How come I end up where I started?
You know I'm not dead, I'm just living in my head
forever waiting
(לייק, הלו? הסמאשינג פאמפקינס, כאילו?) |
| 6/2009
יחי המלך
"דיווח: מייקל ג'קסון מת מדום לב" זו ידיעה שבהחלט לא הכנתי את עצמי לה. ידעתי שבקרוב מתוכנן לו סוג של קאמבק בסיבוב הופעות המאסיבי הזה שהוא תכנן בתקופה הקרובה ובזמן של הקלטות של חומרים חדשים, ואז פתאום הכל נקטע בשניה, לכן העיכול של הידיעה אישית, קשה לי מנשוא.
ג'קסון נחשב בעיני מאז ומתמיד כדמות אייקונית ש"אמורה" לחיות לנצח, כי הייתי בתוך כל היסטריית המייקל ג'קסון של הניינטיז בזמן שהתחלתי לגלות את נפלאות המוזיקה. אני זוכר שרכשתי את הקלטת של "Dangerous" ביחד עם קלטות נוספות של נירוונה והאוסף "היטמן", ובמשך רוב השנים הראשונות שלי כתלמיד בבית ספר יסודי, טחנתי את הצורה של אוסף הקלטות המצומצם שהיה לי, ביחד עם ווקמן עם תופסן פלסטיק למכנסיים ואוזניות שהיו עלי כל הזמן, עד כדי כך שזה ממש נהפך לסמל המסחרי שלי, אם יש דבר כזה בכלל, באיזור גיל 10. כצרכן מוזיקה לא קטן, שמוזיקה היא סוג של אורח חיים נחוץ בשבילו, הדמות הנערצת שהצטיירה בעיניי באותה תקופה, נחרטה במודע שבי עד היום. קשה לי לעשות את ההפרדה הזו שבין החשיבות של מייקל ג'קסון על חיי לבין מי שאני היום, על אף שהז'אנר המוזיקלי שלו לא בדיוק תואם את סגנונותיי המוזיקליים המועדפים בתקופה זו (אגב, למרות שאחד הדיסקים החוקיים האחרונים שרכשתי היה "Of The Wall") וזה למה כל כך קשה לי לקבל את כל זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
