החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

חזרה לשידור שבוע שעבר.

כן, התוכנית האגדית בכיכובו של ג'ק "DAMMIT" באוור. בעונה החדשה הוא נלחם כדי להציל את הקריירה של קיפר סאתרלנד.

זה נהדר שעכשיו ש-24 משתלבת נהדר עם היותי בן 24, בכל זאת, העונה השמינית נגמרה כשהייתי בן 20 או 21.

אבל לראות אותה שוב, העלה בי נשכחות.

היו ימים, עוד לפני שהחלה העונה הרביעית או החמישי, שהסדרה שודרה על בסיס יומי בשידורים חוזרים בערוץ 10. אני ואלמוג נשארנו ערים כל לילה, כל אחד בביתו, לראות את הפרק. לאחר מכן כל הדרך לבית הספר דיברנו על הפרק שהיה. לא היו יותר מדי נושאים אחרים לדבר עליהם. על מה אני אדון? על המבחן המתקרב בהיסטוריה? זה כבר היסטוריה.

אבל זה מצחיק, לא משנה כמה סבלת במקום מסויים. תמיד כשתעזוב תרצה לחזור אליו. בדיוק כמו שקיפר סאתרלנד סיים עם 24 לפני כמה שנים והחליט שזה הדבר הכי טוב שהוא אי פעם עשה בחיים שלו (I beg to differ) וחזר לשם.

גם אני, כשסיימתי עם התיכון והתגייסתי לצה"ל, התגעגעתי לתיכון.

כשסיימתי עם צה"ל והגעתי לאזרחות, התגעגתי לצה"ל (כנראה גם צה"ל מתגעגע, יש לי מילואים שבוע הבא).

כשסיימתי עם העבודה בתור גיימר וטסתי לדרום אמריקה, התגעגתי לעבודה.

כשסיימתי עם דרום אמריקה וחזרתי לארץ, התגעגעתי לדרום אמריקה. עדיין מתגעגע לדרום אמריקה. מה אני עושה פה בכלל?

יש לי תשובה לזה - כלום. כבר חודש בארץ הקודש ובקושי סוגר את החודש. מובטל. הפרנסה הקרובה שתהיה לי תהיה מהמילואים.

אבל תקופה שאני לא מתגעגע אליה? היסודי. והתיכון.

אחת הסיבות שנזכרתי בכך קשורה לסיפור שאירע לפני 17 שנה, בערך. שיחקתי בכדורגל עם שלושת החברים הכי טובים שהיו לי כשהייתי בן 8-9 בערך. כמובן, ההגדרה שלי לחברים במהלך כל השנים, ועדיין היום, היא אנשים שהיו מוכנים לסבול את קיומי לצידם בעיקר כי הם יכולים להתעלל בי בלי לראות ממני תגובה אלימה בחזרה. שעיר לעזאזל להשכרה לקבוצות ואירועים פרטיים.

אז, בהמשך לכדורגל, הם לקחו את הכדור שלי והשליכו אותו לפח קרטונים גדול כזה. תמיד אהבנו להיכנס אליו בלי קשר. זה היה נורא משעשע להתפלש בערימות קרטונים. אני נכנסתי להביא את הכדור מהפח, ובמשך די הרבה דקות הם חסמו לי את היציאות ולא נתנו לי לצאת. אני כמובן לא נלחמתי על שלי וחיכיתי שהם יכנעו. אחד מהם, ששמו ישאר במערכת, החליט שהדבר הכי נכון באותו רגע הוא לשלוף את ג'וני הקטן שלו מהמכנסיים ולהשתין לכיווני. לא זוכר כמה הוא פגע בי ואיפה. אבל הפגיעה האמיתית באמת הייתה מנטלית. די רציתי למות באותו הרגע.

