על השולחן,

תל אביב ממש עכשיו,

שנים שלא ראיתי כזה ערפל (אני מתכוון לא של פיח או של חול מהעבודות בכבישים)

מיאר,

לומד כל הלילה.

זה שילוב מנצח, ואפוקליפטיקה ברקע,

זו באמת הרגשה מהימה,

כבר שכחתי אותה, 4 חודשים שלא שתיתי, ונראה לי שזו פעם ראשונה שאני שיכר בבית,

פשוט עד עכיו זה לא יצא,

והמחשבות הכי טובות עולות כשאתה שיכור-

למשל - כשאתה מתרחק אתהנשאר באותוהמקום בדיו, פשוט כי אין לאן ללכת, רק פוגע בעצמך, מנתק מכטלם ומשחק אותה מאושר

ואני לא מאושר עכשיו,

אני בדיוק באאותו המצב שהייתי לפני חודש וקצת, כשנסעתי לחיפה,

אני וכר שרציתי לדבר עם מישהי  שם, מישהי שפעם אמרתי לה שאפילו שאנחנו בקושי מדברים, אני יודע שגשבאמת אזדקק לה, אוכל למצוא אוץה ולדבר איתה ונראה שהייתי זקוק לה. כי, אפילו שהיא קטנה ממני באיזה שנתיים היוותה ההתגלמות של הבוגרת, דברים שאף אדם אחר לא יכל להבין, היא ידעה, ואני רציתי לספר לה על התגליות החדשות שלי, כמו זה שסוף הבנתי שאי אפשר להתגעגע לדבר אמיתי, ולכן געגועים אינם אלא עוד דרך לגיעה עצמית או שהבנתי כמה שאני בודד, פשוט בודד כי אין לי בן אדם שאני כול לחלוטין להיפתח בפניו, חוץ ממנה אולי, וםג ה לא תמיד, למעשה לעיתים מאוד רחוקות, וקיוויתי שזו אחד מהפעמים הללו, איזה טיפש, הרי זה ידוע שכשאתה רוצה ומייחל שאנשים יפתיעו אותך זה לא קורה, ולכן רק שיחה שטחית שבה אני לא מבין את מה היא אומרת אלה את העובדה שאני באמת לבד, אפלו היא לא שם, וה דווקא הכי חבל, כי היתי זקוק לה,

ולמה זה קשור לכאן,

כי עכשיו זה ככה, עכשיו אי הכי לבד בבעולם ואני זקוק למישהו לדבר איתו ואן אף שם שעולה לי ישר לרש, ועד תום,תמיד היה אחד כזה, אין אפשרות לתאר מה ה פתאום להיות לבד בלי המספר הה בשיחות האחרונות שאתה תמיד מחייג אליו בשתיים בלילה כי הוא יבין ויחם או יאמר משהו חכם, פשוט לגמרי לבד. לבד שיכור וערום. ות'אמת זה מגיע לי כי. לא יודע למה אבל אני בטוח שיש סיבה כמוו שאני יודע שמצב הה יגמר יום אחדף אני לא יודע איך, אולי אני אגמור אולי המצב אבל זה בלתי נסבל.

עכשיו אשתוק ומשיך להיות מטושטש, הכי טוב ככה.

האנשי השנה - שעברה מיום כיפור ליום כיפור, סדר כרונולוגי של אנשים שהיו מיוחדים, אבל היו:


אילנה

וירה

ג'יין

דולף

אורי

סולידד

ג'ו

יעל

בר




סך הכל: 9

הלו"ז של שבוע הבא מתחיל להידחס, יש ישיבת צוות של העבודה, מסיבה של העבודה (אם אלכהול חופשי) רוקי (שליו אני לא יכול להגיע) הופעה של אורפנדלנד (שאליה לא אגיע) נסיעה לפרדס חנה ביום רבעי בבוקר, הופעה של הבילויים בשישי בערב (שאליה אגיע רק אצליח להזיז משמרת בעבודה) ערב מחווה לענבל פרלמטור (ראה פוסטר) שאליו אני בטוח מגיע רק שיהיה עליה להזמין כרטיסים במהלך השבוע, חוצמזה – צריך לסיים את רשימת הדברים ללונדון, לקנות כרטיסים (יום ראשון) להזמין מקומות באכסניה (שני) ולעשות רשימ דברי שצריל לקנות.

מזל שיש את הטיסה הזאת, אחרת לא יודע מה הייתי עוה עם עצמי. מה שכן אני צריך לעשות עוד מסע אחרון לכ"ס לקחת משם את כל הספרים שלי – "ספר האשליות" מיעל, ו"דור הפרוזק" מאיזו חברה טובה שלה לשעבר שזה דבר שאין לי מושג איך אעשה, אבל לפעמים צריך לרדת לזנות בשביל דברים ששווים את זה.

