החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

לא, לא מתתי בזמן השרשראות חיול כמו שחשבתי שיקרה. וגם לא במטווחים, ובשאר הזמן שביליתי בצבא (חודש בדיוק, דארלינ'ס).

רגע, רגע,

איפה העדכון על הטירונות?

לא שכחתי מכם. פשוט חטאתי בחטא 1 מתוך ה-7 שנקרא עצלנות, כי באמת שאין לי תירוצים (עברתי את הטירונות הכי קלה בצה"ל).

התחלתי לכתוב, כבר מהשבת הראשונה שיצאתי, פשוט זה בהמשכים ואין לי כוח להמשיך עד הסוף (אתם יודעים, אני חופר).

עוד לא הספקתי להתאפס על עדכון מלא, והגעתי רק לתחילת השבוע השני.

אז במקום לדחות, ולדחות, ולדחות (היי, זה בדיוק מה שהצבא עושה) החלטתי פשוט לעדכן אתכם עם מה שקורה איתי עכשיו, ופשוט להביא לכם את הטירונות שלי בתור סיפור בהמשכים. דיל?

אז, לפי הפוסט הקודם (תאלצו לדפדף לאוקטובר בשביל הוכחה) נדפקתי בחיל חימוש, בבה"ד 20 בצריפין. ומאותו רגע שנודע לי על כך הייתי בטוח שאני הולך להיות מאחזק נגמ"ש, או מכונאי מרכבה, או פומ"ה, או אכזרית ושאר שמות מצחיקים לכלים גדולים (כמו פטרוצ'י, במכנסיים שלי).

ביום חמישי, 25.10, סיימתי בהצלחה את הטירונות שלי, בטקס השבעה קצרצר שבו בטעות רציתי לקחת איתי את ה-M16 ולהחזיר את הספר תנ"ך למקום (לא בטעות כל-כך). ביום ראשון שהגיע אחריו, הגענו כולנו לבסיס, מוכנים לקבל עלינו את הגזירה שנעסוק בטנקים, ונעשה בעיות, וניכנס לכלא. ובכן, לא בדיוק כך. בשעה 15:00 במהלך מסדר עם הרס"ר כל הפלוגה נעמדה ושובצה.

אני הייתי ברשימה הראשונה, עם עוד כמה מהמחלקה שלי (נדב, רמי, רז, אלון) וכמה מהשאר ותהיתי לאן שלחו אותנו.

ואז הגיע שבי,

ראש המדור שלנו. רנ"ג. בחור ממשוקף, חייכן, ועם כרס שלא תבייש גבר בהריון. בנאדם נחמד דווקא. הוא הודיע לנו ששובצנו במאו"ת. שזה הר"ת של "מודיעין שדה, אופטיקה ותחמושת". מיד עלה לי חיוך על הפנים, ורמי מלמל שהוא בוכה מאושר. הגענו למדור הכי טוב בחיל חימוש (הרע במיעוטו). יכול להיות שזה היה רק למשמע המילה "אופטיקה", מה שנראה לנו בלתי סביר אחרי מה שמנהל בית ספר השח"ר טרח לציין ("אין אופטיקה כרגע הקורס פתוח רק לבנות").

בכל מקרה, המפקדת נטליה הובילה אותנו לכיוון המדור שלנו, נאו"ת שמו, למה? כי הוא מכיל גם קורס אלקטרוניקה. בדרך היא שאלה אותנו אם אנחנו יודעים לעבור מעבר חציה (הייתי בטוח שמגיעים למדור הזה אנשים עם דפ"ר סביר).

עברנו שיחות קצרות למילוי פרטים איתה ועם מפקד נוסף, שראיין אותי. טרח לציין שלמודיעין שדה אי אפשר להגיע בזמן הקרוב, ולכן סביר להניח שנהיה בוחני/מאחזקי תחמושת או אופטיקאים. עם דגש חזק על בוחני/מאחזקי תחמושת. כבר באותו יום יצאנו הביתה (וגיליתי שלוקח לי שעתיים להגיע הביתה מצריפין. בראבו.)

ביום השני כבר עברנו ראיונות נורמליים עם שבי, הוא ציין שאני מאחזק תחמושת (ואני מקווה שהזיכרון או השמיעה שלי מטעים אותי), שהקורס יתחיל ב-18.11 ושלא ניתן להיכנס לקורס אופטיקה או אלקטרו-אופטיקה כיוון שהם מלאים עד אפס מקום (פירוש: אם אין לך פרוטקציה שמעורב בה איזה תת אלוף, נדפקת).

