על השולחן,

אין לי מחשב,

וכמו תמיד, כשאתה לא שם - הכל קורה. ואני מתכוון הכל, אנשים חיים, אנשים נפרדים, אנשים מתאהבים ואני, נשאר במקום, כל כך הרבה קורה שלי אין כוח כבר לעקוב, כל  כך הרבה פעמים אני ככה קרוב מלהרים טלפון למישהו שממש בא לי לדבר איתו באותו רגע, אבל איכשהו בסוף זה תמיד נדחה, אני פשוט עייף, עייף מכדי לקרוא, עייף מכדי לדבר עייף אפילו כדי לחשוב, מזל שי את ג'אקי שמסיח את דעתי בלילה, ככה אפילו בלי להיות מודע לזה, הצלתי את העצמי מהצרה הגדולה ביותר.

תסדרו, ואני מתכוון אליכם, אהבה עושה אנשים טיפשים, תמיד תזכרו את זה ואל תאשימו זה את זה אחר כך, זה הכל, עכשיו צריך לחזור לעבודה, נקווה שנתראה ברוקי.

הגיע תורה... ובאמת שלא נחוץ לשלוח לה לינקים. תודה.

האמת הא שזה אפילו לא נכנסלפוסט אחד, אז חצי, או: אזועכשיו, פלאשבקים מהקראש הקודם

last night I...
Last night I dreamt that somebody loved me
מדהם כמה שהדברים האלה אמיתיים האלה לפעמים,
איך בן לילה נראה לך שאתה כל כך במקום טוב בין אשים או אפלו אחת בודדת שאובים אותךאו מאוד אוהבת.
No hope no harm, Just another false alarm
ובעצם אין לי מושג מה זאת אהבה.
לקח לי שלושה חדשים לקלוט כמה שאני אוהב אותך וספק האם הייתי מבין את זה אמלא הלכת. בספק האם היתי מעריך את ימי השלישי לפני שהם הפכו לסיוט. זה בא לי כל כך מהר שלא הבנתי, לא קלטתי עד כמה אני תלוי בך. עד כמה אני אוהב אותך. עד כמה אני זקוק לך. לחיבוק החזק שלך וציפורניים שלך שורטות לי את הגב בשיא הכוח, כמה אהבתי את הצלקות הקטנות האלה שנשארו לי על הגב, אחרי שחזרתי ממך. כמה אהבתי להיות לידך, להרגש את החום שלך, להביט שעות בפנים שלך כשישנת.

והכל עכשיו שונה כל כך, הלכת מזמן, ואני כל כך מקווה בשבילך שאת מאושרת. כי אם גם את לא, אני באמת לא אעמוד בזה. אבל בטוח שאת שמחה, מגיע לך שתהיי שמחה. אבל אל תשנאי אותי. לא משנה מה קרה. לא משנה מי אשם, לא משה מה היה, פשוט אל תשנאי אותי. עוד 10 ימים שניפגש מתך חוסר ברירה פשוט תחבקי אותי. תבאי מאחור ותחבקי אותי כמו פעם. אחרי זה תברחי או שתישארי לראות אותי מתמוטת שם לי ליד התיאטרון, אני כל כך נואש לחיבוק ממך, אילו יכולתי הייתי רץ אליך ועושה את זה אבל זה יחשב אונס.

אני לא יכול יותר. ושנינו יודעים שעשית את מקסימום האפשרי כדי להתנער ממני. כל התגובות שלך, כל השיחות איתך, כל אינטרקציה אפשרית בינינו לוותה בכל כך הרבה שנאה שאני לא מאמין שאת יכולה להחזיק בתוכך. חכמים ממני אמרו שהגבול בין שנאה ואהבה דק ומטושטש, ואני כל כך רוצה להאמין בזה, כל רוצה לב שמתחת למעטפה של השנאה את בעצם רוצה את מה שהיה לפחות חצי מכמה שאני רוצה את זה. כל כך רוצה להגיש אילוץ קבוע בעבודה ולהמשיך לבקר אותך כל יום שלישי, אני רוצה אותך, את החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. אחרי שעבר עלי כל כך הרבה, כשכל פעם את היית נקודת הקיצון - מה שהפיל אותי על הקרשי, מה שחתך לי את הידיים, מה שהכניס לי את הכדורים לפה, מה שגרם לי פשוט לברוח ולנסות לשכוח. לא חשבתי שהיה ככה. לא חשבתי שיהיה מישהו בעולם המסריח הזה שיוכל להוציא כל כך הרבה ממני, זה בטח אומר שאת מדהימה, בעיני לפחות.

