על השולחן,

על החוף הם ישבו על חוף הים, השמש כבר שקעה והשאירה אחריה שמיים אדומים וגלים שבאים אליהם ברעש תובעני, מרטיבים את רגליהם ודורשים שיהיו נאמנים להם ולא יקומו וילכו הביתה עוד שעתיים. הוא חצי יושב והיא שוכבת עליו, הוא מזרן נוח למדי והיא צריכה לשכב כי היא עייפה, גל אחרי גל מנסים להגיע אליהם ולדרוש נאמנות לים, להרטיב אותם כי הם מרוכזים זה בזה ולא שומעים את רעש הגלים והשחפים, אך גל אחר גל מאט בדרכו אליהם ולבסוף נעצר וחוזר אחרונה, לא צריך שיהיו לך רגשות על מנת שלא יהיה לך לב להרוס להם עכשיו. היא מסתובבת ונשכבת על הגב, שמה בעדינות את ידה על החזה שלו ומבטה הצולב מכוונת בזהירות אל מאחורי העיניים שלו, הוא מבין שזה הולך להיות רציני, ולא סתם רציני, אלא סטירת לחי רצינית, ליבו מתכווץ וקור משטלת על קצוות גפיו ובראש כבר רצים לו סרטים על מה שהיא הולכת להגיד, שלא יאשלה את עצמו ויתאהב בה, או שהוא חמוד, שזה בעצם הדבר הכי נורא שאפשר להגיד בכזה מצב, מחכה לשמוע את המילים שיהרסו את הרגע הנחמד הזה, עד שסוף סוף שנהים הצליחו להשאיר דברים מאחור ולא לדאוג, מבטו אט אט נכנע לזוג העיניים המדהימות שלה, וגופו, מרפה את האחיזה, לקראת שלב הרעד שיבוא בדיוק כשהיא תסיים את המשפט, ואולי טיפה קודם. כי בזמן שהיא פותחת את הפה הרגל שלו כבר יוצאת משליטה והיא מקפצת לה בקלילות מטורפת על החול החם, והוא מנסה לחשוב על תשובה שלא תגרום למצב להיראות גרוע כמו שיהיה. היא שוכבת עליו וחושבת כמה שנוח לה למרות כל העצמות הבולטות בגוף המעוות שלו,לרגע היא מבינה שזה רגעים מושלמים, לרגע היא מבינה הכל, מבינה ורוצה להכניס אותו אל תוך הראש והלב שלה, כדי שהוא יראה, שמעבר לכל הנזק שהיא תמיד מתעקשת להסביר לכולם שממלא אותו, יש פינה אחת קטנה ולבנה, שבה הוא נמצא. אולי לא פינה אלא נקודה אחת זעירה, אבל מספיקה בשביל שלכמה רגעים היא תוכל להסתובב ולהביט לו בעיניים, בלי כל המסכות הרגילות שלה שרק האטו אותם. היא מסתבבת ומיישרת מבט לתוכו, ובתוך האלה היא רואה את הפחדים שלהם, הגוף שלה מתרפס עלו ואילו שלו דורך שרירים. היא רק מתמקדת יותר לתוכו, ומבנה שהוא מובעת מרוב פחד, ולרגע גם היא מתחילה לפחד, שתגיד משהו שיהרוס הכל, שזו רק היא שהרגישה יותר מדי ולו בטח סתם לא איכפת והוא סוחב בנות לים כל שני וחמישי, המילים שלה מתנפצות אל מול התמונות שרצם לה בראש, על זה שהיא סתם עוד אחת, שהוא רק רוצה לזיין אותה, כמו כל אלה הקודמים ואילו הים מאחור גועש בחוזק ונחשולים מתעווים אי שם רחוק מהחוף. משהו רוטט, הרגל שלו שוב יצאה משליטה. זה תמיד היה הסימן שלה כשהיא נסחפת לתוך שטויות ונותנת לפחדים הישנם שלהם להשטלת על הדבר השברירי הזה שלהם. אבל משהו עדיין לא מרגיש כשורה. היא פותחת את הפה, למרות שהמבט שלו כבר נהיה הרבה יותר של כלב מוכה שבעליו מתקרב עם הכפכף מאשר של הבן אדם המאושר שהוא אמור להיות ברגע הזה. "אתה די מוצא חן בעיני" משהו חסר. גם היא שמה לב. לאחר כמה שניות מורגשת פעמיה חזקה מתוכו, והדופק שלו חוזר לתפקוד. "טיפשה" היא חושבת לעצמה, "זה כל מה שיש לך להגיד", אבל כנראה שכן. הוא יושב מעליה, פתאום הוא שם לב לכמה שהרוח חזקה ולא לא היה קר, להפך, הוא מרגיש חמימות מסויימת, במקום בו היא אפילו לא יושבת אלא רק היד שלה מלטפת בעדינות, הוא כבר שכח איך זה כשהלב לא קפוא. הוא מביט אליה, נראת כל כך רגועה עכשיו, והיא צריכה להיות כי הוא לא הולך לשום מקום, לפתע בא לו לבכות, בא לו לדמוע מעליה ושהדמעות יצנחו לתוך הלב שלה וישטפו את הלכלוך שהסתבר שם, כדי שגם היא תוכל להבין איך זה שהי כל כך יפה. אבל הוא לא מסוגל לבכות. הוא לא ישן בגללה. כבר שבוע. בכל פעם שנרדם במקום לשקע לשחור הרגיל שבתוכו הוא ישן, הוא רואה אותה ומנסה לדבר איתה, מתפכך במיטה ומתעורר מכאב שהיא לא ענתה, אחרי זה פותח עיניים ומבין שהיא לא כאן, זה רק הוא. לבד. היא לעומת זאת ישנה כרגיל.