אז מה אני כרגע? ממתין.

המתנה ארוכה, קצת מעיקה (מה יותר מעצבן, לעשות הרבה או לא לעשות כלום?). שגרת היום שלנו בנויה ככה:

קמים בבוקר, עולים על אזרחי ויוצאים לא"ג (אימון גופני) בוקר שמורכב מ-2 סיבובי ריצה קלים ואיזה 7-12 שכיבות שמיכה, או משהו אחר שלא עוזר בכלל. לאחר מכן חוזרים לאוהל כדי לעלות על המדים (מדי א', כי תמיד יכולים להפתיע אותנו ולשחרר הביתה), לקפל את המיטה-שמקפלת-את-הגב וללכת לארוחת הבוקר. לאחר מכן, חוזרים למדור. יושבים, יושבים, יושבים. היי, קוראים לנו לנקות את הזבל בחוץ. וופי. סיימנו. חצי שעה זמן שק"ם. עוד ישיבה. בואו נשחק טאקי. טאקי. ספר. טאקי. נקיון. ארוחת צהריים. שק"ם. נקיון. טאקי. טאקי. ספר. טאקי. ארוחת ערב. 3 שעות ט"ש.

משהו כזה בערך. לפי מה שהבנתם, אני לא עושה כלום כל היום. וזה מעצבן. מסנג'רים אותנו למגוון נקיונות. זאת הייתה השגרה שלנו בשבוע הראשון, קצת מעיקה. לטובתם אני יכול להגיד שיצאנו 2 אפטרים (אחד בראשון ואחד בשלישי), וחמשוש כמובן. כך שזה היה קצת מעודד.

משהו שלא היה מעודד: האוהל הראשון שישנו בו שהכיל הפצצה של יתושים ושל עורבים על הבוקר, הרשימת שמירה על האוהל, לנקות שירותים, להפסיד בטאקי, לחשוב שאתה מאחזק תחמושת, להיסחב עם המיטה והמזרון, מחסור בתאורה באוהל השני שהתמקמנו בו, שכל החיילים מעשנים שם, להיות ממתין.

קטע מצחיק: חוץ מהעובדה שאנחנו משחקים טאקי כל היום, כן? אממ, המפקדת נתנה לנו עונש כי דיברנו בזמן הצעידה לחדר האוכל וגרמה לנו לצעוד עם ידיים מאחורי הגב. נסו לא לצחוק תוך כדי. אה, וגם א"ג בוקר עם קורס מסגרות, שכנראה לא משכילים במיוחד, שטעו בחוקים של משחק תפסוני (כן, כן..) וקשה לתאר את זה כמו שצריך.. נגיד מישהו שנתן לכולנו כיפים והתחיל לברוח, הסתובב, וקלט שאף אחד לא רדף אחריו כי הוא אידיוט.

השבוע השני, והטיפה-יותר-מעניין, התחיל עם טוויסט קטן בעלילה. עבודות גנ"ן, סליחה - רס"פ. אני לא זוכר מתי הם עצרו לנו את הטאקי, אני רק זוכר שבמשך שעתיים הועסקנו אצלו... בלכסח את הדשא. יה בייבי. צוידנו במכסחה ישנה (יש וידאו שמתעד הכל), מגרפה ושקיות זבל. 3 אנשים. נתנאל ("מה? מי?" - המצטיין הפלוגתי, למקרה שתהיתם) התחיל ראשון, כשהשק התמלא הגיע תורו של רמי, ולאחר מכן אני ניסיתי את מזלי, ונעצרתי על ידי שבי. הוא תהה למה לעזאזל הרס"פ נתן לי לכסח את הדשא ללא משקפיים מתאימות וללא אוזניות, ושלח אותי לבקש ציוד מבנאדם בשם מלאך (הא?). קיבלתי. והתחלתי לכסח, וכמובן שכל פעם שהייתי צריך להסתובב נתקלתי בבעיות. 2 קצינים עמדו ליד וצפו בי, כנראה צחקו בינם לבין עצמם, זרקו לי הערות (שלא שמעתי בגלל האוזניות), לקחו את המכסחה לידיים כדי להדגים לי וצעקו לי "יאללה, יותר בכוח! יותר מהר!" ושטויות כאלה. נכנעתי והבאתי לאחרים לכסח ופשוט עקבתי אחריהם עם המגרפה מעמיד פנים שאני עושה משהו.