עוד 10 ימים. ואני כל כך פוחד. פוחד מה22, פוחד לראות אותך. פוחד מהמבט השונא-אותי הזה. פוחד מהעיניים שלך, מהעוצמה שלה, מהתובענות שלהם פוחד להיזכר בכמה עמוק ששחיתי בתוכן. פוחד להישבר כשבסך הכל תהי קרה [בלשון המטה] כמו שהייתי בחודשיים וחצי האחרונים. פוחד שכלום לא ישתנה.

לא רוצה שתכאיבי לי יותר. ולא יכול לשכח אותך. ותאימיני לי שניסיתי. אפילו פעם פמיים חטאתי ובאמת רציתי לשכוח אותך כי רק ככה אולי אוכל להיות מאושר מתישהו אבל לא. בכל פעם, קרסתי, התחלתי לצנוח, ונהיתי חולה. עליך, ממך, מה זה משנה. את יכולה לשכוח הכל כל כך בקלות. האם באמת לא הייתי כלום בשבילך, אם כך למה את שונאת אותי עכשיו. וגם אם זה יתכן, אני מבטיח לך שפגעת בי מספיק, באמת שאת יכולה להפסיק עכישו, לא יודע מה היה היעד שלך, אבל השגת אותו והרבה מעבר. עכשיו את יכולה להפסיק. או לפחות לרצוח אותי כדי שהאעילם לחלוטין.
זוכרת שפעם אמרתי לך שאם אי פעם יקרה איתך משהו הלב שלי אולי ימשיך לפעום אבל לא יהיה לתוך מה? תראי אותי עכשיו! כבר כל כך הרבה זמן שאני מקיים את זה, בלי לרצות, בלי לנסות זה פשט ככה. אני אבוד בלעדייך. מה איתך? איך יכולת פשוט ללכת, הרי היית מתה מייד אחרי, כזה דבר לא אומרים סתם, את יודעת ובטח לא כשאת יודעת שאני מאמין לך.

בבקשה. תעשי משהו. תקראי את זה כשאת סתם גולשת בישרא, כאילו שאת סתם גולשת בישרא. או שפשוט תחבקי אותי. תעשי שאני אבכה, כולם יודעים שאת יכולה, את היחידה שיכולה . תעשי משהו כדי שאוכל להיות מאושר עם כל מי שמגיע לי להיות מאושר איתו. או לחילופין תעשי שלא יהיה אפחד אחר מלבדך, ושנהייה רק שנינו נגד כולם, ושיזדיינו כל השאר. וואם לא, אז פשוט תהיי אמיתית ליום אחד איתי, ותגידי לי מה את מרגישה, תראי לי את עצמך בלילה, כשאת לבד עם האמת שלך, תחבקי אותי חזק ותדקרי אותי אם זה מה שאת מרגישה אבל תעשי משהו.

 

איב, אני כל כך אוהב אותך. ואת אמרת שגם את.
תצילי אותי. רק הפעם.

אוליב.

 

 

 

Last night I dreamt
That somebody loved me
No hope no harm
Just another false alarm

Last night I felt
Real arms around me
No hope, no harm
Just another false alarm

So, tell me how long
Before the last one?
And tell me how long
Before the right one?

