כן, כן, זה לא צחוק. היום, ב-1.11.11 החלטתי לכתוב את הפוסט ה-400 של הבלוג שלי. הבעיה היא שניגשתי לכתוב אותו בלי מושג מה אני באמת הולך לכתוב בו, נורא רציתי לנצל את התאריך. כאילו אני מתחתן היום.
למרות שמבחינת זוגיות, אני והבלוג מחזיקים ביחד מאז מרץ 05, שזה יותר מ-6 וחצי שנים. אני היחידי שמשקיע בקשר, הבלוג שלי לא מראה סימני נכונות להביא אליו אנשים שיקראו או יגיבו, בגלל זה כתבתי כנראה רק 400 פוסטים בכל הזמן הזה.
וזה.. הרבה זמן. כלומר, התחלתי לכתוב פה בחטיבה עם אלדר כששנינו היינו ממש מטומטמים, ואני רואה כמה השתנה - שנינו אחרי הצבא, ויותר מטומטמים. הוא נטש, הבלוג נשאר לשליטתי, לציניות שלי, למרמור שלי, לדמיון שלי ולשעמום שלי. אחרת, למה שאני אעדכן?
אם תעברו כאן על כל ההיסטוריה של הבלוג, כנראה שתבזבזו חלק נכבד מאוד מהחיים שלכם, אבל גם תגלו כל פרט קטן על החיים שלי. בין אם הוא גלוי, ובין אם חבוי, אבל ניתן ללמוד עליי הרבה דרכו. אני יכול להביא אותו לבחורות לפני דייט, שיחליטו אם אני מעניין או לא, אבל אז כנראה כל מה שאני אגיד להן יסתכם ב"כן, כבר קראתי". עד כדי כך.
אז מי אתה, חן פלר?
[המטומטם שכותב את השם שלו ואז מאפשר לאנשים למצוא את הבלוג בגוגל!]
נורא הייתי רוצה לעדכן פה על האינדינגב, אבל אני לא חושב שזה מצדיק את הפוסט ה-400. אולי תקבלו פוסט תמונות ב-401.
ואני יכול גם לעדכן בכך שמצאתי עבודה (היום!) במחסן ספרים, אני הולך לקרוע את התחת, ולא לקרוא אותם, אבל יהיה טוב. ואחותי היום טסה לטיול אחרי צבא שלה (באיחור, היא בת 26) לחצי שנה בערך, ואני מתחבט בשאלה אם לטוס עוד 3 חודשים ולהיתקל בה בניו זילנד. נחיה ונראה.
אבל יותר מכל, אני רוצה שאתם תעדכנו.
קדימה, אני חושב שלפוסט ה-400 שלי מגיעים לי פידבקים. על הפוסט הזה, על הבלוג בכללי (למי שכבר קרא פה פעם) ועל העובדה שאני זונת תגובות, כי גם תגובות נאצה הן תגובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
