החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

יום שלישי – 12.8 – חטמ"ר שומרון

צוות: תומר, כרמית

חיל: אמ, חטיבה מרחבית. כפיר, בעיקרון.

מיקום: שבי שומרון. ליד שכם, ומחסום חווארה.

וזהו עוד יום בו חסרו לנו דנה, סבטה ועתליה, שיצאו לקורס. אך הבוקר האיר לכולנו פנים. לי האיר פנים, כאשר הפנמתי ש"יאי, נגמרו לי השמירות להיום!", לתומר האירו הפנים כשראה אותי, וקיבל הלם שאני מוכן לצאת איתו ליחידה ושהתעוררתי (נו, הוא היה הקצין התורן). הפנים החשיכו, כשהבנתי שאת הפריסה שלי, לצורך קבלת רב"ט, אאלץ לדחות. עוד פעם לשים פתק על המקרר של קובי (לפחות כשפתחתי אותו האירו פניי), ועוד פעם לבטל לכל המוזמנים. בנאדם אחד שיאירו לו הפנים – יהיה פאדי – שעזב אותנו כדי לזכות בתקן מובהק במרת"ח מצפה. מאז שהוא עזב, מחכה לו מתנה מבנות החוליה שנותרו כשאני הייתי בקורס, שזה בערך 4 חודשים. ענבר, הספקית, אמרה שיש לה ויסות לשם והיא תפגוש אותו, אז העברתי לה את החבילה.

ובחבילה העוברת, עברו העניינים לגולני. שמשום מה החליטו להשתכן קצת בקו של שכם. הייתה להם מכולת תחמושת בודדה, שלא נגענו בה. במקום זאת, הלכנו לאיזור האחסנה הסדיר. תומר החליט להיפטר מהאשכנזים ושלח אותי ואת כרמית לעבוד לבדנו בחד"ב של הנפיצה. המשימה לא עבדה לו, הארתי את פניו של האחראי כאשר פסלתי לו 2 רימוני רסס. בין היתר היו שם כמה לאו שהתלבטתי מה לעשות איתם ואיזה 40 מ"מ.

אוכל: התיישבנו לאכול, רגע, קבלו את גיוון האוכל שמעולם לא נראה באיו"ש – אורז, בקר ותפוחי אדמה. אולי כדי להוסיף לאווירה מאחורינו היה ערס דובר ערבית, שגרם לתומר לברוח לאוטו ולנטוש אותנו לאכול לבדנו.

וחזרנו לעבודה. קיבלתי כמות של 40 מ"מ על מנת לבדוק מה מהם איסור שימוש ולספור, וכשזה תם אני וכרמית הלכנו לבונקר של האלפ"ה (פיזור הפגנות), וחטפנו חום כשראינו את כמות העבודה שיש שם. תומר אמר לנו פשוט שנעבור רק על התחמישים בינתיים, וכך עשינו. את שאר העבודה, נטשנו ליום למחרת.

ויצאנו לדרכנו העמוסה הפתעות. אתם בטח תוהים, מה פשר מוטיב האור שכתבתי כל-כך הרבה. לו לאף אחד מאיתנו לא היה יום מאושר, במיוחד לא לרן. הוא ואסף יצאו לעבור על תחמושת פסולה בשלדג, ונתקעו שם די הרבה שעות. ועוד כשהיינו בדרך חזרה, בסביבות 16:00, רן מתקשר ואומר לנו שהוא בטעות גרם להפעלתה של פצצת תאורה ידנית. כשכולנו עם פנים מופתעות, תוהים איך האידיוט הצליח לעשות זאת, והוא ותומר קצת צוחקים "אף פעם לא ראיתי איך זה עובד". הגענו למסקנה, Things aren’t going to stay the same.

וכן, גם הפופולריות של רן. המשך יבוא.

יום רביעי – 13.8 – חטמ"ר שומרון

צוות: תומר, שני וכרמית.

חיל: לעשות לכם שיעול מזוייף כדי שתפנימו?

מיקום: עבר טלפורטציה וממקום ליד זי"ס. נו, באמת.