The story is old - I know
But it goes on
The story is old - I know
But it goes on

Oh, goes on
And on
Oh, goes on
And on
( the smiths - last night I dreamt)

נכתב ב 12/6

הלילה ההוא, איתה.
לילה.
בעצם לא יודע מה ההשעה, בחוץ חשוך והשאר לא חשוב כלל.
הרחובות של זכרון רטובים מהגשם שהיה הבוקר, בחוץ הכל רענן ומריח פשוט נפלא, אורות של חניות קטנות מאירות את פניה בצורה כה נפלאה. כמה שאני אוהב אותה. והיא צועדת לאט לכיווני, אני צחיש את צעדי, היא עם החיוך שלה שתמיד כובש אותי, אני לפתע לא שם על הדיכאון שלי.
חיבוק.
עדיין חיבוק.
לאט לאט הולכים למק', קונים שתי ארוחות והולכים לבית של אחותה. מבאים לה אוכל כי היא צריכה לשתות אנטיביוטיקה. בדרך אני מספר לה על איך הגעתי, איך חיכיתי חצי שעה למונית שירות כשלידיי ברכב עם מזגן איש זקן וקשוח ואיך כשהגיע אישתו ברכבת הבא הוא פשוט הציע לקחת אותי לזכרון ככה סתם כי האנשים שם טובים.
בדרך עוד חיבוק.
ועוד אחד.
עוד נשיקה.
עוד ידיים שלובות, עוד חיוכים. הכי קרוב לאושר.
בבית של אחותה, כולנו אוכלים. כשאחותה פולטת o_O מדי פעם, "אתם כאלה חמודים","תמצאו חדר" או "תפסיקו עם זה שניכם" אוי כמה שאחותה כיפיית, כולנו יושבים צוחקים אחותה סורגת לי משהו חמוד.
"אתם, כיף לכם יחד?"
*הנהון משוטף*
"אז למה לנסות להגדיר את זה? פשוט תעשה כמו שאתם עושים עכשיו אל תסתבכו במילים"
*חיבוק חזק חזק* ואני - "את צודקת, מילים רק יהרסו."
אחרי זה אחותה נרדמת, וכעבור כמה שעות היא קמה ויוצאת לבלות. רק אני והיא נשארים אצל אחותה בבית, חיבוקים. נגיעות. בלי חולצות. היא מושכת אותי מעליה כמו תמיד, ליטופים, נשיקות. היא במחזור. וגם ככה אין עלי דברים, ומילא אנחנו לא יכולים לעשות כלום כי שנינו דפוקים. אבל נהיה חם, נהיה אולי אפילו מאושר. אני רק מלטף לה את השיער. אחותה צודקת, אעדיף למות ולא לאבד אותה עכשיו, איך מישהי אחת יכולה לגרום לי כל כך הרבה אושר? אני אפילו לא שוכב איתה. אולי בגלל זה. העיניים שלה, כמה שהן יפות, כתם עור קטן של הטלוויזיה מנצנץ עליהן. "אני אוהבת אותך" מושכת אוי יותר חזק, אני כבר שוכב עליה, הידיים שלה מלטפות לי עדינות את הגב. אחרי רגע ציפורניים חדות גולשות בשיא העוצמה על כל הגב. מענין האם היא תדע שרק היא, לא הציפורניים שלי, לא השיניים של אף אחד, לא סכין יפנית חדה, רק היא יכולה לפתוח לי את העור. אולי בגלל שאני אוהב אותה, כל גופי מרגיש בנוח איתה, אולי בגלל זה הוא מרשה לה לגעת בו ככה. אני מרכין את הראש שלי, נושם לה על הצוואר, מגרד לה אותו אם האף ורגע אחרי נושך. רק לשניה, האחיזה שלה מתחזקת בפתאומיות. ואחרי זה נשיקה מאוד ארוכה. עוד כמה חיבוקים והבטחות שבפעם הבאה נצטייד טוב יותר והולכים לישון, כפית. כמה שכיף כשהיא בתוכי, מחמת אותי, והפנים שלה, כל כך יפות כשהי ישנה, תמונה שתשאר לנצח.

אחותה חוזרת חצי שעה אחרי, כולנו ישנים. למחרת הולכים לבית הספר שלה, סתם שיחות היכרות עם אנשים שלא אזכור אפעם, מענין האם היא ידעה שאנ לא אפגוש אותם שוב לפחות לא ככה, השיעור שלה מתחיל, ואני נוסע לרכבת הביתה. כבר אור בחוץ, השמש מאירה אותי, אבל בעצם אי יותר בהיר ממנה, אני לא צריך שום דבר אחר. רק אותה. ועכשיו, עכשיו נותר רק לשרוד את השישה הימים הבאים, עד ששוב יהיה יום שלישי, ואני שוב אהה ברכבת, שוב ננסה לחשוב על איך להגיע אליה, שוב אנסה לצעוד את השמונה ק"מ לבית שלה.

זה היה כל כך מזמן,
ופתאום זה מרגיש כמו אתמול.
אני אוהב אותה. פשוט ככה.
לא יתכן שזה פשוט נגמר ככה.
תגידו לה.
תגידו לה שאני פשוט כל כך אוהב אותה.
תגידו לה שאני לא ניסיתי ללכת, פשוט הייתי צריך לחשוב.
תגידו לה שאני שם בשבילה.
תגידו לה שרק תתקשר ואני אהיה שוב ברכבת לבנימינה, ולו רק לשעה.
רק כדי לראות אותה.

נכתב ב16/6, עכשיו זה כול להפף בלות לפרסומת של רכבת ישראל

כתוביות סיום
זה מרגיש לי ככה. נסעתי היום באוטובוס, והיה עוד אחד מהשירים האלה, הנוסטלגיים של שנות השמונים שבהם זמר וזמרת שרים על איזו אהבה נכזבת שלבסוף מתגשמת, וחשבתי לעצמי, בעוד בצד השני של החלון חולפים דוס אחר דוס [מהחסרונות של ניסעה בבני ברק], על איך הכל מתחלף, איך, אפילו אם עכשיו זה הרגע, הרי לא אוכל להראות לה את זה אי פעם, ואם עכשיו ממש עכשיו יש לי סיכוי, לא אדע לנצל אותו. הכל חולף לא על פני, עוד דוס ועוד אחת, דווקא די יפה ונראת מאושרת.

אולי אני מנחש נכון בכל זאת. והיא רוצה חיבוק פרידה. אני רוצה חיבור התחלה, לא חזרה למה שהיה קודם, ממש לא. חיבוק להתחלה חדשה, זה ידוע שאצלי הפעם הראשונה תמיד נכשלת. אני רוצה התחלה שנייה איתה, איטית יותר, מחושבת יוותר, כזאת שנינו נדע מה חַסָר לנו בזמן האחרון ושנינו נדע שפשוט זה לא יקרה שוב, לא מתוך פחד, אלא כי לא צריך. יש דברים שמספיק לעבור פעם אחת וזהו.

ובכל הזמן הזה אני יושב לי מול המחשב, פולט מילה אחר מילה, שחלק גדול מהן זה אני לי ואולי עוד קצת שלי, ולפעמים זה נראה לי מוזר, לדבר כל הזמן על עצמי, על מה שאני מרגיש, על כמה שאני מתגעגע אליה, ומדי פעם לעלות איזו תהייה, תיאורית קונספירציה קטנה שהכמה החודשים האחרונים שואתיים ככל שיהיו, היו רק איזו בחינה גדולה, על איך אני אשרוד בלעדיה, על מה אנחנו אחד בשביל השני, ובעצם, מה היא בשבילי. אבל אם חושבים על זה, כל החד צדידיות הזאת. היא הגיונית. זה הבלוג שלי, לה יש את הבלוג שלה, מזמן עברה התקפה שהיינו כותבים אחד אצל השני, אף פעם לא היה זמן שבו היא כתבה עלי. אולי TheShe צודקת, אולי כי יודעת שאני אקרא את זה. אולי מתוך איזה רגש נעלה של להיות גבורה. [גם כן - גיבורה על חלשים}. ויש מצב שבשבילה הכל באמת היה משחק. חבל שלא עבורי, בעצם גם אם ידעתי, אני גרוע במשחקים, אני תמיד מפסיד, נראה לי שזה בגלל שיש לי בעיה קטנה עם הבטחון העצמי.

נראה לי שאי הולך לעשות משהו. בדרך כל במצבים האלה אני שוקע כמה ימים ואחרי זה פשוט שם זיין על הכל ועושה מה שאני צריך לעשות למעני, ואחרי זה מתמודד עם התוצאות, אלא, עולות לרוב הרבה מעל למצופה. ובמקום להיקרע ממה שאיני עושה אקרע בגלל מה שעשיתי, לפעמים, ההבדל נראה קטן מדי, מספיק קטן בשביל לחצות אותו. והפעם אין מטפורה מתאימה לזה.