לא זוכר אם שמרתי איתו על קשר מאז או לא, הוא התחיל ללמוד בלט והיה לי עצוב שדווקא רקדן בלט השתין עליי, אני עברתי בית ספר מעט אחרי אותו אירוע מסיבות אחרות, והכרתי חברים חדשים. לא שמרתי על הפה שלי יותר מדי וסיפרתי להם "היי, אני חן, פעם השתינו עליי". זה דלף. לא השתן, הסיפור. הוא הגיע לרדוף אחרי גם בחטיבה. גם ככה לא הייתי ילד פופולרי במיוחד, אז להיות ילד לא פופולרי במיוחד שכל השכבה שמורכבת בילדים מגילאים 12 עד 14 יודעת שהשתינו עליו? מתכון לסבל.

וכך היה. אותו סיפור פחות או יותר הרס לי את כל הילדות. את כל חיי החברה שהיו לי. את החשק לקום בבוקר ואת הביטחון העצמי שעד היום מעורער.

אבל למה נזכרתי בזה?

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה בפייסבוק ב-2 בלילה.

אהלן חן, נפלתי במקרה על הפרופיל שלך והשם שלך היה מוכר. האם למדת בבית ספר יסודי בן גוריון בכפר סבא?

הסתכלתי על השם שלו. זה אותו אחד שהשתין עליי. נקרעתי מצחוק. מן צחוק מוזר כזה של "עכשיו באים?". תהיתי אם הוא זוכר מה הוא עשה והגיע לבקש סליחה או סתם להתעדכן, או להפיל אותי בתוכנית פירמידה כמו שחברים ותיקים נוטים לעשות.

נכנסתי לפרופיל שלו וראיתי שהוא חבר של רקדנית בלט. לא גדל להיות הומוסקסואל כמו שחשבתי.

עניתי לו שכן.. שאני זוכר אותו..

רציתי להתנצל על איך שהתנהגתי אליך. אני יודע שזה היה לפני הרבה זמן אבל אני מרגיש רע. אני מקווה שהחיים טובים אליך.

צחקתי עוד יותר. התגובה הראשונה שהייתה לי בראש היא "וואו". שאלתי איך הוא נזכר בזה עכשיו.

זה תמיד ישב לי על הלב. אמרתי לעצמי שאם אי פעם אמצא אותך אגיד לך שאני מצטער.

כתבתי לו שלמרות שעברו מלא שנים מאז, ולא שכחתי, אבל סלחתי לו.

הוא אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.

וואלה יופי, כן, אתה מרגיש נהדר עכשיו. לקח את הבלט עד הסוף ועובד באופרה באסטוניה. הוא נזכר לבקש את הסליחה שלו קצת מאוחר מדי, ואפילו לא ביום כיפור, ועד כמה שבא לי לא לסלוח לו ולצרוח עליו שבגללו הלכה לי הילדות, אני לא יכול להאשים מישהו אחר חוץ ממני.

בכל זאת, חוץ ממנו, כל השנים השתינו עליי. מטאפורית. טיפות של רוע מכל מיני אנשים שהגדרתי בתור חברים שלי טפטפו על כולי. חלחלו.

אחר כך שואלים למה אני לא מסוגל יותר לסמוך על המין האנושי או לסמוך על זה שאעשה מין עם נשים.

אבל היום, אני באמת פחות "מושתן" מהימים של החטיבה. מהימים של התיכון. מהימים בצבא. הייתי כזה צהוב בצה"ל וזה אפילו לא קשור לאירועים מגיל 8.

השתיניתי. וכן, השימוש פה בשורש שמזכיר שתן לא מקרי.

אני כבר לא רק מוקף חברים שרק עושים לי רע כל היום. כלומר, גם, אבל יש משהו מעבר.

אני כבר לא כזה כישלון עם העם הנשי.

אני כבר לא כזה חסר ביטחון.

אני כבר לא כזה ביישן.

כרגע, הדבר היחידי שחסר לי זה מסגרת. מסגרת שבה אני אכיר אנשים חדשים, אהפוך להיות השעיר לעזאזל שלהם, אבל אהנה מכל רגע מזה.

נמאס לי להיות מובטל בבית.

תראו לאן הגעתי, עדכנתי את הבלוג.

טוב, צריך קצת לשמור על האש דולקת למקרה שבאמת אלך להתעסק בתקשורת יום אחד.

עד אז,

להראות.

נתראה כשיהיה לי משהו חשוב לעדכן לגביו.

שומע: