את רוב השבוע שעבר ביליתי (אם אפשר לקרוא לזה כך..) בירושלים.
הכל התחיל בנסיעה במונית שירות אל עבר עיה"ק תבנה ותכונן.
הנסיעה היתה רגילה חוץ מהעובדה שנאלצנו לחלוק את המונית עם חבורת נטורי-קרטא מאיזה חור לא נודע על כדוה"א.
איכשהו הסתבר שכולם בני אותה המשפחה.. [אהמ.. מפתיע...], הקטע המוזר הוא שבמשך שעה [או אפילו יותר] הם לא הוציאו הגה! הם אפילו לא רבו אחד עם השני!! מוזרים....
אני הצטופפתי מאחור עם אמא והאחיות.. מסתבר שהמנהג הוא שהבנות תקועות מאחור...
אבא ישב ליד איזה מוזר אחד שהסתכל כל הדרך בדף עם 2 מילים ביידיש...
בסופו של דבר נזרקנו באיזור התחנה המרכזית, אה כן- עם 3 מזוודות, צידנית ותיק צד.
משם עשינו את דרכינו אל המלון [שהיה במרחק 5-10 דק' הליכה, מה שבמקרה הזה לקח קצת יותר...] תוך ספירת האנשים הנועצים בנו מבטים מוזרים ותוהים לעצמם מה עושים פליטים בלב הבירה...
אחרי הליכה לצליל הרמזורים המצקצקים [הם באמת עושים ככה] הגענו למלון. האמת היא שכבר יצא לנו לשכון בו פעמיים, כך שלא היתה לנו סיבה לערוך בו סיור...
פשוט התיישבנו בלובי, הוצאנו סנדוויצ'ים [האמת היא שלא רק... ] והתחלנו לטחון... אבל בנימוס... בערך....
מידי פעם אנשים עצרו לבהות, אבל חוץ מזה שום דבר מיוחד.
אחרי יותר מחצי שעה החלטתי שאין מספיק אטרקציות בלובי ולכן עשיתי דרכי אל הקבלה בבקשה להשתמש בפסנתר שלהם, שם נתקלתי בתגובות כמו "את בטוחה שאת יודעת לנגן?" או לסירוגין - "לא תחרישי לנו את האוזניים, נכון?", מה שגרם לי לרצות להתחרט אבל בסופו של דבר לא מנע ממני לנגן בפרהסיה....
כן. שוב משכתי יותר מידי תשומת לב. אנשים פשוט עצרו לידי והתחילו לבהות. בניגוד למה שהיה עד עכשיו...
העובדה שקיבלנו מפתחות לחדר הצילה אותי במידה מסויימת, וברחתי משם בלי להגיד שסיימתי לנגן...
בערב נדדנו לכיוון קניון מלחה [שהפך לאתר הבילויים הרשמי שלנו לימים הבאים...], כש-40% מהמשפחה המצומצמת נכנסו לתוך חדר כזה באמצע הקניון עם תוכים וארנבים למיניהם... האמת היא שכבר התרגלתי לפדיחות, כך שזה לא היה כ"כ נורא...
למחרת בבוקר עשינו את דרכנו לכיוון הרובע היהודי. מסתבר שאמא תכננה לחרוש את כולו רגלית ביום אחד,
בטח מיותר להגיד שכך היה...
ולכל מי שמתעניין- האוטובוסים בי-ם צפופים. מאוד. מאוד. מאוד. טוב, מיציתי...
יכול להיות ש המשך יבוא>
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
