| 5/2008
פוסט ראשון ל2008. נדמה לי שטיפה'לה התמעמעתי.
נכנסתי לתקופה בחיים שלי שבה עושים חושבים וכל זה, אתם מכירים את זה, בטח היו לכם כמה הארות כאלו בחייכם. בכל מקרה, החלטתי ליישם כמה עניינים חשובים לגבי החיים שלי בתקווה שעכשיו הכל יהיה מגניב יותר.
אני די מופתע שלא סגרו לי את הבלוג כי לא כתבתי בו כבר איזה 300 שנה.
בכל מקרה, כמו שאתם לא פונים לאנשים שלא ראיתם שנים בשאלה "נו, מה חדש?" ומצפים לקבל "הכל כרגיל", ככה גם כאן. המון חדש, שום דבר לא כרגיל ונתחיל בכמה מילות פרידה מסבתא'לה.
לעולם לא אוכל לשכוח את התמונה שלך במצב הקשה הזה, שוכבת ככה על מיטת מותך כשאוהבייך מקיפים אותך.
סבתי ניצולת השואה נפטרה ביום השואה 08'. מדהימה הסמליות של היום הכואב הזה, ממש סיכוי של 1:365. למעשה, כל מה שהתרחש באותו יום היה כאילו תוכנן בקפידה מראש. אני הייתי אמור לעשות משמרת בוקר בעבודה ולראות עשרות שיחות שלא נענו מהמשפחה שלי. הייתי מסיים את העבודה, מתקשר ושואל "מה קרה?" והם היו אומרים לי שסבתא שלי נפטרה, בזמן שאני רץ לאוטובוס. אבל זה הלך ככה:
אני בחדר לומד, אימא שלי מקבלת שיחה בפלאפון. אז היא רצה לאבא שלי ואומרת לו בקול בוכה "הרופאים אמרו שנותרו לה כמה שעות". החוורתי. זרקתי הכול ונסעתי איתה ועם אבא, אשת אחי והמטפלת של סבתי לבי"ח. האווירה שמה הייתה כה נוגה שיכלתי לדמיין כינורות ברקע. אמרנו מראש שרובנו נחכה בחוץ ולא נראה לסבתא שכולנו הגענו, כי אז היא הייתה חושדת שאמרו לנו לבוא לבלות את שעתה האחרונה בעולם, וזה לא מה שרצינו שיקרה. אבל לא יכולנו להתאפק, ולאט לאט קרה המצב שסביב מיטתה, כל המשפחה הקרובה שלה סבבה אותה. ובכינו וניחמנו איש את רעהו וחיבקנו ודיברנו אליה וליטפנו ותמכנו. קרע את ליבי שאחי אמר לה "סבתא, זה אני עדי, הנכד שלך. עוד שלושה חודשים אני הולך להיות אבא!". וככה כל אחד ניסה לומר כמה דברים בפניה, באי וודאות אם היא בכלל קולטת מה קורה. היא לא הצליחה להוציא מילה כל הזמן הזה, רק ניסתה לסלק את המכשיר חמצן שחיברו לה.
וזהו. היא הפסיקה לזוז והפסיקה לנשום. יש את הנעימה הקלאסית הזו שאני נורא אוהב אבל לא זוכר את שמה, שמסתיימת בצליל שחוזר על עצמו כמה דקות בפייד אאוט עד הסוף. השיר לא נגמר באמת עד שהדיסק נעצר – ככה הקבלתי בדקות האלו את המצב לעניין עם סבתא. דקותיה האחרונות בחיים היו להיות באי-תנועה, רק העיניים שלה נעו ממצב של פקיחות לסגירה. בהינו בה כמה דקות שהיא כבר לא נושמת ולא כלום, רק עיניה לאט-לאט נסגרות. בדקות האלו זו הייתה הרגשת ה"זהו, נגמר עידן סבתא חיידי המיתולוגית שלנו, שאהבה אותנו, גידלה אותנו, לימדה אותנו להיות האנשים הכי טובים לסובבים אותנו, הסבתא שהצחיקה אותנו ושמרה עלינו כשהיינו ילדים קטנים וההורים יצאו לחופשות, הסבתא שבשנים האחרונות נתנו את כל כולנו כדי שתרגיש כמה שיותר טוב במצבה המתדרדר, הסבתא ששמה לה למטרה בכל חייה להיות הבן אדם הראשון שמתקשר השקם בבוקר בכל פעם למי שחוגג באותו יום יום הולדת כדי להיות הראשונה שמבשרת לו יומולדת שמח...".
