החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

יום שלישי – 29.7 – פלס"ר 401

צוות: תומר, רן ושני (אוריינטלי משהו)

חיל: אמ, פלס"ר 401.

מיקום: בקעות (חורים).

הגעתי לבסיס. בום. הרס"ר זינק מתוך עמדת הש.ג. והחל לבחון אותי כאילו היה בוחן תחמושת ואני הייתי פגז חסר טבעות אטימה, או רימון חסר עוזניים, או פצמ"ר עם סנפיר שבור. ניצלתי. פעמיים, ת'אמת:

מאירועי יום ראשון – הייתי בחופש, אז לא שמרתי למרות שהייתי אמור.

מאירועי יום שני – הייתי בחר"פ, והייתי אמור לשמור, וגם הורידו אותי מיום שני.

והיום? דורון המעבדיסט ביקש ממני שאחליף אותו, למחר. אז גם היום לא שמרתי.

זה הרגע בו החל הרומן הארוך מאוד שלי עם בקעת הירדן.

הדרך הייתה תלולה ומסוכנת, תומר ומאיר דיברו אחד עם השני במירס בשפת ה"אהההההה",

רן טרח להגביר את הרדיו בתחנת "רדיו לב המדינה" כיוון שהייתי מיעוט אשכנזי,

מצד שמאל בשטחים נראה איזה בית ורוד,

מצד ימין בשטחים נראה ילד על חמור, ונפלו החפצים שהעמיס על החמור,

ותוך כדי כל הרקע מתחלף מירוק מקסים, לחום מדברי.

האחראי עלינו ביחידה ניכר עם שם אשכנזי במיוחד – שמוליק. אבל, הקצין, הפציץ – נידל, שמו. הנוף הראה לנו 2 חד"בים (חדרי ביטחון) ושולחן בחינה, או אוכל, מונח בחוץ.

אני, רן ושני עבדנו לבדנו על חד"ב אחד – פסלתי 2 רימוני הלם. ובין היתר עברתי על רימוני גז, 40 מ"מ גז, פזגז. היה מאוד, מאוד, חם.

אוכל: חשבנו שפה הגיעה הישועה, ובכן, ישו נצלב ממזמן. התור היה ארוך מהרגיל, כשבחוץ אין סבון לשטיפת ידיים. הגיוני, בקושי היו ברזים. בחדר האוכל עצמו נאלצנו לאכול בצלחות מרק. היה סלט גזר, סלט מלפפונים, אורז, פסטה, נקניקיות, עוף. ובינתיים החלטתי לעשוק את כולם ולמלא לעצמי את הבקבוק בפטל מהג'ריקן הראשי.

ציון – עדיף שלא נדבר על זה.

חזרנו לעבודה. רן ושני סילקוני, העדיפו שאעזור לתומר. אז הלכתי לעזור לו. מיינתי מעט זעירה, סידרתי איזה שרשור קטן, וחוויתי התמוטטות ארגז על הברך שלי. למרות הכאבים, המשכתי הלאה – עוד 40 מ"מ תאורה וגז, ואפילו קצת זיקוקין שסידרתי.

בדרך חזרה גילינו שאסף (הספק) ומשאית הליווי שלו, רק בדרך לבקעה. אספנו טרמפיסט, וכיוון שתומר נחמד ירדנו כולנו בראש העין, כשאני במקרה מספיק את הרכבת.

[האהבה של הפלס"ר. לסביבה, זה לזה.]

[תמונה אמנותית. או שלא. למרות שמתאים לנו - חוליית הבהט. עומדים בין הבונקר לשמירות.]

[יותר כמו פל"נ - פלצנות. מה זה נתפוצצה לעזאזל?]

[החיילים בגעגועים הביתה.]

יום רביעי – 30.7 – אגד ארטילרי 215, נחל שורק

צוות: קחו נשימה ארוכה – רונן, אסף, רן, שני, סבטה ודנה

חיל: תותחנים, בייבי.

מיקום: נחל שורק. "היי, רגע, אתה לא בנחל שורק?". Exactly. יצאנו לבסיס שנמצא בצמוד אלינו, עם גדר משותפת. תענוג.

ובכן, לעומת הנסיעה של 2 מטרים בבסיס, אני צריך לעבור דרך ארוכה מהבית עד לבסיס בכל יום (בו-הו, אני ביומיות). הפעם, חוויתי ב-2 דברים מוזרים: הראשון, או מור-לייקלי הראשונה – סופיה. הבחורה השקטה והמנגה-מושפעת שהייתה איתי בקורס. נתקלתי בה בתחנה המרכזית והתחלתי לדבר איתה. כמובן שאנשים, גם סיון, נעצו בה מבטים בגלל התספורת, והיא כולה צועקת בחזרה "מה?!?!".

ואז, האוטובוס עבר בעיר התרבות רמלה, ועצר ברמזור. אני הבטתי ימינה מהחלון וראיתי 4 כלבים על הכביש. 2 רצים במעגלים אחרי 2 אחרים, שבצורה מוזרה היו מחוברים אחד לשני מהישבן. אני לא יודע מה קרה שם, אבל זה היה מחריד.

