כבר שנים שאני רוצה את השיר הזה. האימיול שלי בגד בי במשך חודשים.

פתאום הוא עובד,

ואני שומעת את השיר

ומרגישה כמו ילדון שקיבל סוכריה ענקית וורודה.

ריתוק 35.

מסתבר שבצבא לא אוהבים שהחיילים שותים אלכוהול.

במיוחד לא ב3 לפנות בוקר שישי. ובמיוחד לא כשזו בת יחידה עם עוד 13 בנים.

מסתבר.

אז קיבלתי 35 יום ומתוכם כבר עברו 21.

ממתוכם עקצתי 3 גימלים,1 הפנייה,1 אפטר.

"ואני ראיתי ברוש שניצב אל פני השמש,

בחמסין,

בקרה,

אל מול פני הסערה"

ואני מתקשה לעמוד. לבדי, מול אש ומים. או לפחות מול מסגרת צבאית ענקית שכזו.

עכשיו שיש לי פז"מ מכובד משו של שנה. האמצע. מתחילה לראות כמה עברתי עד עכשיו ומנגד כמה רחוק לו הסוף.

כמה אני לא מתאימה, וכמה דברים טובים ואחרים יש לי לעשות מאשר מה שאני עושה כרגע.

כל דבר חוץ מלעשות מודיעין. כל דבר חוץ מלעשות בדיוק מה שאומרים לי לעשות במשך כל זמן נתון.

לפחות יש לי אותו.

וזה מרגיש כמו רומן מטורף.

כמו סרט שאני מסתכלת עליו מהצד. הרי זה לא הגיוני אפילו שאני אהיה ככה.

שאני אהיה בזוג מאוהב. עד מעל הראש.

שאני אהיה חלק מהמבטים הלא פוסקים, דיבור בין עיניים שאף אחד מסביב לא מבין, לחישות בין חיבוקים וחיוכים שנועדו רק אחד בשביל השני.

לא הגיוני שאני אדבר עד אמצע הלילה ואצחק ואתגעגע.

כי זה רק הוא ואני. וזה כל כך לא הגיוני.

חייב להיות פה משהו שהוא לא בסדר.

אני חייבת להפסיק לחפש.

אפטר אחד באמצע הריתוק.

הוא בא אליי ב9 בערב הישר משכם.

ערב של שיכרות עם חברים.

לילה של ליטופים ונשיקות. שינה בכפיות עם ידיים משולבות כל כך חזק, כאילו פוחדים לעזוב.

בוקר טוב בנשיקה. סיגריה של אחרי.

נסיעה ברכבת, צחקוקים והתלחששויות, מכות, נשיקות.

נשיקה של שלום.

צבא.

טלפון. "בואי כבר"

=\

עכשיו אפטר, ונראה לי אני קצת חולה.

והוא בשכם.

אבל לפחות האימיול עובד. ויש אריאל.

שבוע מקסים.