אחי עידן לבסוף הצליח להגיע בזמן, ממש בשניות הכי קריטיות. הוא רץ פנימה, בהה בה ואמר לה שהוא אוהב אותה ואז שעתה הגיעה. הוא היה הנכד שתקשר איתה הכי טוב, כבר מעצם זה שהוא מדבר גרמנית בצורה שוטפת. את הלילה שקדם לאותו יום, הוא זה שהעביר אותו בחברתה כי התחלנו לעשות משמרות בין כל בני המשפחה, שכל יום מישהו יישן לידה, כי מצבה התדרדר. הוא היה הנכד הראשון ש"נבחר" לישון איתה, ולצער כולנו – גם האחרון. זה היה מאוד סמלי. מאוד סמלי גם כל עניין הפטירה ביום השואה. וסמלי גם בגלל כל עניין הלינה של עידן בלילה שקדם, ושהוא הצליח למרות הכול להגיע ממש בשניות המאוד אחרונות כדי להיות האחרון שנפרד ממנה. ותזמון די מוצלח שהיא נפטרה שעות לפני הטיסה של אחי לגרמניה (לפחות הוא יחזור לאזכרה).
כולנו בכינו. אני בוכה בקול רק כשאני לבד, ובמצב הזה רק דמעתי והתאפקתי מלשאוג מרוב בכי. אני חושב אבל גם שהיו בקרבתי כמה בני משפחה שרצו לצרוח מרוב עצב ודמעות. התמונות האלו של עיניה של סבתא נסגרות באיטיות דרמטית שכזו ושל סבתא אחרי שהיא נפטרה ומסכת החמצן הוסרה ממנה ופרצופה היה שפוך ככה – אלו תמונות שקשה לי להוציא מהראש. אלו התמונות שגרמו לי לבכות אתמול במיטה לפני שהלכתי לישון. חיבוק תמיכה – זה כל מה שאני צריך עכשיו כי ממש אהבתי את סבתא שלי, ורק כשהכניסו אותה עמוק מתחת לאדמה הבנתי שזהו, אני לא הולך לבקר אותה יותר בבית שלה ברחוב התחיה בכפר סבא, איפה שהיא תמיד הייתה בשנים האחרונות בגלל הנכות שלה. עכשיו היא כבר מתחת לאדמה בתקווה שהיא באמת נלקחה לגן עדן בו היא נחה ולא מוטרדת מכל ייסוריה שהיו לה כאן.
רק קומץ קטן מחבריי יודעים על דרך החיים החדשה מהחודשים האחרונים, שהחלטתי לחיות דרכה את חיי. מה שאף אחד לא יודע זה שסבתא הייתה ההשראה שלי להתחיל לחיות ככה (מה זו הדרך חיים החדשה ההיא? בפורום הזה, רק נגיד שצריך להסתכל על החיים בפרספקטיבה מסוימת שרובנו לא חיים דרכה).
ואגב, חשבתי שזה יהיה משעשע לומר מה היו המילים האחרונות שסבתא שלי אמרה ישירות אלי. יום לפני זה הייתי אצלה אבל היא לא הצליחה לתקשר איתי במלל, אבל יום לפני זה לפני שנפרדתי ממנה לשלום, היא אמרה לי "תאכל משהו". גם סמליות?
סבתא, אני אוהב אותך ורוצה להודות לך מקרב ליבי על ה25 שנים שהיית שמה בשבילי והענקת לי אהבה בחזרה, לי ולכל משפחתי האוהבת ואהובה.
ובכמה מילים: אח התחתן, בקרוב הבת הבכורה (שלו), "התחלתי לעבוד" (כבר כמעט חצי שנה) במקום חדש, חודשיים אחרונים אני קבור בחומר לימודים אבל נהנה מזה עד כמה שאפשר, קניתי יותר מדי ציוד מוזיקלי וציוד להקלטות כדי לשחרר את האייל-היוצר שבי (אבל בינתיים אני קצת חושש לייעל את כל מה שיש לי פה בחדר, אז לוקח הכל באיזי ומתחיל בקטנה - הקלטות בסיסיות של גיטרות, שירה וזהו בעיקר), ויש לי תוכנית ברדיו (שיצאה להפסקה ובשבועות האחרונים עושים רק ספיישלים - בקרוב נשוב למתכונת שבועית רגילה). ועדיין רווק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
