החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

יו, בויס אנד גירלס, אנד בויס הו דרסס אפ לייק גירלס (אימו). ליידיס נ' ג'נטלמן, לט דה שואו ביגין.

(תודו שזאת הכתיבה הכי מעצבנת בעולם אחרי "חעחעחע!!" או YeS I ThInK ItS CoOl)

סתם, נראה לכם יש לי כוח לחפור עכשיו על החיים האזרחיים המשמימים שלי?

שימו לב - הדברים שנכתבו על הטירונות, נכתבו בזמנים שונים, בהמשכים. קשה לי לציין תאריכים, אבל רק שתדעו שלא הכל נכתב באותו היום. החלק הראשון נכתב, אני מאמין, בסופש הראשון. אבל גם הוא היה מורכב ממספר מצומצם של שורות.

רק שלא תחשבו ששכחתי מכם... הנה תתפנקו...

הלו, my fellow americans, הנה אני מעדכן את הבלוג אחרי 4 ימי טירונות 02. קלה, שטותית וקייטנה לגמרי.

החיים הטובים, מה? (אוקיי, שיקרתי)

בקו"ם – שרשרת חיול

הכל התחיל אי שם בבוקר יום שני. אמא, אבא וליטל הגיעו איתי. בבקו"ם פגשתי את ענבר ולב, המתגייסים החדשים, והגיעו להיפרד גם טום, אלמוג, תומר ושני. אווווו.....

השם שלי ושל לב מופיע על הלוח.

פרידה קלה מכולם (+ לחיצת יד נדירה שלי ושל אלמוג), והנה עולים על האוטובוס.

אין צורך להרחיב על מה שעבר עליי, נכון? זה אותו הדבר לכולם.

אני רק אגיד שאני מאלה שהתאכזבו אצל הקצין מיון, שסירב להתייחס לרצון שלהם להתקבל למשהו במחשבים.

"אנחנו ננסה לסדר לך משהו מהשניים הראשונים במנילה, מערך טכני בחיל האוויר או נהג יאדה יאדה".

בקו"ם – תחילת הטירונות

יאפ, ואני ועוד כל שאר הכל"צניקים שהתגייסו יחד איתי נשארנו לעבור טירונות בתל השומר, בבקו"ם, בידיעה שנגיע לבסיסי הטירונות שלנו למחרת. קשה מאוד להגדיר את זה טירונות, כיוון שלא באמת ניתנו עונשים או שהקפידו על משמעת, או דיגום נכון. כמובן שלקח לי בערך 40 דקות ללמוד איך קושרים את הנעליים כמו שצריך.

בעיקר טירטרו אותנו, נתנו לנו משימות כמו לקחת מיטות מתקפלות ומזרונים ולארגן לכולם את הלינה בלילה, אבל זה בערך מה שהיה לנו. לב, כמובן, החליט שזה יהיה משעשע להתעלל ב"מפקדת" שלנו.

"המפקדת, זה נכון שטירונות 02 זה כמו בית הבראה?"

"המפקדת, זה נכון שאני ארזה בטירונות?"

לא עשינו יותר מדי באותו היום, סתם הכינו אותנו לקראת מה שיבוא הלאה.

צריכים לקום בבוקר, השכמה בשעה 4:45 (זה בוקר?), והולכים לישון על המיטה הלא נוחה בתקווה שנירדם.

התעוררתי, גיליתי שהפלאפון שלי רטט כל הלילה והבטריה שלי כמעט חוסלה, כשאין לי ממש זמן להטעין אותה.

אאוץ' מספר #1.

בכל מקרה, אחרי כמה הליכים, לפני העלייה לאוטובוס כולנו גילינו משהו מרתק – אנחנו הולכים לעשות את הטירונות שלנו בבה"ד 20 בצריפין. כלומר, חיל חימוש. אאוץ' מספר #2, שללא ספק מאוד כואב.

בה"ד 20 – באמת תחילת הטירונות

נסיעה באוטובוס עם 2 מ"כיות, שהחליטו שיהיה כיף לטרטר אותנו כל הנסיעה. "30 שניות כדי לבדוק את הגומיות בנעליים, 30 שניות זוז!", "50 שניות כדי לבדוק שכל הכפתורים שלכם סגורים.." יאדה.

הנה, מגיעים. מתאקלמים. נסחבים עם התיקים הענקיים והקיטבג א' שלנו כדי למצוא רחבה גדולה ריקה שמוקפת באוהלים מכוערים. הבית החדש.

מחלקה 2.

כיתות? 6,7,8. כיתה 5 חסרה בינתיים. אני נכנסתי לכיתה 6, ביחד עם שחר נאור, שנאלץ לסבול אותי 3 שנים באותה כיתה בחטיבה, ועוד כמה שמות בולטים:

מיימון (שם משפחה) – הבחור המגודל, המצחיק, האלג'יראי עם ע' גרונית לאללה, אמא שמפוצצת בממתקים ודרך להעלות לכולם את המורל בשניה.

ליאור 'חנת"ר' – החניך התורן בשבועיים הראשונים לטירונות, באופן לא מפתיע. אחלה בנאדם, שימש בתור השעון המעורר שלי לאורך הטירונות (כי הוא התעורר 6 שעות לפני כולם)

מאור צדקה – אחד ממיליון האנשים בשם מאור שהיו במחלקה, הבחור ששימש בתור אלמוג. בין אם זה בגלל הנדנודים לרוץ לשק"מ כל הזמן, או סתם כי איתו נראה לי דיברתי הכי הרבה.

מתן – או, אחלה בנאדם. זה שהיה מוכן לעזור ולהתנדב רוב הפעמים, הקריא זמנים, וכבר הלך לישון במדים. וזה שזכה לסחוב רובה אחרי שכולם כבר נפטרו ממנו.

תום גורליייי – הבחור עם החיוך שלא יורד מהפנים (מלבד יום וחצי שהוא שקע בדיכאון קליני), שהחליט ליזום את ה"חןןןן פלרר" (תבינו בהמשך).

טל שלוש – הע' סמלת שעבד על כולנו ושיתף פעולה עם המפקדות, הבחור ש"משנה שערה אחת בפרצוף ונראה שונה לגמרי" ועוד אחד מהיזמים של "חןןןןן פלררר".

שחר "שחי" נאור – כי תמיד חייב להיות אחד כזה שאתה מכיר מאיפשהו. ואותו, אני מכיר. ביליתי איתו 3 שנים באותה כיתה חטיבה, ומדי פעם נתקלתי בו בספיר מטייל עם תספורת מוהיקן. אה, כן, הוא גזען.

כמובן שלא אלו כל האנשים בכיתה. אבל, heck, אפילו לי אין כוח לחפור יתר על המידה.

To Be CoNtInUeD

(כי אם הייתי מפרסם פה עוד, מה היה הסיכוי שהייתם קוראים?)

חן,

I'm not a private, not yet a soldier

(הולך היטב עם השיר ההוא של בריטני)

[שומע: Great Northern - Home, כי אין כמו בבית]