החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

כי מחר... אני מתגייס.

אני אפילו לא יודע איך לחפור בפוסט הזה כמו שצריך בלי לצאת בנאלי, קלישאתי, קיטשי כמו כל אחד אחר שכותב שהוא מתגייס -

 שהצבא גונב אותו,

 שהוא הולך לאכול חול,

 שסוף סוף יש לו מסגרת שתדריך אותו ל-3 השנים הבאות,

 שהחופשה האמיתית היחידה שהייתה ותהיה לו אי פעם הסתיימה

 ושכמה, הו כמה, הוא הולך להתגעגע לבית הספר (טוב, זה רק אני).

החופשה האמיתית שלי החלה מיד לאחר הבגרות בספרות, שהייתה מיד אחרי יום ההולדת ה-18 שלי. מחר, בגיל 18 שנים, 3 חודשים ו-14 ימים (חופשה לא ארוכה כל-כך, מה?) אני הולך לעלות על המדים הלא-נוחים, הירוקים-מזוויעים ולקוות שעדיין יש בנות מטומטמות שעדיין מתות על גברים במדים.

החל מהצו הראשון, עברתי תחנות קטנות בדרך, 2 מיונים שבשניהם נכשלתי.

(זה בטח מפתיע אחרי "ההצלחה" בטסטים)

המיון הראשון, למסלול יעודי לקצונה בלוגיסטיקה, שהסתכם בכך שאני השעיר לעזאזל שלהם, והבחור שקיבל את הדילמה המוסרית הכי קשה. הו, פאן פאן פאן!

המיון השני, שהגיע במפתיע כמה חודשים אחרי, בשביל להיות מש"ק תכנון כח אדם, שכנראה הסיבה שנכשלתי בו הייתה כיוון שהייתי יצירתי מדי ("ארוכים ודקים").

והנה ציטוט מזוייף שלכם:

"רגע! רגע! לא עשית גיבושים לדברים קרביים או משהו?!"

לא, חברימוס, אני ג'ובניק. פרופיל 64 וכמעט-גאה בזה.

"אה, ומה אתה הולך לעשות בצבא?"

אין לי מושג. וזה מה שמטריד אותי יותר מהכל. אני הולך לכלל צה"לי. כולי תקווה שהקצין מיון לא ידפוק אותי במשהו נורא מדי (ולפי האפשרויות ללא-מיון במנילה, אין משהו פחות מ"נורא מדי")

ההכנות לצבא נעשו רק ברגע האחרון, אבל כשחושבים על זה לעומק כל השנה אמרתי לעצמי "יאללה, X אחרון לפני הגיוס!".

למשל, בל"ג בעומר חזרתי ממש מוקדם הביתה, ואז אמרתי "למה אני חוזר הביתה? יש מצב שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה לחגוג ככה הרבה זמן" ויצאתי למדורה אחרת.

ואתמול? סנוקר אחרון לפני הגיוס, למשל.

כל העסק של הצבא קצת מעציב אותי. אני לא יודע, אני לא מרגיש מוכן.

ואף פעם לא באמת רציתי להתגייס. כאילו, הדעה שלי אמביוולנטית, נוטה יותר לכיוון "אהההה למה אני עושה את זה?" אבל בכל זאת נכנעת ללחצים של "אהההה, זאת הסיבה שאני עושה את זה!".

חוץ מזה שאני ג'ובניק, ואין לי הרבה זכויות להתלונן. אפילו החול יותר טעים.

לא בא לי להתנתק לרגע מימי השחרות (או, ביטוי ספרותי/פסיכומטרי), ל-3 שנים, שאחריהן אני פתאום צריך להסתדר לבד. נה.

אבל כנראה שאי אפשר להישאר מפונקים לנצח, רייט?

קיצר, כלום לא ארוז ומוכן למחר. למי יש כוח?

מחר, אני עולה על מדים, מגלה לאן אני מתגייס, בוכה לקצין מיון שיעביר אותי, הוא מתעלם, ואני עולה על האוטובוס ומתחיל את הטירונות הקצרה שלי.

אני הולך להתגעגע.

להתגעגע לסדרות שלי, שימשיכו גם בלעדיי,

להתגעגע לשירים שלי, שלא ימשיכו בלי מישהו שילחץ PLAY.

להתגעגע לאנשים במסנג'ר שלי (קאריןןןןןןןןןןןןןןןןן), שימשיכו גם בלעדיי,

להתגעגע לחברים שלי, שימשיכו גם בלעדיי (ובלי לב, וענבר),

להתגעגע להורים שלי, שפשוט יחשבו שאני בבית הספר,

להתגעגע לאזרחות שלי, שכנראה נפסקה לשנים הקרובות.

אבל לבלוג? נה. הוא לא מתקיים בלי הכותב, ואני לא הולך למנוע ממנו להתקיים.

כי אחרי הכל, אין פוסטים יותר מעניינים מהטירונות.

ואני, חן פלר, מצוייד במדי ב' ופנקס, ועט, והולך לתעד כל טמטום וכל ציטוט שיעשה בטירונות.

צה"ל - ראו, הוזהרתם.

ענבר, קרע להם את הצורה בצוללות, שמעת?

לב, בתור שוטר צבאי בחיים לא דמיינתי אותך. אירוניה, מה?

Waiting for the moon to come and light me up inside
And I am waiting for the telephone to tell me I'm alive
Well I heard you let somebody get their fingers into you
It's getting cold in California
I guess I'll be leaving soon

CHORUS:

Daylight fading
Come and waste another year
All the the anger and the eloquence are bleeding into fear
Moonlight creeping around the corners of our lawn
When we see the early signs that daylight's fading
We leave just before it's gone

She said "everybody loves you
she says "everybody care"

But all the things I keep inside myself
they vanish in the air
If you tell me that you'll wait for me
I'll say I won't be here
I want to say good-bye to you
Good-bye to all my friends
Good-bye to everyone I know

(Daylight Fading, אחד השירים היותר טובים ופחות מוערכים של הלהקה הכי טובה והכי פחות מוערכת, Counting Crows.)

זהו זה, נתראה בסופ"ש אם כך, מה?

חן, ג'ובניק.

וכן, אני יודע שאני אובר-דרמטי.

[שומע: Counting Crows - Daylight Fading]