ביום שני הובטחה לנו הפתעה, שנצא לראות תוכנית טלוויזיה. כמובן שעד השעה 15:40 היינו עסוקים בשגרה היומית שלנו, ואז עברנו תדרוך קצרצר לקראת היציאה להשתתפות בקהל של "מי רוצה להיות מיליונר?".

נאמר לנו שנעלה לאוטובוס עם קורס מכ"ר (מכונאות רכב). Yeepee-K-Yay. מסתבר שבדרך אספנו גם... מ"כיות ומ"כים מהטירונות. וגם את המ"פ. וזה. היה. הזוי. מלא מפקדות ישבו מאחורה ושיחקו קונטקט, וצרחו כל הנסיעה להרצליה כמו פקאצות, או נוער עובדניקיות, מה שתבחרו. וזה עדיין מפחיד. רק מפקדת אחת הכרתי, והיא הייתה מקדימה (מזל שיש שפיות).

להיות בקהל זה הזוי. לא עשיתי את זה מגיל 11 (ובמקרה גם יצא שזכיתי בטיסה אחרי זה. אופס.), אז להיות כחלק מקבוצה לבוש על מדים. בע. האולפן הרבה יותר קטן ממה שהוא נראה, והכסאות עשויים מפלסטיק. נאלצתי להפקיר את החוגר שלי בשביל שלט להצבעה. לפחות הקהל אינטרקטיבי.

היה מצחיק שם, גם כשה"מפקד קהל" נתן פקודות, כמו להימתח במקום (ותחשבו שהקהל מורכב ממפקדים, כן?), והתלהב שבשביל לסמל לנו מתי למחוא כפיים הוא מרוויח 40 אלף בחודש. אחר כך יורם ארבל הצטרף, התלונן במהלך הצילומים שמישהו מדבר איתו באוזניה שלא קשור להפקה, יאדה יאדה. לדעת שאלות שהמתמודדים לא, זה היה כיף. גם הבחור שלא ידע מה החוקים בבייסבול ו-97% מהקהל נתן לו את התשובה הנכונה.

אגב, אני מכריז על היום הזה בתור היום שבזבתי הכי הרבה כסף. החל מפיצה ב-7 שקל בשק"ם, קסטה ב-5 ש"ח שמוכר הארטיקים המעצבן מכר לנו בזמן משחק טאקי, 3 ש"ח שהפסדתי בהתערבות על קולה במשחק טאקי, 10 ש"ח שבזבזתי כדי לקנות בייגלה באולפני הרצליה (גנבים) ועוד 18 ש"ח בערב כדי להזמין פיצה (מה לעשות שהפסדנו ארוחת ערב נורמלית).

יום שלישי, חלפו שמועות שנצא הביתה. לא לפני שעברנו סדרת נקיונות מקיפה בהחלט, גם בכיתות הלימוד. ובמהלכן דניאל ונדב התווכחו וקיללו אחד את השני בריב הכי מטומטם ביקום - מי יותר עשיר. כי, כמובן, שלבוא ממשפחה אמידה זה בושה. או שסתם אין להם חשק להשוויץ. אני לא זוכר מה הם צעקו, רק דברים כמו "אבא שלך קנה לך את אפריקה", "אבא שלך קנה לך 2 פלאפלים", "בוא'נה י'מניאק אבא שלך רכש את כל המדור הזה". יאדה.

וגם בחדר אוכל, קורס אופטיקה או אלקטרוניקה זימרו "יום הולדת שמח" לאיזו מפקדת, ואז צעקו את זה גם לרס"פ שהחליט לאיים "אתה רוצה שאני אכבה עליך את הנרות?"

ואז יצאנו הביתה.

Note To Myself - מרפי נמצא בכל מקום. החלטתי להגיע יותר מהר הביתה, ובמקום לעלות על אוטובוס לכפ"ס מהתחנה המרכזית בת"א, ללכת כמה דקות בשביל לתפוס רכבת (זה 25 דקות מול שעה). כמובן, הרכבת שהייתה אמורה להגיע ב-15:28 חוותה מספר תקלות, שגרמו לי לרוץ לרציף אחר רק כדי לרדת בתחנה של ת"א מרכז ושם לתפוס ריצה עם 2 תיקים כדי להגיע לרכבת לכפ"ס. בראבו.