בואו נגיד שהיום הזה לא הלך כמתוכנן. לא הייתה שוב נסיעה לשלדג, ולא הייתה נסיעה מוקדמת ליחידה, ולא הייתה לי שוב פריסה. הכל בזכות תאורה קטנטנה. תיאור האירוע לא יעזור למי שלא מבין בתחמושת, אבל לסיכום קטן – לא אשמתו של רן, ולא היו אף נפגעים. (חוץ משחר, שהיה איתנו בקורס ומשרת שם, והלך לקבל 3 גימלים על חשבון "כמעט ונפגע". מלך.)

אז, רן היה תקוע בשיחה עם מפקד הבסיס, ושני הייתה עסוקה בהכנת אלבום לכבוד חיילת לפני שחרור. אם זה לא מספיק, זה היה כנראה "Bring your kids to work day", בוריס הביא את הבן שלו, מאיר הביא את הבת שלו. היה גנון במשרדים (לא שונה מיום רגיל). חיכינו הרבה כדי לצאת כבר. חיכינו לשני בעיקר. ואז, בסביבות השעה 10:30 כשכבר רצינו לצאת – רפי הגיע. כן, רפי, המפקד הרנ"ג שלי שהיה על סף פרישה שבחודשים האחרונים הוא נראה פחות מהלאפה שהייתה אצלו ביד 4 שניות לפני שעוכלה סופית. אז תומר החליט, בספונטיות, שאני והוא נתחתן. טוב, לא בדיוק. הוא החליט שבספונטניות יעשו לי את הפריסה, כל עוד בוריס בסביבה ורפי בכבודו ובעצמו נוכח. אז בדחיה של 5 ימים, התרב"טתי.

אז יצאנו לדרך, בסופו של דבר. עדיין מגחכים מהקטע עם רן התאורן, נתקלנו באקשן נוסף. פקק קטן באזור צומת חווארה, שבאזור החטמ"ר. חייל שניגש לנו לאוטו הסביר "אה, סתם, מצאו פה איזה 2 מטענים. אבל עצרו אותו אז הכל בסדר." אה, שגרתי. מבועתים נכנסנו לבסיס, בדיוק כשהיה אוכל, אז ויתרנו עליו. נשמע פיצוץ, חששנו שרן באזור, ואז דיווחו לנו "פיצוץ תקין". של החבלנים, אני מניח. ובזמן שהלכתי לחפש את השירותים (המפוארים, במונחים של צה"ל) נעצתי מבט בבלונדה שהייתה עם מדים של הים (מדי א', אחרת לא הייתי שם לב) וכשהיא הסתובבה הבנתי שזאת שני, הבת-של-חברים-של-ההורים, שאני מכיר אותה מגיל 0 בערך. וזה היה די מפתיע, כיוון שהיא בכלל משרתת בתור מדריכת חובשים בבה"ד 10. תהיתי מה היא עשתה בחור הזה.

ואז סוף סוף ניגשנו לעבודה שלנו, אז חדל קשקשת במרשתת. עברנו על מכולת האלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות, בחייאת רבאק, אני אסביר כל פעם מחדש?). זה התחיל עם 40 מ"מ גז, אחר-כך עבר לרימוני הלם שהצלחתי לפסול 7 מהם (זה הכי כיף לפסול) וכמה ררנ"מים. תומר עבד בנפרד במכולה ליד, כשהוא מתחיל לזעוק לי להביא לו מים מרוב רימוני גז מדמיע. המשכנו לעבוד בחלק שלנו, אני וכרמית. שני פרשה כדי לעזור לתומר. אז עברנו על רביעיות גלילי גומי ועל יותר מדי חביות של רימוני גז מדמיע. שמפתיע, גרמו גם לי לסבול. סיימנו את העבודה שם, לקח שעתיים או שלוש, ולפני שיצאנו החלטנו להתעכב קצת בשק"ם עם דילמות מכריעות כמו – איזה שתייה לקנות?

[רפי, מימין. בוריס, משמאל. צעיר - באמצע.]

[תומר והרימונים המעצבנים האלו!]

זהו, בדיוק כמו השיר של הסמית'ס ששמעתי עכשיו - I know it's over.

וגם אתם.

רב"ט (רובוטיקה!) ח"ן (חוצפן!) פל"ר (פולקלור!)

[שומע: The Smiths - Never Had No One Ever]