיות בלי מסכות.

אני בודד. לקרוא לעצמי מיאר כאילו שזה ישנה משהו, זה טיפשי.

בזמן האחרון, ומאז ומעולם, מה שהיה כאן זה אני. עם כינוי כזה או אחר, אף מסכנה לא הצליחה לגרום לי להרגיש טוב יותר. בסיכומו של יום תמיד הייתי ולצערי ככל הנראה תמיד אהיה סימון.

מזמן הפסקתי לכתוב על דברים שהכינוי שלי עשוי להסתיר. כי כל מי שהכיר אותי לפחות קצת כבר יודע שזה אני, ואם ירצה לחטט ההסווה של השם לא ממש תעצור אותו.

אז לזמן מה.

רק לנסות, בלי להתחייב, אהיה גם עצמי.

{לפני שבע-שמונה שנים}

רק דגימות. כשיהיה לי כח נעביר את כל התמונות :)

אגב, התשובה לשאלה הנשאלת בכותרת היא : דולף.

לילה טוב