| 10/2007
Everything (and I mean EVERYTHING) in its right place
In rainbows
בחמישי בלילה הקשבתי לו לראשונה עם דלתות נעולות ו]לאפונים וכל הטרדה אפשרית קיימת – סגורים. נשבע לכם שבחיים שלי לא הרגשתי כל כך טוב לשמוע אלבום. זו הייתה ממש חוויה מוזיקלית שאפילו שום הופעה שנכחתי בה לא הצליחה לגרום לי לצאת כך מכליי, ועוד בצורה מופנמת כי אחרי הכול הייתי מסוגר בחדרי. ועכשיו, אחרי שההתלהבות נרגעה (הכול יחסי), הנה כמה מילים על השירים מהאלבום:
15 step
אחרי שסיימתי לשמוע את הרצועה הפותחת של האלבום, היו לי דמעות בעיניים.. לא דמעות נופחות, אבל עיניים אדומות עם ניצוץ בתוכן. סגרתי את הוינאמפ כדי להירגע, היה לי חיוך של אושר כזה שהשפתיים רועדות. הסימפול של מחיאות הכפיים של הילדים שדובר עליו לא יצא לפועל, ובמקום הם סימפלו אותם צווחים "יאיי!", מה שהיה כל כך במקום. ליין באס כל כך גרובי ומגניב, תופים יושבים מושלם על גבי המקצב השבור, השירה של תום נשמעת פחות נלהבת מההופעות, אבל זה טוב כי הוא שקול יותר ומזייף פחות. פתיחה מושלמת לאלבום, אני אומר את זה בלב שלם.
Bodysnatchers
הפתיחה נשמעה קצת מדוסטורשנת בהאזנות הראשונות שנתתי לאלבום, אבל עכשיו שהכל מסתדר לאט לאט, הביצוע נשאר נאמן להופעות, וההפקת סטודיו כמובן מתעלה עליו, ההפרדת ערוצים בהפקה יושבת כאן ממש טוב. תודה לאל על האוזניות מוניטור והרמקולים החדשים שרכשתי, נותנים לקטע הזה ולשאר האלבום ממש נפח שלא מתקבל מהאזנה נגיד באוטו.
Nude
הו! אחרי ציפייה של 9 שנים, נעשה לו סוף כל סוף ביצוע סטודיו ראוי. ועוד איזה ביצוע ראוי! מתחיל בטייק ברברס של חלק מהשיר, ועובר לבייס ליין נקי וטהור, ומתפתח לנעימה תזמורתית מופתית, אבל לא עמוסה בכינורות כמו ב"דולרס אנד סנטס", שנהרס ביחס לביצועים שלו בהופעה. זהו שיר מאוד עדין. בביצועים בהופעה מהשנה וחצי האחרונות הוא נשמע אפילו יותר מופשט ושברירי, לעיתים גם לא סוחב. ואני מכיר אישית אנשים שיסכימו איתי על הקביעה הזו. אבל עשו לשיר הזה כבוד של ממש.
Arpeggi
החלטתי לקרוא לו בשמו השני (אבל המקורי) גם כי הוא הכינוי שלי באיסיקיו. בגלל ש"דאון איז דה נו אפ" לא כלול בוורסיה זו של האלבום, ארפגי הוא השיר לו הכי ציפיתי מעשיריית הקטעים הנ"ל. מתנצל על החיוביות-יתר שאני מביע אבל באמת השיר הוא לא פחות ממושלם. בהופעות וכאן. 2 גיטרות עיקריות מגיבות זו לזו במינוריות היאה לחורף המושלם. הקולות רקע של אד יכולות לגרום לבן אדם לבכות, האפקט גיטרה בחלקו האחרון של השיר יושב ממש טוב. נכון לעכשיו – אחד משלושת הקטעים החביבים עלי מהאלבום.