יום רביעי, תענוג. חזרנו לבסיס ב-11:00. רק בשביל שהמפקדת תבשר לנו שאחרי ארוחת צהריים כמה מאיתנו הולכים לצאת לשמירות בבסיס ובטרמפיאדות. ובכן, כך היה. נדפקתי בשמירה של הטרמפיאדות ביחד עם רמי ואדם.

קיבלו נשק (איכס), קיבלנו אפוד שמכיל 2 מימיות (איכס), 5 מחסניות (6 במקרה שלי) וקסדה (לא, לא התספורת שלי עד כיתה ח') ו"ביקשו" מאיתנו להתייצב ליד החמ"ל ב-15:20. בעיות קטנות בתא המטען של הפורד שהגיע לאסוף אותנו, בעיה כמו "היי, תא המטען מסרב להיפתח ואפילו שבר את המפתח, תאלצו לשבת עם האפודים והמעילים (ונשק כמובן) עליכם." השמירה הייתה בצומת של שער ירושלים, והחלטתי לשמור בטרמפיאדה לכיוון תל-אביב. מצוייד גם במוטורולה, תחבושת אישית וסמ"ר ששמר ביחד איתי (ווהו!). היה על קו הגבול בין מעניין למשעמם, משעמם כי לא עושים כלום, מעניין כי הופכים לפרנואידים לגבי כל בנאדם שמגיע לתחנה, וגם כי ניתן לדבר עם אנשים שממתינים ("למה לעזאזל אתם שומרים כאן?", "למה לעזאזל אתה שומר על מדי א'? אם שוטר צבאי יתפוס אותך הוא יזיין אותך.", "קו XXX עבר כבר?" וכמובן "איך מגיעים ל...?" הקלאסי).

הסמ"ר הלך לבדוק מה עם רמי ששמר על רמלה וביקש ממני לשים עין על בחור עם חולצה שחורה שיושב שם ולא עושה כלום, כנראה שומר על טרקטור. שוב, פרנויה. כבר רציתי לדווח להם שהוא עושה תנועות עם הידיים. גם רציתי לדווח על חייל דוס שהגיע לתחנה עם שקית שחורה וסלולרי ביד. עד כדי כך אני לא סובל אותם?

הדיכאון בשמירה של השעתיים וחצי, מלבד העובדה שהפסדתי פנקייקים בארוחת ערב, הוא שהיום, יום חמישי, נאלצנו להתעורר לפני כולם בשביל לצאת לעוד שמירות בטרמפיאדה, של שעתיים. מה שהכריח אותנו לישון עם נשק בלילה, וגם עם אפוד מלא מחסניות שהחזיק מעמד היטב מתחת למיטה. השמירה בבוקר יותר משעממת.

הבחור עם החולצה השחורה מיום רביעי עדיין היה שם, למעשה, הוא הלך לישון על הטרקטור, עם מזרון, שמיכה וכרית. זה לא משהו שרואים כל יום. השמירה בבוקר, בעיקרון, משעממת יותר כיוון שאנשים לא מחכים לאוטובוס, אלא יורדים ממנו וממהרים לבסיס. אבל אני חייב להגיד שהייתי חייל למופת כאשר כלב שחור במצוקה הגיע לתחנה, ונמרח כמו חתול על הרגליים של הסמ"ר. כלב בודד ליד כביש מהיר, לא הרעיון הכי טוב. הלכתי לקולר ובדקתי את ה"דיסקית" שלו, ומצאתי את השם של הבעלים ומספר הפלאפון שלו. מיד צלצלתי. התאכזבתי. הבחור כבר ידע שהכלב שלו ברח, ושהכלב שלו ברח לכיוון הזה, כנראה ידעו אותו לפניי. חבל, רציתי לשמוע אותו מופתע ומלא תודה. בכל מקרה מסרתי לו פרטים מדוייקים, והוא כבר טען שהוא בדרך. הוא הגיע, פתח דלת והכלב קפץ פנימה, הוא שאל אותי אם אני התקשרתי, עניתי לו שכן, הוא אמר תודה וסגרתי את הדלת כי הוא לא יכל.

אחחח,

מי טען שג'ובניקים לא עושים כלום?

חן, הבוחן.

[שומע: Death Cab For Cutie - A Lack Of Color]