החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

אני יודע, אני כבר לא מעדכן, אני כבר לא כאן, עברתי לרצות קהל של קוראים בפייסבוק ובטוויטר. כבר שכחתי איך לכתוב טקסטים עם יותר מ-140 תווים.

ובכל זאת, יש מן מסורת שאני תמיד אחזור בשבילה לבלוג שלי - מספר 104700 - והיא חגיגת יום ההולדת. של הבלוג, לא שלי.

היום הוא מציין 11 שנים. צץ פה הרבה לפני הפייסבוקים והטוויטרים והסמארטפונים והאינטרנטים האלו שלכם, ועדיין שרד. כמו איזה מאובן. למה אני לא סוגר אותו? בשביל ההיסטוריה. חלק נרחב מהחיים שלי פרוש כאן, שחור על גבי לבן עם עיצוב מינימליסטי, ולפעמים זה בהחלט נחמד לבוא לכאן, לבחור איזה תאריך אקראי מהסקרולר בצד ולקרוא על איך שהייתי פעם. אולי כדאי שאתחיל לגבות.

אני עדיין כותב לאנשים "פעם היה לי בלוג בישראבלוג" ושולח להם איזה פוסט מוצלח שכתבתי ואני עדיין מדי פעם נכנס לפה לראות אם קיבלתי כניסות חדשות למרות שלא כתבתי שום דבר חדש כבר עידנים.

ישראבלוג, טוב שאתה כאן.

אה, ואיך אצלי?

הכל טוב.

אניווי, מזל טוב, בלוג! שיהיה לך עד 120.

באהבה,

חן.