מצב כפית זו לא (!!!) מחלה...

מצחיק לכתוב לכן פוסט. שהוא סוג של מכתב.

מוזר אפילו, כי אנחנו נפגשות כל יום כמעט, וביחד כל הזמן- אם לא פיזית- אז נפשית ורוחנית, כי בכל זאת...

המכתב הזה נכתב לי אחרי שיחה שהייתה לי באייסי עם אייס גירל. השיחה היתה אודות הפיקניק בשכונת האירוסים (עלק שכונה..) כן, זה שהיה אתמול.

וכן, אני יודעת שלא הייתי בו.

אייס גירל כתבה לי שזו אחת ההזדמנויות האחרונות שלנו לצאת יחד, להפגש יחד, לעשות דברי משותפים יחד... כי עוד מעט כולנו מתפזרות, כל אחת לדרכה, כדרך החיים, ואי אפשר אפילו לומר שעוד שנתיים נהיה יחד באוניברסיטה, מעבירות צ'טים בשיעורי כימיה אורגנית או מתמטיקה מתקדמת...

וזה כל כך עצוב לי.

אתן לא מתארות לעצמכן עד כמה.

חברות שלי- אתן מאוד יקרות לי. מאוד.

אני חושבת שאתן אפילו לא יודעות לפעמים עד כמה.

כן, לפעמים הציניות משתלטת או שיש הערות עוקצניות, מילים שנאמרות בכוונה או שלא בכוונה, וסתם מרעין בישין שעלולים לפגוע לנו בקשר, אבל בת'כלס- אני מאוד אוהבת אתכן, ואני רוצה שתדעו את זה.

אני עצמי- ידוע לכולכן- לא מצאתי את עצמי ואת מקומי לשנה הבאה, (שנאמר "בחיפוש מתמיד"...) ואני עדיין מחפשת, מחפשת מקום שבע"ה אוכל לתרום בו את המיטב, עד כמה שאני יכולה.

חברות שלי- אתן הייתן שם בשבילי, מי יותר ומי פחות, ברגעים שהיה קשה, ברגעים שאיבדתי כמעט הכל, אפילו כמעט את עצמי.

הזכרתן לי מי אני ומה אני עושה. עזרתן לי- מי במילה טובה ומי בציניות מרושעת, מי במחשבה שקולה ומי בהערה פזיזה- לקחת הכל, לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה.

תודה רבה רבה רבה.

אני מקווה שלמרות כל המכשולים, הן הגאוגרפיים והן הלימודיים שיעמדו בדרכנו נצליח לשמור על קשר.

רק טוב, ושנדע תמיד להשפיע על הסובבים אותנו בצורה הטובה ביותר,

להפיץ את האורJ