איך אמר רנה דקארט: "אני חושב, משמע אני משועמם". בכל זאת, בתקופה שלו לא היה מה לעשות חוץ מלחשוב, לצייר או להמציא המצאות. כנראה הוא היה פחות כשרוני. היום מתמטיקה עוזרת להתקבל לאוניברסיטה, שם היא עזרה כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה כמתמטיקאי. זה קורה לטובים ביותר.
בכל אופן, אם הוא לא היה משועמם, זה כנראה אני, שחווה טראומת פוסט-שחרור כבר חודש.
אני לא אחזור על הכל מההתחלה. בשביל לציין את עוגמת הנפש כשבלוקבסטר החזירו אותי מהסרט למציאות אחרי 5 שעות עבודה אצלם (וחסר להם שזה לא נכנס לי עוד יומיים!), ואין טעם לציין את חברת הכח אדם שהטרדתי יום לפני שמצאתי עבודה. מסכנה ג'ני, ממשיכה להתקשר להציע עבודות ואני מסרב לה. איך אפשר להגיד לא לג'וב מרוסיה, איך?
אז, מצאתי את עצמי יושב לי בבית. ימים ולילות, או יותר כמו ימים, בלילות מצאתי תירוץ לצאת ולהשליך את כספי המענק לכל פאב או מזללה שקרצו לי ביחד עם אלמוג שהתחפשש ותומר שהתפקשש. יותר נכון, היד שלו, שעלתה בלהבות כשניסה לשתות שוט בהדלקה. זה זיכה אותו בירידות בלתי פוסקות מצידנו, בגימלים ממושכים ובהמון מבטים שתוהים למה יש לו תחבושת על היד. אלמוג, On the other hand, וחבל שתומר לא קורא פה כדי לצחוק מהבדיחה על חשבונו, התחיל לעבוד (ששש) בחפש"ש שלו כחובש בחברת אבטחה ששנינו הולכים לעשות בה מספר (2, אני מקווה שיש שירותים). הוא מרבה לציין בפני, "יש אנשים שיש להם את זה, וכאלו שלא" – כן, הוא השיג לעצמו פריקת מכולה שלקחה שעתיים וסידרה אותו ב-300 ש"ח, הוא זה שכבר יצא כחובש לא חמוש ועשה כמה מאות שקלים חדשים בזמן שאני המתנתי בבית.
ועוד איזו המתנה בבית. הזמן עצר מלכת. אם חילזון היה מטייל לידי, הייתי מרגיש שהוא עושה יותר מאמץ ממני (וגם שהבית כנראה צריך נקיון דחוף אם מטיילים בו חלזונות). אבל הייתי מסוגל לשבת ולבהות בו שעות, מתקדם לעבר יעדו הנכסף באיטיות שיא. אולי מאיץ כשהוא מרגיש איום, וכשימאס לי, אתפוס אותו עם פיסת טישו ואשליך אותו מהחלון, לעולם שכולו חניה.
השעמום שלי היה כה עז דאז ששקלתי להפיק סרט שמבוסס על בנאדם משועמם שלא מוצא מה לעשות בשעמום שלו, אולי בסוף הסרט הוא ירה בעצמו, אולי בסוף הסרט הוא ימצא אהבה ממשית, ואולי בסוף הסרט הוא יחליט לקום מהספה ולהגיד לצופים בבית "חתיכת פראיירים, אתם צופים בחרא הזה במקום לראות התחלה?".
