החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

החיים לא קלים במיוחד כשאתה בן 22, ונראה בן 17. במקרה הטוב.

תמיד יבקשו ממני תעודת זהות,

תמיד בנות שקטנות ממני בשנתיים יהיו בטוחות שאני יותר קטן מהן,

ותמיד התגובות בנוגע לגיל יהיו "מה?! אין מצב!!!"

מקווה שזה ישחק לטובתי בגיל 40.

22. ועדיין לא הגעתי לאן שרציתי. מחר מתחיל את העבודה בבלאק רשמית, ואני הולך לחולל מחאה שקטה על מחירי בצל מטוגן (סתם, יותר טיפ בשבילי!), מי יתן ושנה הבאה אחגוג את יום הולדתי ה-23 באוסטרליה, או איפשהו במזרח כשיגמר הכסף לאוסטרליה, או בפסטיבל מוזיקה באנגליה שתמיד חל ביום ההולדת שלי.

אגב, את מייקל ג'קסון אי אפשר להחזיר מהמתים (את השירים דווקא כן), אבל את גלעד שליט אפשר עוד להחזיר מהשבי, אז תעשו עם זה משהו, כי אין לי כח להמשיך לחלוק את התאריך הזה איתו, אני מאבד את כל תשומת הלב! (בציניות, כן?)

הופ הופ, טרה לה לה, זייפתי בשורה

בלאק (בלי להרגיש אני קטן)

חן (חיים נמשכים)

פלר (פצצות לגבות, רילי!)

[שומע: מאמפורד & סאנס עושים קאבר לקאזינס של ומפייר וויקנד. אדיר.]