נכתב ב23/3/04

לפעמים נראה שכל מה שאפשר להגיד נראה כל כך מיותר שכל מה שתעשה לא יעזור שאתה פשוט לא מה שצריך. זה לא תסכול, העובדה הזאת די מתסכלת, כי ככה, אין אפילו תירוץ להרגשה הרעה הזאת. זה לא הבדידות. זה פשוט הלא המפחיד הזה, לא רצוי לא נחוץ לא נחמד פשוט לא. כל מה שהיא צריכה עכשיו - לא. לא ברשימה הזאת. ברשימה של הדברים הלא רצויים. "פשוט תמשיך לעשות מה שעשית לפני שהתקשרת" "לא מתאים לי להיפגש איתך היום" וזה כל כך לא היה במקום. כי באמת רציתי להיפגש איתה. לא כי כבר הייתי באזור שלה ולא היה איכפת לי ללכת שעה וחצי ברגל כדי להגיע אליה, אלא כי רציתי להפגש איתה. וביום שלפני, הליטופים האלה, לראות אותה אחרי כל כך הרבה זמן, זה עשה לי כל כך מוזר. היא תקועה בבית, אז הלכנו לבקר אותה, סתם החברים הטובים שלה ואני, כי אני הרי נדחף לכל מקום, ופתאום היא סתם ניסתה לישון עליי או לא יודע, אבל היה לי נחמד. אולי כי לא דיברנו, כי כשאנחנו מדברים בסוף אנחנו רבים על שטויות. אבל לא רבנו, ופשוט היה לי נחמד. איתה, עם החברים שלה. בעיקר איתה. וכשהם קמו ללכת, אני כמעט התחננתי שנשאר. לרגע רצו לי כל כך הרבה אפשרויות בראש - להגיד להם ללכת ולהישאר לבד איתה שם, להגיד להם שאנחנו לא הולכים לשומקום, לעשות משהו. כל דבר. פשוט שהיא לא תזיז את הראש שלה מהברך שלי. השלווה הזאת שיש לה. איך זה שלא משנה מה קורה, כשאנחנו רק מדברים, ולא משנה טלפון איציק או כל דבר, אני פשוט נרגע. כי בסדר לי איתה, כי איתה זה מרגיש קצת כמו בבית.מוגן, כל עוד היא לידי, שום דבר רע לא יקרה לי. אף אחד לא יפגע בי. חוץ ממנה כמובן, כי כשאנחנו רבים, אפלו לא רבים אלא סתם מתקטים מילולית קלות, אחרי זה זה מרגיש כמו דקירה בגב. זה לא הוגן. לא כלפיה ולא כלפיי. אני רוצה להתנתק מהכל. לשכוח את כל האנשים האלה שיש להם מפתחות אליי. לקחת את כל החלקים שלי, את כל הפינות בלב להחזיר אותן לעצמי, להתרכז בעצמי כדי להמשך הלאה. חבל שאין חנות לציוד אנוש. הייתי רוכש לעצמי "פרופוציות תקינות" מידה L כן זה נשמע כמו משהו שימושי. ככה לא אצטרך לצנוח מקיצוניות לקיצוניות. ואם כבר החנות, אולי גם מוח חדש, הזה לא מתפקד משהו, ופנים חדשות. והמון מוטיבציה, כוח ורצון לחיות, נראה שהמאגרים אוזלים לי. ואני והאוכל הלא מאוזן שלי, לא פלא שזה לא מתמלא חזרה. ולא, אפילו לרגע אני לא שוכח שזה הצד שלי, ושהיא, שונה בהרבה ממה שאני מדימיין לעצמי ואלי היא אפילו בכלל לא דומה לי עד כדי כך, אפילו לא טיפה אלא פשוט יודעת להקשיב וליצור את הרושם שהיא הדבר הכי נכון בשבילך, לכבוש אותך, רק בחיוך שלה, רק בתנועות שלה, רק במבט שלה. מי יודע, ואולי היא בעצם כל מה שנחוץ לי. מה זה משנה עכשיו. אני לא מה שנחוץ לה. אני פשוט אמשיך לעשות את מה שעשיתי לפני שהתחלתי את הפוסט. לבהות במסך ולחשוב על הכל, על כל האנשים, בעיקר עליה ועל עצמי.

