לאור המצב החלטתי לראות אמש את "אפס ביחסי אנוש". המצב, להגדרתי, הוא "היי, יש סרט ישראלי טוב בקולנוע, למה שלא נלך לתרום קצת?". בלי שום קשר לפוליטיקה. ואז, במהלך הסרט המצויין הזה, חמאס מימש את האיומים שלו לתקוף בתל אביב ב-21:00. הוא קצת איחר. בכל זאת, כשאתם מבטיחים אירוע גדול אתם צריכים קודם כל מופע חימום, או הפסקת פרסומות.
אוי, האבסורד. על מסך ענק מופיעה דאנה איבגי במדים, הסרט עוצר, ומכריז קריין באולם להתרחק מהשורות הראשונות, להיצמד לצדדים. נותרו שני זקנים שישבו לידי להישאר במקום שלהם. אף אחד לא יזיז אותם. כל השאר פשוט בהו זה בזה, שלפו את הסמארטפון כדי לצלם את המאורע וחיכו להמשך הוראות. "חזרה לשגרה", הכריזו. אפילו פעמיים. חייב לומר שלראות סרט על צה"ל כשברקע יש את האבסורד הזה מוסיף נפח אפילו יותר טוב ממשקפי תלת מימד.
כבר כתבתי פוסט כאן כשחל מבצע "עמוד ענן". הוא צבר פופולריות יחסית לשאר הבלוג השומם הזה. הגעתי לעמוד הראשי נענע10, ועד היום זאת הגאווה היחידה שלי בחיים. לכתוב כאן שוב פעם פוסט בנוגע למצב בחוץ על מנת לצבור פופולריות, מרגיש לי כמו אלו ששמחים שישראל במלחמה כי זה עוזר להם להרוויח כסף - אזרחים עובדי צה"ל.
אבל לא תכננתי. לא תכננתי בכלל לעדכן את הבלוג הזה בפוליטיקה. אני שונא להביע דעה פוליטית ואני שונא לקחת צד, אבל התעצבנתי.
לא התעצבנתי על ממשלת ישראל שיורה על עזה, לא על ממשלת חמאס שיורה על ישראל ומפסיקה סרטים באמצע, ולא על נבחרות גרמניה והולנד שהשפילו את ברזיל אהובתי.
התעצבנתי על יואב "הצל" אליאסי.
למי שלא עודכן ומקבל את העדכון דרך הבלוג שלי, שזה ממש מפתיע, אז הנה הנתונים ממה שאני שמעתי עליהם.
קבוצה של פעילי שמאל החליטה לצאת להפגין בת"א, דווקא בצל הטילים ודווקא כשמחלקת הפרומואים של החמאס מאיימת להפיל להם טיל על הראש בשעה 21:00. הפגינו, אתם יודעים, כרגיל. נגד הכיבוש, נגד רצח חפים מפשע בעזה, נגד שפיכות דמים. דברים שטותיים כאלו.
ואז, "הצל" בכבודו ובעצמו, אירגן לעצמו את משפחת חסרי הטאקט, "האריות של הצל". קבוצה שמורכבת מאוהדי בית"ר, מאוהדי מכבי תל-אביב, כנופיית "אל יהוד", "כהנא חי", ועוד כל חבר'ה שההגדרה הלא רשמית שלהם היא "ערסים". קרא להם בפייסבוק לבוא ולהפגין... נגד המפגינים.
לא להפגין נגד הערבים, לא לבוא ולעמוד בצד השני ולצעוק "מוות לערבים" או "שצהל יכנס באמאמאמא של הערבים כושלאמא שלהם" ושאר פנינות חוכמה. לא. לבוא לת"א, להתאגד קבוצה של כמה מאות, ולהפגין נגד פעילי שמאל. אם יהיו מכות, למה לא. אם הרבצת לשמאלן מסריח מקומך בגן עדן מובטח.
אני לא יודע מה הלך שם בדיוק. לא נכחתי. שמעתי שאת אחד ממפגיני השמאל הטיחו על הרצפה ובעטו בו, ועל אחד אחר זרקו כסא, ושהמשטרה די התעלמה מכל העניין הזה, אבל גם לא אם היו מדווחים שהיו מכות הייתי יכול לנחש בעצמי.
כמובן, כל מי שהיכה מרגיש גבר גבר עם עצמו. גם אם יקחו אותו למעצר, הוא יטרח לחבוש "כיפת ברזל" על הראש להגנה מהטילים של המערכת המשפטית. ובינתיים, השנאה ממשיכה.
זאת, גבירותיי ורבותיי, ההגדרה האמיתית של "אפס ביחסי אנוש".
