מצב כפית זו לא (!!!) מחלה...

Dear Friends,

נכון שכבר מזמן לא עדכנתי, [לא שזה אמור להצביע על משהו, בסה"כ זו כמעט הפעם המליון שאני מכריזה על שביתת עדכונים], האמת היא שחשבתי להפסיק עם זה לגמרי, בכל זאת- כל זה התחיל להיראות לי פתאום מן התעסקות כזו בעצמי, כאילו שכל דבר שקורה לי ועולה אל החלל הוירטואלי אמור להעסיק את כולם, או לפחות את מי שקורא את הפוסטים [כן, זה בהחלט מצמצם את מספר האנשים מכולם ל-4...], ובכל זאת פתאום יש לי הרגשה שאם אני לא אגיד את זה כאן ועכשיו- אני לא אגיד את זה לעולם.

את ה'השראה', אם אפשר לקרוא לזה ככה, קיבלתי מפוסט שקראתי אצל "אני עצמי ואנוכי בחיפוש אחר עצמנו"[זה בסדר, אני מבינה שמאוד קשה למצוא כינוי ארוך יותר], וטוב, אולי אסור לי להתנחם בזה אבל טוב לדעת שהמלנכוליה הזאת לא שורה רק עליי לאחרונה...

די קשה לדבר על זה, [ומסתבר שקצת פחות קשה לכתוב, לפחות כרגע] אבל כנראה שזה חייב לצאת בשלב מסויים.

לפני הכל, אולי כדאי לציין שבחרתי לכתוב דווקא כאן ולו רק בגלל העובדה שזה אחד המקומות השוממים ביותר, מן מקום חסר קוראים שכזה [ובטח חסר מגיבים], ואולי טוב שכך.

אני לא ממש מזהה את התחושה, מן עצב לא מוסבר כזה שגובל בסתמיות... קשה לי להסביר במילים. כנראה שזה אחד משלל האפקטים והרשמים של סיום פרק. פרק די ארוך, חשוב לציין.

זה לא היה סתם הרגל כזה, של לקום בבוקר [ולפעמים עם הזריחה...], להתארגן ולצאת לבית הספר, ועד כמה שזה נשמע כמו נסיון עלוב לסחיטת דמעות[דרך אגב, זה לא]-  אני יודעת שזה יחסר לי. מאוד.

פתאום [ואולי זאת רק אני], כבר לא מרגישים את הקרבה הזאת, מן אחווה שנוצרה בין שותפות לסבל הבית-ספרי [לפחות כך קראנו לו אז], ובמקומה יש איזו תחושה מוזרה של חסר כזה שמאיים להאפיל על שמחה שמרשה לעצמה לבצבץ מדי פעם.

כאילו שמשהו יושב עמוק בפנים, סתם כדי להעיק.

לפעמים מנסים לעשות חשבון נפש, לראות מה הספקנו עד עכשיו, לאן הולכים מכאן ואיך, מן סיכום כזה, אולי סימון Vים על מטרות שהצבנו לעצמנו. אבל עכשיו, כשמסתכלים על העבר, הוא נראה אפסי לעומת העתיד- שלמרות שהוא קרוב, כנראה תמיד יחשב רחוק ואינסופי [סליחה על המונחים המתמטיים].

אם להיות יותר ברורה, אז כבר בעוד מספר לא רב של שנים, כל הפרק הזה שכלל בתוכו חטיבת משמעותית של לימודים – עלול להתפוגג כלא היה, כל מה שנזכור יהיה מן הסתם מפגשי אחר-הצהריים [שהפכו לעיתים שגרתיים...] בכיכר, הנסיונות [שלפעמים התבררו ככושלים] ללמוד מתמטיקה לפני מבחנים גורליים [שלא לדבר על הטרדות טלפוניות של אנשים דגולים אך יחד עם זאת מאיימים כמו יואל גבע, בני גורן ועוד תומכים למיניהם מאגודת אנקורי, שנראו כעניין של מה-בכך לעומת העובדה שיום למחרת אמור להתקיים מגן...], הטיולים- שתמיד ישבו אי-שם במעמקי הזכרון כאירוע שכולם שמחו להתלונן עליו, למרות שבפועל היה די כיף, ושאר הסמינריונים המקוצרים וחסרי התקציב שלמרות הכל השתדלנו לא להפסיד...

עוד מעט כל זה יגמר... [ותודו שהפעם אני לא פסימית, זאת פשוט עובדה], הבועה עומדת להתנפץ, ואז נמצא את עצמנו במירוץ אינסופי אחרי עצמנו, וכמובן אחרי הזמן; שירות לאומי, לימודים, חתונה, עבודה, משפחה, נסיון תמידי להספיק את הכל, להשאר מאוזנים כדי להמשיך, להתקדם.

כל כך שגרתי, אבל כל כך נחוץ. מי יודע, אולי השגרה היא זו שמחזיקה אותנו...

תמיד לפני פרידות מבטיחים לשמור על קשר, אבל אף פעם זה לא אותו דבר.

ככה זה, ואף אחד לא אשם.

כבר קרה שנאלצנו להפרד מחברה, אפילו חברה טובה, ואחרי 3 וחצי שנים כל מה שנשאר מסתכם בקצת מכתבים, והתכתבויות וירטואליות בענייני היום יום.

הזמן תמיד עושה את שלו. לפעמים טוב מדי. יודעים מה? הוא עושה את שלו כל כך טוב עד שאף אחד לא מנסה להתחרות בו, אולי בגלל הפחד להפסיד.

הלוואי שזה לא היה כך. לפחות בחלק מהמקרים.

אני לא הייתי רוצה שכל זה ירד לטמיון.

אם להיות ריאלית, אני יודעת. לשמור על קשר זה קשה. אבל לא מדי.

עצוב לי לחשוב שבעוד כמה שנים כל אחת מאתנו כבר תהיה רחוקה מספיק מהמעגל הזה שיצרנו.

תסלח לי הפסימיות לרגע,

אבל בדמיוני הפרוע אני מרשה לעצמי לראות את אותן 7 חברות מהתיכון, כל אחת עם בעלה,ילדיה, [אני בספק אם אברהם-דג הזהב יחיה עד אז...] ממשיכות להיות בדיוק [נו טוב, אולי בערך] אותן החברות,

ממש כמו פעם...

הלוואי שנוכל להזכר בכל זה, יחד.