מחשבות קטנות שמתגנבות לראש
פה ושם
לוחשות בעדינות מכאיבה
שזה בעצם לא זה
ושמזמן כבר הייתי צריכה להרפות.
אבל אני, כרגיל
לא מקשיבה ללחישות
ונכנעת לתחושות הרגעיות
שבשבילן אני מקלפת את הכל מעליי.
רק בשביל אותם רגעים
שממילא כבר לא באים.
כתבתי מזמן, ועכשיו מצאתי. הכי מתאים שיכול להיות.
נראה לי אני מוכנה לוותר על הקרב,
לרדת מהסוס
ולהפסיק לרדוף אחרייך.
נמאס לי כבר לנחש מה אתה באמת רוצה או חושב לפי מילה או איזה חיבוק שאתה זורק לכיוון שלי. ואני לא יכולה להתרגש יותר כשאתה אומר שאתה רוצה לראות אותי עכשיו וזה בערך הדבר הכי רומנטי שאי פעם אמרת לי.
אז אני מוותרת. זורקת הכל וממשיכה הלאה. אתה תמשיך עם החוסר מחוייבות שלך, תחפש מישהי אחרת שתנסה לפתור אותך. לי זה כבר לא מתאים.
אז אני מניחה שהריחוק הפיזי, הצבא, עשה לי טוב. גרם לך להתגעגע ולי להבין שאני יכולה גם בלי, ושיש עוד אנשים מסביב.
והכרתי אותו. וכבר מזמן שלא היו לי ככה פרפרים בגלל בחור. והוא נראה טוב, ורציני. ואפילו שרק הכרנו מידת החיבה שהוא מפגין שווה בערך למה שאתה מסוגל. ויש עוד, ויש שמתעניינם ורוצים..
אז אני מתחילה לקלוט שזה לא חייב להיות אתה, ואם אתה לא רוצה עד הסוף יש כאלה שכן.
חבל לי עלייך, עלינו. היה משהו טוב ואמיתי... רק חבל שאתה ראית את זה מאוחר מידי.
אז כמו שאמרתי יש אותו, והוא בא בין המון אחרים שפתאום באו, אני מניחה שזה ככה תמיד, בגלים. ואתה מצחיק ומבין כל מה שאני אומרת... ובאמת בן אדם טוב. לפחות נראה ככה.
אז בזהירות גדולה אני מנסה, לראות מה יהיה.
בכל מקרה פרפרים בבטן זה כייף.
בלי קשר.
היה יומולדת 19. כבר זקנה רשמית?
יוצא לי להסתכל על הילדים שבחופש... כמו שאני הייתי פעם.
יושבים בחבורות מסביב לגיטרה ומדורה... מתיישבים על הרצפה באמצע העיר, חושבים שהם הכי מורדים במערכת ובכולם... יוצאים לטיולים והולכים עם חולצות גזורות ומלא צמידים, בטוחים שאו טו טו והם משנים את העולם.
ואני כבר לא ככה..? =\
כבר רצינית. עם מדים, וצבא ואוטו ורשיון...
הגיל עושה את שלו.
ואם כבר, אז מחר צבא.
בברכת עוד יבואו ימים טובים,

צוף