אבל בהחלט, סרטים. השלמתי המון מהם. הפכתי לקלישאה אמריקאית מהלכת, או יותר לכיוון מתרפסת. מכירים את המובטל (זה יכול להתחלף בקלות עם בחור שחברתו זרקה אותו) שיושב על הכורסה, בוהה במסך הטלוויזיה כל היום, מגדל זקן וכרס בירה, לועס חטיפים ומגרבץ וקם בקושי כדי לענות לטלפון או להשתין. ובכן, זה פחות או יותר היה המצב שלי, פשוט תוסיפו לסרטים גם סדרות, משחק יניב באינטרנט וריפרש היסטרי בפייסבוק כאילו אני בודק אם המניות שלי קרסו, וכאילו אבא שלי מיליונר. אין דבר שיותר גורם לכם להרגיש חסרי תועלת מישיבה חסרת מעש. הייתי צריך לצאת לעזור לזקנים לחצות כביש או משהו. ואז לבהות בהם, מתקרבים ליעדם הנכסף באיטיות שיא, אולי מאיצים מדי פעם כשמבינים שהם מאחרים לרופא או שהשלפוחית אינה מה שהייתה, וכשימאס לי ארוץ ואחטוף להם את התיק, ואשליך אותם לכביש לעולם שכולו פגוש, ואז אולי הייתי מגיע לבית משפט, עורך הדין הגרוע שלי היה גורם לי ליפול ולהיכנס לכלא הכי שמור במדינה, מפקד הכלא היה מרושע, והסוהר הראשי היה מכה אותנו, בשביל ההנאה. הייתי נתקע בתא עם סמי ביטון, "פיצי" כמו שקראו לו חבריו, המתנשא לגובה 2 מטר, גם ברוחב, שמחייך אליי חיוך זדוני וטוען שישמח לעשות לחור התחת שלי הרחבה ללא אישור חוקי ממשרד השיכון, בשאר הזמן הייתי חורט את הזמן שנותר, צועק "עד מתי?" ומשלב את זה בתוך הלהיט המזרחי החדש, שיגיע לגלגלצ בתקופה מאוחרת יותר. לאחר מכן היו מוצאים אותי תלוי בתא שלי עם פתק עם כמה מילים פשוטות: אני לא מאמין שהשעמום דרדר אותי למזרחית.
ובכן, מוסר ההשכל חברים וחברות, הוא שלא משנה מה הנושא של הקטע, אני אשכנזי סנוב שחייב לסכם את הפוסטים שלו בסלידה למוזיקה המזרחית. עמכם הסליחה.
[הסרטים שהושלמו, כבדרך אגב – טריינספוטינג, חומות של תקווה, הנסיכה הקסומה, דוני דארקו, מטאל ג'קט, להרוג את ביל 1 ו-2 וכלבי אשמורת]
למי שעוד תוהה – השעמום חלף מן העולם. הלך לעולם שכולו מהדורת מבט. באמת, כשהתוכנית מתה פתחו לה מדור גיהנום משלה. בסוף השבוע הייתי עמוס לעייפה ואף ניצחתי את חברים שלי בפוקר. אני שחקן פוקר נוראי, אבל לפחות הקלפים שלי משחקים טוב. הפרצוף של הקינג נשאר קינג. ואף במסיבה ביקרתי, במה שהיה פעם האבאל'ה ועכשיו הייתה בו הפקה אחרת. אשכנזית יותר, אך עדיין לא התרגלתי למסיבות במקום סגור. הרגשתי כמו בדיפוזיה כשנדחפתי כל רגע מגברים שאצו במהירות. אני לא מבין, תלו עליי שלט "מעבר" שאנשים החליטו להיכנס בי כל הזמן? ולגבי המין הנשי והשני כבר ויתרתי לגמרי במסיבות. צעקתי נואש מלהתחיל עימן. רק אם מישהי תחזיק שלט "זיינו אותי" ואני הראשון שאשים לב אליה, כנראה שאפעיל את הקסם שלי (שהוא לחיצה על הכפתור שמסיר את הנעילה של הרכב).
ומלבד זאת, התחלתי את ההכשרה שלי ב"דני היי" בקיסריה, וכבר אעבוד בסופשבוע. אבל תקבלו עדכון נפרד, כי חפרתי מספיק. אל תתנו לשעמום להגיע אליכם, הוא יגרום לכם לכתוב פוסטים כאלו.
וקבלו את ראשי התיבות החדשים שלכם:
א.ו.ר.ב (אני ואתה רובצים בבית)
ח"ן (חשופית נמלטת)
פל"ר (פירטתי לגבי רמשים)
[שומע: Neil Young - Cowgirl In The Sand]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
