כבר כמה זמן אני חושבת שאני לא בדיוק מה שאני חושבת שאני. או לפחות אני לא מי שאנשים חושבים שאני...

לא בדיוק הולכת עד הסוף עם הרצון שלי, ואני חושבת שהדמות שלי של עצמי בראש היא אחרת לגמרי ממה שמבחוץ.

כאילו כזאת. לא הולכת עד הסוף. לא לוקחת סיכונים.

והוא אומר לי שאני מושלמת. נסיכה. שצריך לשמור עליי, וצריך להיות ממש מפגר כדי לתת לי ללכת.

נראה לי בסוף ימאס לו להגיד.

ולפני כמה ימים, זה בכלל לא היה הוא... מישהו אחר אמר שאני כלנית. כמו פרח מוגן שצריך לשמור עליו.

למה כולם רוצים להגן עליי?

קצת כואב לי שאני לא רואה את זה. לא רואה את כל היופי שהם אומרים שהם רואים בי. לא ממש מבינה אותם... הם לא רואים מה שאני רואה? אני לא אמיתית. זה לא האני האמיתי. אני חושבת.

מחשבות על נדידה.

אני רוצה לטייל. ומה אם אני יבחר בדרך אחרת? אני יכולה לחיות חיים בדיוק כמו שאני רוצה? זה נראה לי כל כך מפחיד.

מצד שני נראה לי עוד יותר מפחיד לא לחיות את החיים שאני רוצה, ולעשות מה שכולם עושים.

אני היחידה שחושבת ככה? או שכל השאר פשוט התייאשו...?

לא יודעת. נראה לי כזה חלום פשוט לטייל בכל מקום, לחיות ממקום למקום, לעשות באמת מה שאני רוצה ולא מה שאני אמורה לעשות לפי מה שכולם עושים. צבא, אוניברסיטה, עבודה, בית ,ילדים, משכנתא, חשבון בנק, טיול מאורגן פעם בשנה.

אפשרת אחרת, נכון? חייב להיות.

ואולי הכל מחשבות של תמימות.

אז אני לא איתו. והוא עם הרבה אחרות. ונראה שבכלל אין לי זמן לכלום ואני לא עושה כלום בכלל.

אני חושבת מה מונע בעדי ללכת ולעשות עכשיו מה שאני רוצה. לעזוב את העבודה ולטייל ככה עד הצבא לפחות... פחדנות. הכל פחדנות? ואם עכשיו אני מפחדת מה ימנע ממני להיתקע במקום גם אחרי הצבא? גם אז אני יפחד לעשות מה שאני באמת רוצה...? יפחד לעשות את הצעד שכל כך שונה מכולם?

יותר מידי שאלות.

יותר מידי בלאגן בראש.

ונראה לי זה טוב שסוף סוף מצאתי אותו. מזמן לא חיבקו אותי ככה...מזמן לא דיברו אליי ככה. והוא מתוק ויפה ובאמת באמת מקשיב, תמיד. כבר הרבה זמן שלא היו לי פרפרים בבטן ככה.

רק חבל שלקחו לי אותו לצבא.

למרות שאני לא באמת מצליחה להבין למה הוא כל כך רוצה אותי.

נראה לי אני חולה.

והוא אמר העיקר שאני יהיה מאושרת, ובסוף בטוח תמיד יהיה טוב.

אז יהיה טוב.

לילה קסום...