אבל מהם לא ציפיתי לכלום, לא מ"הצל", שעושה מוזיקה גרועה ולא מאדי ודר שמדי פעם עושה מוזיקה טובה וגם החליט לצאת על ישראל, אלא ציפיתי מחברים שלי שיהיו קצת יותר משכילים. כתבתי להם בווטסאפ על המקרה, הם כינו אותי "שמאלני". נניח. לא אכפת לי שהם מחזיקים בדעות ימניות, התעצבנתי שזה היה נראה להם לגיטימי שאנשים עם דיעה שונה משלהם יקבלו מכות.
ואני? לפני שתקראו לי פה "שמאלני מסריח" או "ימני מסריח" או סתם "מסריח" כי לא התקלחתי, תקראו שוב ותבינו שלא הבעתי שום דעה בעד או נגד הפלסטינאים. הבעתי רק דעה נגד אלימות ואטימות. זה מרגיש לי כמו שידור חוזר לטעון שאני נגד קטל משני הצדדים, אבל הגעתי למסקנה שזה לא יפסק בזמן הקרוב והשנאה תמשיך לכאן ולכאן. אני פשוט תומך בליברליות, חופש ביטוי (ואני הולך למחוק תגובה של כל מי שיכתוב משהו נגדי) ושאנשים מדי פעם יסתכלו על התמונה הגדולה וימנעו אלימות מיותרת. זה פשוט מרגיש לי מטומטם שאנשים הולכים מכות ברחוב בגלל דיעה פוליטית כשברקע יש טילים שמנסים להשמיד אותם, בין אם הם בימין ובין אם הם בשמאל. למה להשמיד גם מבפנים?
אמרו DIE לאלימות.
אה, ובבקשה, אני סתם פורק עצבים, אל תהפכו את זה לויראלי. אין לי חשק שהאריות של הצל יגיעו אליי הביתה. תודה.
כן, התוכנית האגדית בכיכובו של ג'ק "DAMMIT" באוור. בעונה החדשה הוא נלחם כדי להציל את הקריירה של קיפר סאתרלנד.
זה נהדר שעכשיו ש-24 משתלבת נהדר עם היותי בן 24, בכל זאת, העונה השמינית נגמרה כשהייתי בן 20 או 21.
אבל לראות אותה שוב, העלה בי נשכחות.
היו ימים, עוד לפני שהחלה העונה הרביעית או החמישי, שהסדרה שודרה על בסיס יומי בשידורים חוזרים בערוץ 10. אני ואלמוג נשארנו ערים כל לילה, כל אחד בביתו, לראות את הפרק. לאחר מכן כל הדרך לבית הספר דיברנו על הפרק שהיה. לא היו יותר מדי נושאים אחרים לדבר עליהם. על מה אני אדון? על המבחן המתקרב בהיסטוריה? זה כבר היסטוריה.
אבל זה מצחיק, לא משנה כמה סבלת במקום מסויים. תמיד כשתעזוב תרצה לחזור אליו. בדיוק כמו שקיפר סאתרלנד סיים עם 24 לפני כמה שנים והחליט שזה הדבר הכי טוב שהוא אי פעם עשה בחיים שלו (I beg to differ) וחזר לשם.
גם אני, כשסיימתי עם התיכון והתגייסתי לצה"ל, התגעגעתי לתיכון.
כשסיימתי עם צה"ל והגעתי לאזרחות, התגעגתי לצה"ל (כנראה גם צה"ל מתגעגע, יש לי מילואים שבוע הבא).
כשסיימתי עם העבודה בתור גיימר וטסתי לדרום אמריקה, התגעגתי לעבודה.
כשסיימתי עם דרום אמריקה וחזרתי לארץ, התגעגעתי לדרום אמריקה. עדיין מתגעגע לדרום אמריקה. מה אני עושה פה בכלל?
יש לי תשובה לזה - כלום. כבר חודש בארץ הקודש ובקושי סוגר את החודש. מובטל. הפרנסה הקרובה שתהיה לי תהיה מהמילואים.
אבל תקופה שאני לא מתגעגע אליה? היסודי. והתיכון.
אחת הסיבות שנזכרתי בכך קשורה לסיפור שאירע לפני 17 שנה, בערך. שיחקתי בכדורגל עם שלושת החברים הכי טובים שהיו לי כשהייתי בן 8-9 בערך. כמובן, ההגדרה שלי לחברים במהלך כל השנים, ועדיין היום, היא אנשים שהיו מוכנים לסבול את קיומי לצידם בעיקר כי הם יכולים להתעלל בי בלי לראות ממני תגובה אלימה בחזרה. שעיר לעזאזל להשכרה לקבוצות ואירועים פרטיים.
