החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

יום שני – 18.8 – אגד ארטילרי 215

צוות: תומר וכרמית (ומעט מספק העל, אסף)

חיל: תותחנים

מיקום: נחל שורק. גדר ליד.

שוב חוזרים למקום המעצבן הזה. אם היינו יודעים שהולך להיות לנו רומן סוער עם המקום הזה, כנראה שלא הייתי מגיע. יצאנו מעט אנשים, אבל לפחות אוהד התחמושתן וקארין הבוחנת תרמו לנו קצת עזרה. אז, קשרנו משטחים. זה מה שעשינו, רק קשרנו.

ואז הגיע אסף, עם משאית ישירות מהבסיס, כדי לעשות את העבודה שלו בתור ספק. כנראה שתומר התעסק עם הכל בכל מקרה. אז בין האוש-קושים והמלגזות שנעו ברקע, המשכנו לקרוע את הישבנים שלנו בקשירות. שגרמו לכרמית להיפצע כשקפץ עליה הראצ'ר (למזלה לא באנד).

אז היא הלכה לנוח באוטו, ואני ישבתי איתה מעט לעודד איתה, כשתומר המשיך לכוון מלגזות ולהתעסק עם טפסים. לא עבדנו יותר מדי לאחר מכן.

פרשנו משם ב-13:00 כדי לאכול בבסיס. ת'אמת שלא היה מרתק יותר מדי בבסיס, חוץ מלגלות את המקרה הבא: מארק מטומטם. מארק, ספק תחמושת, שהיה בגימלים איזה חודשיים-שלושה בגלל שבר ביד, נצפה באותו היום בבסיס על אזרחי. הוא הגיע כדי להישפט על כך שאיבד חוגר. אחח..

וזהו, מאיר העיף כדורים על חיילים במשרד שלו, וירדנו למטה כדי לצאת מהבסיס כבר.

יום שלישי – 19.8 – Same Shit, Different Day

צוות: תומר, מאיר, שני וכרמית.

חיל: חוכמה היא לא הצד החזק שלכם,

מיקום: אה?

עד שהגענו לבסיס, ועד שעלינו מהמסדר, ועד ש.. יאדה יאדה. כבר עפנו מהבסיס ב-9 בבוקר, כנראה מרוב עומס. התחזקנו ביחד עם מאיר, רס"ר, המפקד של משרד הרישום (מאיפה שאסף, ההוא הנ"ל, הגיע).

אז, שוב העבודה הסתכמה בהרבה עבודות של נהגי משאית – קשירת משטחים. יותר מדי מהם. מאיר חוץ מהיותו הקושר הזריז במערב, הוא גם נהג המלגזה המהיר במערב, ועזר לנו לפנות את כל מה שניתן לצעוק עליו "זה כבר עשו!".

בינתיים, מהצד שלהם. חייל אחד רב כדי שיביאו לנו מים, כדי שיוכל לשתות קצת משהו, סמ"ר כלשהו פשוט ישב בצד וראה אותנו קושרים הכל והוא לא הניד אצבע לעזרה, אולי עודד אותנו בטלפתיה.

בכל מקרה, נחזור לקשירות הקשרים (קנונייה נגדי?) – אני והבנות (שני, כרמית וקארין משלהם) התעסקנו בזה רבות, כשכרמית ללא טראומה מאתמול. תומר ומאיר סידרו ערימה מאולתרת ולא יציבה של מטענים הודפים, וציפו שנקשור אותם בדרכים מקוריות, כיוון שהם היו על סף התמוטטות. זה דרש מאיתנו להעביר 2 באנדים די צמודים כדי לשמור על היציבות. אני ושני התאמצנו קשות, שמנו קליפסים על הבאנד והתחלנו בתהליכי ההידוק. לא הבנו למה זה לא מתהדק, למה זה משתולל. הגענו למסקנה שכנראה הבאנדים נתקעו אחד בשני מתחת למשטח והסתבכו. ניתקנו הכל כדי להתחיל מחדש. עכשיו, לא רק שהבאנדים הסתבכו אחד בשני – שנינו משכנו את אותו הבאנד, שהכיל 2 קליפסים להידוק עליו.

אתם בטח לא מבינים כלום, אבל זה קטע אדיר.

הסתדרנו בסופו של דבר ועברנו לכל שאר המשטחים. השאר עסקו בבחינה של מרעומים, שזה קטע שעוד לא יצא לי לעשות. ואז חזרנו לבסיס לאכול, כיוון שסיימנו לעבוד.

