נראה לי שכל החומות מסביבי קרסו.

הקירות שהיו לי לביטחון

והעמודים שהחזיקו את הכל

נפלו עלי

אחד אחד.

לאט לאט.

ואני אבודה עומדת בין ההריסות

בתוך החורבות של מה שהיה רשת הביטחון שלי

ולא מבינה איך כל זה קרה.

ואתה כבר לא אתה,

וגם אין מישהו אחר.

אני כל כך רוצה לבכות וזה פשוט לא הולך.

זה הסוג הכי נורא.

בכי שצועק מבפנים ומבחוץ לא מצליח לצאת.

צעקה חזקה שנשארת כלואה.

זה הרצון שלי פשוט לבוא ולצעוק עלייך, להרביץ עד שתתעורר

או תשתנה.

וזה התשוקה לתשוקה הזמנית איתך

והרגש שלא קיים עם אחרים.

וזה פשוט לרצות ולשכוח מכולם, להתחיל מההתחלה בצורה אמיתית.

אז לפחות פעם היה לי את האומץ,

עכשיו אני כבר לא יכולה.

לא בלי קירות בטחון.

אני לא רוצה ללכת לישון.