ובנתיים, הגעתי ליעד שלי באוטובוס, הדוסים מזמן חלפו להם, איתם המחשבות העמוקות, רק שרידים קטנים - כאב חזק בחזה, ותמונה שלה,שתבועה לי בראש, מהיום שבו היא נתנה לי את המכתב, התמונה מהמטושטשת שלה שהייתה אצלי בבלוג והייתי נוהג להיעצר עליה בכל פעם שגילגלתי כדי לגלות את מונה הכניסות, התמונה הזאת, מופיע בכל פעם שאני עוצם את העיניים שלי, ופתאום אני קולט את עצמי מתהלך ברחבי פ"ת עם עיניים עצומות לרווחה, חי בחלום, על איב שלי.

נכתב ב18.06

דר. רוח רפאים.
"זה לא שאני לבד, אין אף אחד... אין אפחד."
זה לא אני שוכח, זה לא שאני מרגיש פחות, פשוט הימים עושים את שלהם, וכבר עייפתי מלהרגיש, כבר עייפתי מלכאוב ועייפתי להתגעגע, אז ככה באיזה מקום אני מרשה לעצמי להיסחף קצת בעבודה, לקבור את עצמי במשמרות ערב/לילה/סופ"ש ולהתעייף מזה נפשית במקום להתיש את עצמי.
 
ויודעים מה? כשלא חושבים על זה זה כואב הרבה פחות
 
חוץ ממאוחר בלילה, במונית חזרה מהעבודה, כשכולם שקטים עייפים, ואני לא יכול שלא לחשוב עליה, חוץ מכשאני מגיע הביתה ואני לא יכולשלא לבדוק מה שלומה, להיכנס לה לבלוג למרות שברור לי מה זה יעשה לי, כמו בכל פעם, הקווצ', ואחרי שאינ רואה שהיא חיה, להתחיל לצחוק על עצמי ולהבין מאיפה כל זה בא. ואין לזה תשובה, זה פשוט ככה, היא פשוט כ כך חשובה לי. זה הכל. ומחר אני רואה אותה, בהופעה של אורפנד, נראה לי שכבר לא אחזיק מעמד ופשו בשיר הזה שלנו אקרוס, שוב.
 
 
"את הולכת, איך חשבתי?..."
"תמיד כשאמרת לי לא, אני רציתי בך הרבה יותר"
אולי זאת הבעיה?
 

נכתב ב21.6

תכניות:
מחר להיפש עם חבר ילדות
בעוד ומיים לסוע לחיפה והצפון
בעוד שבוע לעבור את הראיון לISP
בעוד חודשיים לטוס ללנדון
בעוד ארבע חודשים להוציא CCNA
בעוד חצי שנה להוציא רשיון
בוד שמונה חודשים לקנות אותו
בעוד תשע חודשים להתקבל לISP LEVEL 2
בעוד שנה לשפר בגרויות
בעוד שנתיים שלוש להתחיל ללמוד
בעוד חמש שנים לסים תואר.

זה נראה כל כך טוב על נייר, לא? בפועל, אני לא חושב שמשהו מזה יקרה... יש את הדברים שיהיה אפשר לדעת כבר תוך כמה ימים, ויש דברים שיהיה אפשר לדעת רק עוד כמה שנים, כך או כך, גם הדברים שיתגשמו, ובזה יש לי אמון טוטאלי, יתגשמו ללא ספק לתוך משהו שונה מהותית ממה שזה נראה עכשיו.

המחשבות נודדות לאחרונה, אני לא יודע למה, בסך הכל אני עסוק מדי להתקיים ולא להתקיים כרגיל, כשאני לא בעבודה אני לומד אבל לא לומד דבר חדש, כשאני מאושר, אני אומלל באותה מידה, כשאני מתכנן, אני כבר יודע שזה לא יקרה, כשאני כותב לבטח בסופו של דבר אעבור לעכבר ואוריד את כל הפסקה, למעשה תוך כדי שאני כותב מילים שימחקו אני גם מנסה לישון שינה מול המחשב, מול הכתבן הישן והטוב של גייטס, שזה כמובן בזמן שבעצם אני עובר למערכת הפעלה אחרת אבל בפועל עובד על הישנה, "אל תדאג, אני חולמת עליך, אבל חיה עם כולם".