אבל,

כנראה שהחליטו שהתאהבתי בבסיס, וכיוון שהיו צריכים לשלוח להם משטחים ואריזות במשאית, והיו צריכים גם מלווה למשאית הזאת, שלחו אותי. חיכיתי בציפייה בבסיס כדי לגמור עם זה. קיבלתי כמה תדריכים וחיכיתי שיסיימו להעמיס כבר! יצאנו רק בסביבות 15:30 מהבסיס. "בסדר, זה אמור לקחת שניה". אמרתי לעצמי. הנהג משאית הרוסי קצת הסתבך בדרך לבונקרים, ואני עשיתי טלפונים לקארין הבוחנת כל הזמן. בבונקרים חיכה אוהד התחמושתן שניסה לזרז את המלגזן אלינו. המלגזן, היה איטי ביותר. ושנים על גבי שנים פרק הכל מהמשאית. ואז עוד ירדתי ועשיתי ספירה ביחד עם אוהד שטען שחסרים כמה משטחים, ואז התעכבנו עוד קצת. ועשיתי טלפונים לספקים כי באמת שלי אין מושג מה לעשות.

בסופו של דבר סיימנו שם בשעה 17:00. מלא מלא חיילים מתותחנים חיכו איתי מחוץ לבסיס, אחר-כך ירדו איתי בצומת מסמיה, ואם זה לא מספיק – מלא חיילים מתותחנים נסעו איתי גם באוטובוס לכפ"ס כיוון שהם היו צריכים להגיע למוצב בצופים. די לרדוף אותי!!!!

יום רביעי – 20.8 – אש אש מדורה, תותחנים ובחורה

צוות: תומר, רן ושני. ולאחר הפסקת צהריים, גם רונן.

חיל: מעצבן.

מיקום: סיוטי.

אני, שני ורן היינו מוכנים לעוד יום מעצבן במיוחד. כנראה שתומר עדיין לא. חיכינו לו, חיכינו לו יותר מדי. אז החלטנו להמתין אצל מאיר במשרד, שקיבל עשרות טלפונים לפני מבצע החזרת הציוד שאמור להתחיל בעוד 6 ימים (נו, תסתכלו על התאריך). ברקע, בטלוויזיה, האולימפיאדה. שחר צוברי מתחרה ובסופו של דבר לוקח מדליה. היה כיף לראות את זה.

רק בסביבות השעה 11 התחפפנו מהבסיס, לקראת הנסיעה הארוכה (2 וחצי דקות) לבסיס ליד. היה ממש מעניין הפעם – קשרנו משטחים! זה משהו שלא עשיתי בכלל בזמן האחרון! נו, הפעם אני יכול להגיד שהיה יותר נוח כיוון שחיילים שלהם עזרו לנו בתהליך. לא עבדנו הרבה זמן, אבל תקתקנו עבודה, וחזרנו לבסיס לאכול.

רונן החליט להצטרף אלינו, אין לי מושג איפה הוא היה לפני. כנראה מתחמק.

אם קודם הייתי נהג משאית, עכשיו נהייתי סבל. התחלתי להעביר ארגזים ממקום למקום, לפנות משטחים, לפנות אפילו פגזים (שוקל 50 קילו החרא הזה!). הכל כדי שהוד מלגזותו יוכל לעבור ולקחת דברים. בין לבין אני ושני שוב התעסקנו בקשירות. רצינו להוכיח לתומר שאנחנו לא מטומטמים (ע"ע – באנדים מסתבכים, מאתמול) אז שני קראה לו "הנה, תומר, תראה!". ובשניה שהוא הסתכל, הבאנד השתחרר וזינק. למזלנו זינק לצד השני ולא לצד שלי שהיה גורם לי כנראה לאבד איזה אף ועין.

עבדנו כולנו במרץ, בצוותים. אני ורונן, תומר ורן. פתחנו ארגזים עם מטענים הודפים, לבדוק את תקינותם, ואז כל אחד הרים צד והנחנו אותם על משטח. ככה עשינו כמה משטחים טובים, שבין לבין עברו את הקשירות הידועות לשמצה. בין לבין ריצות לשתות מים, או עוד העברות ארגזים מעצבנים. ואז, ההפתעה:

שני לחייל: "נו שיפול ויתפוצץ מה אכפת לי פחות עבודה."

חייל: "כן, כמו שקרה לחייל ההוא עם הפצצת תאורה."

מסתבר שהעבירו להם תדריך בעקבות "מקרה רן התאורן" [מי שלא בקיא, שיריץ כמה פוסטים אחורה]. צחקנו שהוא סלב' לשם שינוי. תומר צעק "10 שנים אני פה ולא כתבו עליי בשום מקום".

ובכן, אחרי הרבה מאמצים, אחרי הרבה לכלוכים, ואחרי שכולנו מאסנו בחולצות הב' ועבדנו חצי ב' חזרנו לבסיס סוף-סוף, כשאנחנו מתבאסים להתלבש בכלל. כולנו הסרחנו, היינו מלוכלכים כאילו עברנו שבוע מלחמה, ועשינו מקלחת צרפתית בכיור בשירותים. אני טרחתי גם להחליף גופיה ולשים דאודורנט. באמת שהיינו גמורים.

זה הסתכם גם בזה שתומר נאלץ להקפיץ את רונן הביתה, אז נסענו איתו כולנו, מתלוננים באוטו. חוליה שלמה, שנסעה לצומת כנות. שם ירדנו אני, שני ורן.

יום משעשע, ללא ספק.