לא מחריד כמו המשך היום. ובכן, מי שעוקב אחרי העדכונים הסדירים פה יודע שאני מורעל, צהוב, ועתיד להיות רמטכ"ל אם לא הייתי בחימוש, אם הייתי קרבי, ואם הייתי רוצה לצאת לקצונה, ולחתום קבע (ממש קרוב לשם). יום רביעי היה יום שמירה. אבל ברגע שהבנתי שיוצאים לבסיס ליד, אמרתי, "היי, אני יכול לצאת לעזור ולחזור עד השמירה!". טעות מרה, אך שובצתי לשמירה ראשונה בשעה 18:00.

אני הגעתי ברכב עם רונן, רן ושני. מעט אחרינו הגיעו בפורד הסמי-משאית אסף וצוות סבטדנה. היינו חתיכת חוליה. הנציגה ביחידה הייתה קארין, סמלת ראשונה, שהייתה בעברה במרת"ח חתירה. אליה היו שותפים גם אוהד, תחמושתן ("צ'ופר") מאלפי מנשה, איזה נהג מלגזה/אוש-קוש, ועוד קצת שעזרו.

טוב. הבונקר לא היה בונקר. הוא היה סככה עצומה שבה הייתה מסודרת כל התחמושת במשטחים. פעם ראשונה שעיניי חוזות בפגזים אמיתיים, מרעומים, שקי חנ"ה (חומר נפץ הודף) ובחרטה על זה שיצאתי לעזור.

המשימה הראשונה הייתה לסדר את כל שקי החנ"ה לפי סדרות. המשימה חולקה כך שהגברים: אני, רונן, אסף ורן נעביר לבנות את כל הארגזים. הן יפתחו אותם, יוציאו את השקים ויבחנו את הסדרה והתקינות. בפועל, זה אני, רן ואסף מביאים לבנות את הארגזים, פותחים אותם, מוציאים את השקים שהיו כבדים להן, וחלקם גם היו תקועים בדרך החוצה או פנימה, והן פשוט מסתכלות ומציינות מה הסדרה. אנחנו החזרנו בחזרה, והעברנו אותם לערימות כשסבטה ניהלה את העבודה וכיוונה אותנו. עבודת "צוות" מרשימה. אישה, בחינה, כתיבה, עזרה?!?!

המשימה השניה הייתה לקשור את המשטחים שסידרנו. עם הפתקים המקסימים שאחת מהבנות הכינה. ועוד הייתה הוראות קשירה נורא מעצבנת, שדרשה מאיתנו לעבוד אפילו יותר קשה. בואו נגיד שאם לא היינו עובדים מתחת לסככה, הייתי גוש זיעה שנוטף ממנו בנאדם.

המשימה השלישית הייתה ללכת לאכול. במקום לבדוק את אם הדשא של השכן טעים יותר, חזרנו לאכול את הבוץ ללא הדשא בבסיס שלנו. אני רצתי לבירורים לראות מתי אני שומר ואחרי עוד כמה סידורים חזרנו לעבוד. ללא שני, שנאלצה לנטוש בעקבות "די!! נמאס לי!!".

חזרנו בסביבות 13:00. המשכנו בקשירות המעיקות של המשטחים, המשכנו גם באילתורים של באנדים שמצאנו על הרצפה, בתקווה שלא נחתך.

ומגוון משימות: אסף הגיע עם סבטה ודנה, שעה אחרי, אחרי שהעמיס למשאית משטחים ועוד איזה קרשים שאמורים ליצור משטחים. רונן בינתיים הראה את כישוריו המקסימים בתור מלגזן, והסיע את כל מה שהפריע לעבודה, אני ניגשתי לבדוק אילו מאריזות המתכת של שקי החנ"ה היו סגורים בפלומבה, או פתוחים. להרוג את היד שלי בנסיון לפתוח ולסגור את המכסים, ולבחון את התכולה שבפנים. החלטתי שסבטה ודנה יועילו יותר אם הן יבחנו את מה שפתוח, או יביאו לי לפתוח את מה שאין לו פלומבה. רן אילתר שיטות להעמיד פגזים על משטחים הרוסים, או אילתר מעמד לגליל הבאנד. התרשמתי. עד שהוא שהצביע על פגזי תאורה (צהובים) וטען שכל המשפחה שלי שם. חה.

אז עבדנו, ועמלנו. טוב, כמעט כולנו. הן לפחות יכלו למזוג לנו שתיה. אסף באיזשהו שלב חזר איתן לבסיס, ואנחנו המשכנו לעבוד ולקשור עד השעה 15:00, שבה פרשנו, ואני הגעתי לבסיס ישירות בשביל לחתום על אפוד ולהגיע לעליית משמר. ובואו נגיד, שהפרתי כמה כללים של כוננות, והלכתי להתקלח בדחיפות בבסיס. זה היה יום מעיק. כמה חבל שלא האחרון בטרילוגית (ת'אמת, כבר יותר מטרילוגיה) נחל שורק.

[כן, אני באוויר. היה עד כדי כך קשה להכניס את זה פנימה.]

[בנות, איך תעמדו בפיתוי של להיכנס איתי למקלחת? ברצינות, דחוף, מקלחת.]

["אני רוצה את זה ליומולדת!" סבטה, מכוונת את כולנו לשיטת עבודה יעילה.]

[רונן המאו... מן היטב, כדי לסדר את הכל]

גמור, סופית. גם אחרי הטלנובלה של אמש.

רב"ט (רובוטריק) חן פ.