נכתב ב11/6/2004

סנדרה הכי מעצבנים זה האנשים שנכנסים לך בשקט לחיים, בלי שאפילו תשים לב, יום אחד אתה פותח את העיניים והם שם. ככה היה עם סנדרה. פגשתי אותה פעם דיברתי עם חברה שלה לפני איזו הופעה. אחרי זה היא מצאה אותי ולא באמת דיברנו, אפילו שכחתי אותה. ואז פתאום בלי לשים לב, היא הייתה לידי, מהסיבות הכי לא נכונות, בזמן הכי גרוע, סנדרה הגיעה אלי. הכי מעצבן זה שהם באים בשקט. אחרת בטח לא הייתי נותן לה לבוא. אבל היא כבר כאן, משקיפה דרכי כמו שאני מבטיח לעצמי שוב ושוב שלא אתן לאנשים לעשות.

---

הכי מעצבן זה שהם הולכים ברעש. בוקר אחד אתה פותח את העיניים בגלל איזה דלת שנטרקה אתה רואה שהיא כבר לא שוכבת לידך, עם העיניים העצומות שלה עם הפנים השלווים שלה, בוקר אחד אתה פותח את העיניים ורואה שהיצירה הזו שאתה כינית סנדרה. בגלל כל הזכרונות היפים שלך מהשם הזה פשוט קמה והלכה. הכי מעצבן זה שהיא נכנסה כל כך בשקט שלא יכולת לחוש אותה, רק פתחת את העינים באמצע הלילה וראית אותה, בחושך, ישנה על ידך ובבוקר התעוררת כי היא ברחה. מעבר שלך, לעתיד שלה.

---

הכי מעצבן זה אני, מתפרק על אנשים הלא נכונים נגמר לפני הגמר. ורוצה תמיד, את מה שעשה לי טוב ורע.