All I need
קצת הרס לי בשמיעות הראשונות שהפסנתר מההופעות נהפך לבאס עם אוברדרייב, אבל הביצוע מאוד נאמן להופעה ולכן סולחים כבר על ההתחלה. הציפייה שלי מהשיר הבינוני ביותר מהשירים החדשים שנוגנו בהופעות הוא מהסוף דווקא, תריצו ותבינו למה אני מתכוון אם טרם שמעתם. זו דרמה מוזיקלית מאוד בסיסית ולא מקורית אבל עדיין זה כל כך עושה את זה לאוזניים, גם כשהתופים קיבלו פן של שחרור מצילות.. כל הכבוד. לא אגזים ואצהיר שזהו רצף השניות הכי טובות באלבום. חבל אגב שחלק מהקסילופון כבר לא נמצא בביצוע הסטודיו הזה. 02:45, זה מתחיל מכאן.
Faust Arp
(כביכול) השיר היחידי שלא הכרתי. אקוסטי, מזכיר קצת את הביטלס. פחות מ3 דקות של רגש קסום, כינורות וכל הדברים הרגילים. לא רצועה שילדי אינדי פוצים יחבבו, בגלל שילוב הכינורות. אבל אני לא ילד אינדי פוץ. אני פשוט פוץ.
Reckoner
במקור: אולי השיר הכי בועט של רדיוהד מאז ומעולם, גרוב שלא מהשמים שחבל שלא שמעתם.
בסטודיו: שיר אחר. לחלוטין! שורות אקראיות נשארו, לחן שונה, רגש שונה, פזמון שונה – הכל שונה. רק חדי שמיעה יכולים לשים לב לדמיון בין ההופעה לסטודיו, אבל בהחלט יציאה מבריקה באלבום. שלל הרעשנים שאספתי במהלך השנים לא יכלו ליצור שילוב כל כך טוב של הרמוניית כלי הקשה כמו במקרה של רצועה זו. גם כאן, תום לא יורד לנמוכים.
House of cards
במקור, שיר יפה ומאוד מינימליסטי. "אין ריינבוז" הוא אלבום שבו כל רצועה שונה מקודמתה במובנים רבים, אבל בגלל שכן יש דמיון הפקדתי מסוים, זה היה יכול ליצור בעייתיות מסוימת להשאיר את השיר מינימליסטי כמו בהופעות, לכן יש בו שטיקים של הד ואפקטים שכבר חווינו מקודם באלבום, אבל זו לא סיבה לומר שכבר היינו בסרט הזה ולהתמרמר מזה כי אחרי הכל השיר באמת יפה והאלבום קצר יחסית, כך שזה לא יכול באמת "לצאת מכל החורים".
Open pick
שוב, גם כאן העדפתי לקרוא לו בשמו המקורי ולא בטייטל החדש שניתן לו. 3 גיטרות חשמליות הוחלפו ב2 חשמליות ואחת אקוסטית (שפותחת את הקטע). הוא חביב על פי מעריצים רבים עוד מימי ההופעות, אלי הוא תמיד פחות דיבר אבל עכשיו בגלל שאני כל כך מאוהב בסאונד של האלבום – הוא נהפך לקטע מאוד חביב, שיחסית מאוד נאמן למקור אבל הפעם יותר תופס את האוזן. בניגוד לרצועה הסוגרת של האלבום.
Videotape
הפורומים וסקרי דעת קהל המעריצים מראים תמונה ברורה – אף אחד לא מרוצה מהביצוע היחסית יבש של שיר זה. נכון, גם אני הכרזתי עליו בזמנו כאחד השירים החדשים הטובים ביותר שנוגנו בהופעות, וכמו כולם גם אני ציפיתי להתפרצות רגשות תזמורתיות, יותר השתתפות כלים, ובסוף קיבלנו לופ שאולי יעיק על כמה, פחות נוכחות תופים, פחות עליות דרמטיות. אבל המון נוכחויות נייג'ל-גודריג'יות (כמו ב"דה אירייזר").
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