אומרים שהרעיונות הגדולים נולדים בשירותים, ואפילו יש בזה מן ההיגיון המעוות, אבל אצלי, זה שונה, אני ייחודי, בדיוק כמו כל השאר אגב, אצלי המחשבות עולות כשאני שוכב לישון, לרוב זה לא בלילה בעיני כולם אלא בשעות הראשונות לזריחת החמה, אבל זה עדיין נכון, מה שוירה פעם אמרה - שבלילה אין לנו לאן לברוח ואנחנו כנים עם עצמינו. גם זה אירוניה שכזאת כמו כל הדברים מקודם, בלילה, אינך כבול, אתה יכול ללכת לאן שתרוצה, לחשוב מה שאתה רוצה, לעוף על כנפי הדימיון והזמן בלי שתצטרך לעצום עייניך, ויחד עם זאת - אתה כבול לעצמך ולאחרונה, סביב כל משמרות הלילה האלה ונדודי השינה שלי, נאלצתי לחשוב די הרבה.
תחילה כמובן אל הדברים הטריוולים שאתה בוהה בהם בלי להיות מודע אליהם, איך לא עוד משחשק מציאות שכזה - הינך בוהה בכלום אבל ראוה הכל. הקיר שלי למשל, בסך הכל פיזור אקראי של בליטות, חוויות קטנות וגדולות שמשאירות לך צלקת על הגב אם אתה לא נזהר. הקיר הזה הוא חידה לא קטנה, לא פעם ניסתי להבין איך יצרו אותו כל כך מיוחד, בליטות בגדלים שונים במרחקים גודלים אך משתנים, אבל גם פה, בעיניי יש הרבה מעבר, גם כאן ה"מעבר" הזה הוא רק אוסף של מחשבות אקראיות, שיטה ליצירת עומק, דרכי להדחיק בעצם את העובדה שאני כל כך פשוט ורדוד, על ידי ניסיון לחשוב מחשבות עמוקות, רק על דברים לא נכונים, כמו הקיר. ובכל זאת יש כאן משהו מיוחד: אם מביטים מרחוק מול הקיר למעשה רואים קיר חלק, כמעט טאבולה ראסה,פיזורים אקראיים שם טיפות, לא שיש מעט טיפות, אבל בבירור רואם את הקיר ש מאחוריהם ולמעשה העין מבטלת את יוצאי הדופן בקלות, דבר מה נסוף - רואים את שתי קצוותיו של הקיר, או בקיצור - מראה המזכיר נייר מדפסת ששופשף עם מחק -הינך רואה את קצוות הדף, הינך רואה את פרורי המחק, והינך יודע בדיוק מהו הדף שעליו הם נחים, יתרה מכך ורק כדי להדגיש את העניין - נניח שדף זה היה עיתון - הרי שלמרות הפירורים היה ניתן לקרוא את הכתבה שהיתה תחתיהם.

אמת ראשונה - בפעול אני אדם די רע. היות והיני חסר דת - אין לי אל שידע על כל הדברים הנוראיים שכמעט עשיתי, והיות ואין לי אלהים - למזלי זה אף פעם לא הזיז לי יותר מדי. רמסתי אנשים, החדרתי וסובבתי כינים בגב בפנים, וזחלת נחשים אל מיטתיהם של אהוביי, יריתי ורק אחר כך שאלתי שאלות ובינינו החלק האחרון, רק כשהיה לי מצב רוח טוב, נטשתי וברחתי והחלק הטוב מכולם שרק עליו מגיע לי להישרף בגיהנום הוא שהנרקסיזם שלי מעולם לא ניתן לראות את כל זה, למעשה חשבתי שאני בן אדם די טוב לב, עם מצפון נקי ובטן במלאה בשר וחלב.