 נכתב ב20/3/2004

שיחות קטנות_גדולות הם טיפסו במעלה מהדרגות והוא כבר הושיט את היד לפתוח את הדלת, מוסיקה מעוממת נשמעה מבפנים, כשהיא נעצרה במקומה. "מה קרה סנדרה?" הוא שאל בתמימות בזמן שניסה נמרצות להשחיל את ידו השניה בין הידיים שלה ולקבל נקודת אחיזה טובה בגב התחתון שלה. "לא רוצה להיכנס" היא קבעה נמרצות. "למה?" "הם ישנואו אותי, אני אשנא אותם ויהיה רע" "שטויות, למה שישנאו אותך?" "למה לא?" "בחייך, אל תתחילי שוב עם הערכה העצמית הנמוכה, שנינו יודעים שאת עושה את זה רק כדי לסחוט ממני מחמאות" הוא אמר בחיוך תמים וליטף לה את הגב "אני לא. אין מה לאהוב בי" "וודאי שיש!" "מה למשל?" "אם לא היית.. אם לא היית כל כך... כל כך משהו, לא הייתי מסתובב איתך..." היא ידעה כמה שהשיחות האלה מלחיצות אותו "אני שבורה ומורעלת" בכל זאת קבעה בפסקנות של שופט בג"צ הוא נעצר, הרפה אחיזה והניסה להסתכל לה בעיניים, היא , כרגיל לא נתנה לו. הוא התכופף כך שלא יהיה לה לאן ללכת עם העיניים שלה. "למה שתגידי כזה דבר?" "אתה יודע טוב מאוד למה!" "כן...?" "אתה יודע, העבר שלי... הידיים שלי, אתה יודע שאני דפוקה" "מה שדפוק אצלך זה הבטחון עצמי, כל השאר בסדר גמור" "בוא נהיה קיטשים" זילזלה "בואי נהיה מציאותיים, יש שלוש זמנים עיקריים, עבר הווה ועתיד. תני לעבר שלך להשיאר שם" "אמר האדם ש..." "כן, אמר האדם חסר העתיד, שעסוק מדי בלשמר את העבר שלו במציאות כדי להיפגע ממנו שוב ושוב" הטונים עלו וירדו בצורה מדאיגה "אוף, אני רוצה הביתה" "רגע, מה רע בידיים שלך?" "אתה ראית!" הוא לקח את היד שלה, הפשיל את השרוול ונישק את הצלקות. "זה הידיים הכי נעימות שאי פעם נגעו בי" פסק בשובבות "טוב, בוא ניכנס כבר פנימה לפני ששוב תתחיל לדבר שטויות" היא פשוט הכירה אותו טוב מדי, אפילו שידעה שהוא צודק, מחמאות זה הצד החלש שלה. וגם שלו. "בואי נעלה לגג ונשב שם, את יודעת, כל הרעיון של המסיבה, די טיפשי, רק שנינו יהיה הרבה יותר כיף" היא ניסתה לזייף פרצוף חושב, שלא עבד עליו, אבל די שיעשע. "מאיפה עולים לגג?" אמרה בטון של אני_לא_רוצה_אבל_אם_אתה_מתעקש. אבל הוא ידע מה הולך לה בפנים. אז רק חיבק אותה והם עלו לשבת על הגג.

---

"אני אוהב אותך, את יודעת?" הטון הערסי אף פעם לא צלח לו אבל בלי איזו ג'סטה של בדיחה זה פשוט נשמע לו דבר טיפשי להגיד. כי זה סתם מילים ואם הא לא מרגישה את זה, הן לא ישנו דבר. "אתה רוצה להתמזמז איתי, יש הבדל. הבדל גדול" הנימה הבג"צית הוא הוריד ממנה את היד והתקפל לתוך עצמו. צחוק או לא, נמאס לו שעד שהוא מעז לומר לה את זה היא פשוט מזלזלת אפילו שהיא יודעת עד כמה זה קשה לו. היא דפקה לו אגרוף לזרוע, אחרי זה קמה ונשקה בפעם הראשונה "איפה חוש ההומור שלך?" ניסתה לחייך. "הוא לא פועל כשאני מדבר איתך על דברים רציניים, ובמיוחד לא עלינו" "עלינו?!?" "את יודעת למה אני מתכוון" היא ידעה.

נכתב ב23/3/2004