ואו, זה בהחלט יום כיפור הכי פעיל שהיה לי, מהימים האלה שבהם לא קורה דבר טוב (פרט למציאת הפוסטר) ויחד עם זאת קורים כל כך הרבה דברים שגורמים לך להרגיש חי. וזו הרגשה שהייתה נעדרת כבר יותר מדי זמן.

(אפשר לסיים לקרוא כאן)

ראשית כל בר זרקה אותי, הקשר בסך הכל החזיק כשלושה חודשים שזה ללא ספק השיג אדיר, בהתחש בזה שחודשים מתוכם היו מונוגמיים, אבל עכשיו זה נגמר, לטוב ולרע, ואי הולך לקחת את זה לטוב כי בסך הכל זה נגמר טוב, אולי הפרידה ה"מוצלחת" ביותר שהייתה לי עד עכשיו, ולפעמים טוב שדברים נגמרים, ו שאני מתבגר, אבל כבר מזמן שהייתי צריך את הלבד הזה, ושעתים לבד בפארק נידח בתל אביב עזרו לי מאוד לרוקן את הראש.

המאת היא שאני מת על יום כיפור מהבחינה הזו – אין אוטובוסים, אין טלוויזיה פשר לראות את עצמך ככבול, אבל בעצם כל אחד חופשי, להיות רק עם עצמו, ללכת ולחשוב, על מה שעבר, אם תרצו על השנה שעברה, או סתם לשבת בפארק ולנשום אוויר טיפה יותר נקי לשם שינוי אנשים שגרים בכפר לא יבינו אותי, אבל כן, בתל אביב (ועברתי חלק לא קטן ממנה ברגל הערב) האוויר שונה.  תכלס, אני מת על השקט הזה עכשיו, וסביר שעוד שבוע שבועיים כשה יאמס לי  אנסה חזור, כמו תמיד, והדברים יהיו שונים, שונים אבל שווים, כמו ששמוצה אמרה " 2 תמונות, אחת מלפני שנה בדיוק, ואחת מהיום.

עד כמה שלא השתנתי, השתנתי כל כך..." ולאט לאט או בפתאומיות, ימשיך העולם להסתובב ואני איתו ונגדו, הכל הכל משתנה אבל לא משנה, כמה נפלא הוא העולם (ברדע "נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה, של הבילויים)

מה עוד? לאחרונה לאט לאט ניתקתי את עצמי מהכול, וכמו שנאמר בדור הפרוזק "לאט לאט וז בפתאומית" אז כן, ברדע שעברתי על הרשימה שלי באיסיקיו וראיתי שם כל כך הרבה אנשים שהם לא יותר ממצבות קטנות ברשימה שלי, ולצערי יש המון, אז מחקתי שם אחד ואחריו עוד אחד ועוד שתיים, בסוף מ180 איש הרשימה שלי ירדה ל7, ולא בקטע של לשרוף הכל. ממש לא, פשוט מרוב עבר לא ראו את ההווה, אז היה צריך לפנות טיפה, אחר כך טיפלת בלאפון וגם משם ירדו שלושים ארבעים שמות אנשים שהשם שלהם הופיע אצלי פשוט כדי להזכיר לי אותם ולא כי אני עדיין בקשר איתם. לאט לאט כמובן, מעבר לזה זו גם דרך נהדרת לראות למי אי חשוב, אפילו טיפה כדי שיכתוב 5 מילים וישלח הודעה באיסיקיו, כסף זה לא עולה,אפילו לא זמן, רק מחשבה.

בן אדם שאיכשהו היה מאוד איכפת לי ממנו ניסה להתאבד, מוזר, בדיוק כשאני התחלתי לחזור לכל הקטעים המכוערים האלה, היא עשתה את מה שאני עשיתי בזמנו, שתתה כמה כדורים, ועוד בזמנו היא הסבירה לי בדיוק למה זה לא אלא דרישה לתצומי, אבל זה לא. זו דרך להתפרק להישתר מכל הדברים שיושבים עליך, אנשים מסויימים לוקים חכה והולכים לדוג, אחרים פשוט בועטים בקיר, ואחרים, מהזן שכולנו מכירים – פוגעים בעצמם, ואתם יודים מה? כל אדם לעצמו, לבצע איזו פעולה אלימה זה לא כזה דבר חריג, מי מאתנו לא דופק על שולחנות מדי פעם (מי שענה לא מוזמן למוקד שלנו לחצי שה עם לקוחות ע.ע. ) ותסכול מביא אנשים לעשות דברים דרסטיים יותר כמו לפגוע, ולכוון את לעצמך אקדח או אל מישהו אחר – אם כל הכבוד לחברה המאוד מפותחת שלנו, אבל לדעתי עדף לכוון לעצמך, ככה אתה לא פוגע באיש – רק מתמודד עם הבעיות שלך עם עצמך ועוד רוצים לאשפז אותנו. אבל סטיטי מהנושא, מסתבר שאין לנו סכינים יםניים בבית, והאחרי לא ממש משהו, חבל, לא?