מצד שני, אם מקרבים את הראש לקיר, ולא שזהו שינוי גדול בעמדה, רק הזז של 90 מעלות והתקרבות 50 ס"מ פתאום נאלמים להם גבולות הקיר, ובמקום העין רואה פשוט אופק אנכי, לא משטח חלק ועליו טיפות אלה משטח הררי  ללא מילימטר של מנוחה, אור כוכבם רחוקים שמסנוור אותך כמו השמש שמולך, לפתע עובר הזרקור מהעיתון אל הפירורי המחק, הדבר הניח הזה נראה לך ככל עולמך, מפריע לך לראות הלאה ונדמה שאם רק תזיז אותם, הרי הם, קטנים ככל שיהיו, חוסמים כרגע את כל הראות שלך, ונדמה שאתה טובע בהם. אותו קיר, אותו גודל, אותה עין של אותו אדם, אם אותן תכניות.

אמת שניה - בסך הכל אני לא בן אדם רע. רק שלשום קמתי פעמיים וכמעט שברתי את הרגל בגלל איש זקן באוטובוס שלא היה סגור עם עצמו איפה הוא רוצה לשבת, לא פעם אני מוצא את עצמי מנסה לתמרן בין כל הצרכים של כל השאר, ופתאום כבר מתבלבל ומטרותיהם של אנשים שאני אוהב נעשים שלי, בין אם בפעול או בתכנונים עתידניים, בין אם להיות אדם להיות משהו שונה בשביל שמישהו יהיה מאושר, או לתכנן תכנית כושר פרועה כדי שהיא תוכל להגיע לצוללות, זוכרת איך רצית להגיע לצוללות ואיש לא האמין בך? ואני אדם די פגוע, לא יהיה זה שקר אם אספר שאנסו אותי, בגדו, דקרו בגב ולא פעם פשוט רצחו עם כמה מילים, כמה מבטים ואחרי כל זה אני מנסה להסביר לעצמי שאני מאושר רק כי אני עדיין אוהב אותו והוא מאושר עכשיו, רק כי חייבים להיות מאושרים באושרו. אני חושב שאחרי שאמות אהיה רוח רפאים, פשוט כי בכל יום נשאר לי עניין לא סגור אחד לפחות ואם אני מנסה לסגור לפתע נפתחים עוד כמה. ואי אפשר ללכת לגיהנום או לגן עדן כשיש לך עניינים לא פטורים מאחורייך.

ואתם יודעים מהקיר שלי ייחודי, בדיוק כמו כל שאר הקירות בבית, הוא חלק ואין בו פיסה חלקה אחת, ובדוק כמו שבעוד רגע אעצום את עיניי ואביט לעומק אלתוך אישיותי הרדודה, וכמו הילדה שאהבה את טום גודון, אברח עמוק אל תוך היער בניסיון לצאת ממנו. כי בסך הכל, על עף חוש ההתמצאות המעולה שלי, אני אבוד מזמן.

לאחר שעות עבודה (רצח) וסינון (מחיקה וגזירה) והרבה כיווצים (כלומר, נפח התמונות ירד מ23 מגה לאחד וחצי), אני גאה (ובסגריים טיפה פחות) להציג המסיסיידר.

(למי שלא הבין - היא פוחדת מהInvisable man)







("שיחררנו את הגז, מואה חה חה)






דולף. קשוח.



נו , איך אפשר שלא לתעד כזה אושר


(לי אין מילים :)


איך אפשר בלי - סטריפ  קוא קוא דה לה אומו

ליאם, בתפקיד נערת הסיידר





הסיבה שלמענה התכנסנו - סיידר


אז מה אנחנו עושים הלילה, עומר?






אינביבל מן מכה שנית








אומנות.


תכירו - בר. נחשו - למה היא מופיע בהרבה מהתמונות.


רוצה סוכרייה?







סטרייט אמרת?

:)

כמובן שהגרסה הלא מצונזרת נמצאת אצלי במחשב.

צילמו אותי בזמן העבודה...
(אה, והסיגריות - לא שלי, באמשלי)

על זה נאמר - תמונה אחת שווה אלף מילים....

או כמו שאומרים בפרסמת של פריגת - עובדים קשה אצלינו במוקד.. (אם הלקוחה הזאת אגב חיפשתי במשך 8 דקות את X האדום סוגר את החלון בXP)