אז, בהמשך לכדורגל, הם לקחו את הכדור שלי והשליכו אותו לפח קרטונים גדול כזה. תמיד אהבנו להיכנס אליו בלי קשר. זה היה נורא משעשע להתפלש בערימות קרטונים. אני נכנסתי להביא את הכדור מהפח, ובמשך די הרבה דקות הם חסמו לי את היציאות ולא נתנו לי לצאת. אני כמובן לא נלחמתי על שלי וחיכיתי שהם יכנעו. אחד מהם, ששמו ישאר במערכת, החליט שהדבר הכי נכון באותו רגע הוא לשלוף את ג'וני הקטן שלו מהמכנסיים ולהשתין לכיווני. לא זוכר כמה הוא פגע בי ואיפה. אבל הפגיעה האמיתית באמת הייתה מנטלית. די רציתי למות באותו הרגע.
לא זוכר אם שמרתי איתו על קשר מאז או לא, הוא התחיל ללמוד בלט והיה לי עצוב שדווקא רקדן בלט השתין עליי, אני עברתי בית ספר מעט אחרי אותו אירוע מסיבות אחרות, והכרתי חברים חדשים. לא שמרתי על הפה שלי יותר מדי וסיפרתי להם "היי, אני חן, פעם השתינו עליי". זה דלף. לא השתן, הסיפור. הוא הגיע לרדוף אחרי גם בחטיבה. גם ככה לא הייתי ילד פופולרי במיוחד, אז להיות ילד לא פופולרי במיוחד שכל השכבה שמורכבת בילדים מגילאים 12 עד 14 יודעת שהשתינו עליו? מתכון לסבל.
וכך היה. אותו סיפור פחות או יותר הרס לי את כל הילדות. את כל חיי החברה שהיו לי. את החשק לקום בבוקר ואת הביטחון העצמי שעד היום מעורער.
אבל למה נזכרתי בזה?
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה בפייסבוק ב-2 בלילה.
אהלן חן,
נפלתי במקרה על הפרופיל שלך והשם שלך היה מוכר. האם למדת בבית ספר יסודי בן גוריון בכפר סבא?
הסתכלתי על השם שלו. זה אותו אחד שהשתין עליי. נקרעתי מצחוק. מן צחוק מוזר כזה של "עכשיו באים?". תהיתי אם הוא זוכר מה הוא עשה והגיע לבקש סליחה או סתם להתעדכן, או להפיל אותי בתוכנית פירמידה כמו שחברים ותיקים נוטים לעשות.
נכנסתי לפרופיל שלו וראיתי שהוא חבר של רקדנית בלט. לא גדל להיות הומוסקסואל כמו שחשבתי.
עניתי לו שכן.. שאני זוכר אותו..
רציתי להתנצל על איך שהתנהגתי אליך. אני יודע שזה היה לפני הרבה זמן אבל אני מרגיש רע. אני מקווה שהחיים טובים אליך.
צחקתי עוד יותר. התגובה הראשונה שהייתה לי בראש היא "וואו". שאלתי איך הוא נזכר בזה עכשיו.
זה תמיד ישב לי על הלב. אמרתי לעצמי שאם אי פעם אמצא אותך אגיד לך שאני מצטער.
כתבתי לו שלמרות שעברו מלא שנים מאז, ולא שכחתי, אבל סלחתי לו.
הוא אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
וואלה יופי, כן, אתה מרגיש נהדר עכשיו. לקח את הבלט עד הסוף ועובד באופרה באסטוניה. הוא נזכר לבקש את הסליחה שלו קצת מאוחר מדי, ואפילו לא ביום כיפור, ועד כמה שבא לי לא לסלוח לו ולצרוח עליו שבגללו הלכה לי הילדות, אני לא יכול להאשים מישהו אחר חוץ ממני.
בכל זאת, חוץ ממנו, כל השנים השתינו עליי. מטאפורית. טיפות של רוע מכל מיני אנשים שהגדרתי בתור חברים שלי טפטפו על כולי. חלחלו.
אחר כך שואלים למה אני לא מסוגל יותר לסמוך על המין האנושי או לסמוך על זה שאעשה מין עם נשים.
אבל היום, אני באמת פחות "מושתן" מהימים של החטיבה. מהימים של התיכון. מהימים בצבא. הייתי כזה צהוב בצה"ל וזה אפילו לא קשור לאירועים מגיל 8.
השתיניתי. וכן, השימוש פה בשורש שמזכיר שתן לא מקרי.
אני כבר לא רק מוקף חברים שרק עושים לי רע כל היום. כלומר, גם, אבל יש משהו מעבר.
אני כבר לא כזה כישלון עם העם הנשי.
אני כבר לא כזה חסר ביטחון.
אני כבר לא כזה ביישן.
כרגע, הדבר היחידי שחסר לי זה מסגרת. מסגרת שבה אני אכיר אנשים חדשים, אהפוך להיות השעיר לעזאזל שלהם, אבל אהנה מכל רגע מזה.
נמאס לי להיות מובטל בבית.
תראו לאן הגעתי, עדכנתי את הבלוג.
טוב, צריך קצת לשמור על האש דולקת למקרה שבאמת אלך להתעסק בתקשורת יום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
