קטנים, גדולים, דברים טובים

לפעמים זה מרגיש כאילו המילים יוצאות ממני אבל לא אני כותבת אותם, כאילו כוח אחר, משהו מבפנים, עוצמתי, כותב עבורי את אותם הדפים המלאים שממלאים קלסרים, מחברות ומגירות כה רבות בחיי ובחדרי. אותם הדברים שאיתם אני קמה בבוקר והולכת לישון בערב, ובמשך כל היממה סוחבת על עצמי כאילו המסע החומרי הוא לא עול כבד דיו.

לפעמים זה מרגיש מיותר, כאילו אני לוקחת דברים עמוק מדיי, קשה מדיי, נפגעת בקלות מדיי. אולי זה נובע מאבא, מזה שאצלו תמיד נפגעתי מהר, הייתי חייבת להפגע מהר, אם לא הוא לא היה מפסיק. המכות שהייתי מקבלת כשהייתי קטנה, דווקא זה, דווקא הבכי קורע הלב שבא ממני, הצעקות, דווקא הם אלו שגרמו לו להפסיק. הם אלו שאמרו לו אתה מגזים, וגם את זה הוא הבין בדרך כלל מאוחר מדיי אם בכלל. לפעמים הוא היה אומר שזה בכלל לא קרה, היה מדחיק את זה אחורה, למעמקי ראשו. עכשיו כשאני מול החניכים שלי, מול הגדוד, האחים, אני פתאום מרגישה בחסרון הזה בי, אני מרגישה את אותו הדחף להשתיק מישהו ע"י הנפת יד פשוטה, הרי בינינו- מכה אחת שלי יכולה להשתיק אלף צעקות ויללות של כל אחד, אני יכולה לגרום לו להבין שהוא הנחות מבינינו, שאני יכולה לנצח אותו בכל קרב שנלך בין אם הוא מילולי ובין אם הוא פיזי. ואני כל כך מנסה שלא, אני מנסה דווקא את הרגשות האלו בי, את תכונות אבא שבי, להשתיק, לנוון, אבל אני לא מצליחה. כשאני כועסת, ברגעים שבהם הדבר האחרון שיש לי הוא סבלנות, אני שוכחת שזה מה שאבא עשה לי. אני שוכחת על כל מה שהיה ומנסה להשכח, אני שוכחת שיש בי משהו שיכול להוביל למשהו טוב, שבמקום להרביץ אני יכולה לשמוח איתו, להעיר לו, לדבר. אני יכולה גם לצעוק עליו כדי שזה יהיה חמור יותר. אבל לא, לי יותר קל להרים עליו יד.

וכמו חברה מקולקלת, כמו בני האדם הרגילים, (שכמובן אני לא מתיימרת להיות יותר מהם), אני הולכת על הקל, לא מנסה בכוח לשלוט על עצמי, לא מנסה שלא לפעול עפ"י אותו רגש אימפוליסיבי, "אבהי" אם ניתן לקרוא לו כך.

אמא מעולם לא עשתה משהו פיזי, תמיד הייתה פאסיבית. תמיד כשזה קרה, תמיד כשאבא הרביץ, היא צעקה, ניסתה לשים את עצמה בינינו. לה הוא אף פעם לא הרביץ.

אבל היא אף פעם לא נפרדה ממנו, היא אף פעם לא עשתה שומדבר כדי שזה ייפסק. היא אף פעם לא ניסתה ללכת משם. להציל אותי ע"י כך. ואני נשכחתי אי שם, אני הילדה התמימה שלא הייתה אמורה להכיר את האבא המכה, הילדה שהייתה אמורה לגדול בבית חם ואוהב ובמקום גדלה בבית מכה.

תמיד היא אמרה שבעצם הוא טוב, הוא עושה את זה כי "הוא בעצמו גר בבית קשה, אמא או אבא שלו היו גם מתעללים בין אם זה פיזית או מילולית. היה לו קשה וזו דרך החינוך היחידה שהוא מכיר ויכיר, אבל אל תדאגי הוא משתפר". רק מכיתה ג' בערך זה התחיל להשתפר קצת. הוא הלך לפסיכולוג, כדי "לטפל במערכת ההורים- ילדים", מעולם לא הועלתה בטיפול המילה מכות. זה היה טיפול אבוסרדי, עקיף. אבל חדר אליו אפילו אם קצת.

הוא לאט לאט הרביץ לי פחות, עכשיו הוא כבר לא מרביץ, רק לפעמים כשאני מכעיסה אותו יש לו את אותו המבט המאיים שגורם לי לרוץ אחורה. אותו מבע קפוא וקר של כעס ארוז במרירות העבר, אותו הרגש שהוא העביר כל כך טוב אליי.

לעולם אני לא אהיה אמא טובה. לעולם לא אוכל לגדל משפחה ולכן לא אתחתן. את חיי שלי אני סיימתי בגיל 16 אבל את חייו הוא ימשיך עם אמי.

אז דעו לכם- שכל דבר שאי פעם תעשו הוא תגובת שרשרת, כל דבר מוביל לאחר.

אל תעזו להרים יד על ילדכם כי אז אתם ורק אתם תגרמו לחייהם להפסק.