|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Citizen Chen
ובכותרת: רפרנס תרבותי בנוגע לסרט שמעולם לא ראיתי
[כי הרבה יותר כיף לשחק אותה מבין-עניין מלהבין אותו באמת]
וול, תראו כמה זמן הבלוג הזה קיים. מחודש מרץ, 2005. פאקינג 5 וחצי שנים. זאת אומרת שקיבלתם אותי במגוון תקופות בחיי:
זכיתם לשמוע ממני כשהייתי בתקופת התיכון, עם המבחנים, הבגרויות ופצעי הבגרות.
זכיתם לשמוע ממני, לתקופה קצרה, בין התיכון לצבא, כשהחלטתי סוף-סוף למצוא עבודה והייתי בלבטים הססניים לגבי השירות שלי.
זכיתם לשמוע ממני, ואף יותר מדי, לאורך כל השירות הצבאי שלי, שהגיע לקיצו בשעה טובה (11:45),
וכעת תקבלו אותי בגרסה המעודכנת ביותר - בחור משוחרר, בתהליכי גידול זקן ושיער, שמחפש את המקום שלו בחיים.
(היכונו לפרקים הבאים בסדרה: "חן, הנער העובד והאובד" "חן והטיול הגדול בדרום אמריקה", "חן מספר איך ניצל ממוות בדרום אמריקה", "חן מחליט ללמוד לפסיכומטרי: פוסט אחד מפאת חוסר זמן", "חן מטפס על הקירות", "חן מתחיל ללמוד באוניברסיטה", "חן בין עבודות", "חן, חן, מתי תתחתן?", "חן הולך לפי מסלול שהחברה וההורים הכתיבו לו" והקלאסי, "חן מספר לילדים איך הכיר את אמא שלהם").
אגב, אני ממש שונא אנשים שמדברים בגוף שלישי.
ובכן, אז בשלב זה בחיי, כשבוע לאחר האינדינגב, אני עדיין שרוע בבית. מקבל צורה של כסא יותר משהכסא מקבל את הצורה שלי, מגדל כרס, מגדל זקן בשלבים איטיים ומסתובב עם שפם בר מצווה שמנותק מהשאר ומעדכן את הבלוג יותר מדי.
אבל בין לבין, החלטתי כמובן לנסות למצוא עבודה.
מסע החיפושים החל באופטימיות, כמה חודשים קודם לכן, כשכמעט הובטחה לי עבודה בגלידריה מתחת לבית שלי, ובכן, חצי דקה הליכה, אבל בכל זאת. אז הם הראשונים שהטרדתי לפני השחרור ואחריו, וכשהבנתי שלשמוע מהם "כן" יהיה קשה יותר מלשמוע "לא" מבר רפאלי אחרי שאני מציע לה למרוח אותי בדבש וללקק את הגוף כולו מכף רגל ועד ראש (הרי היא לא עומדת בסקס אפיל המפיל שלי), אז הלכתי לצוד את מבטיהם של מנהלים אחרים.
במהלך הסיבוב הזה ניגשתי ל"צליל", שזהו חלומו של כל אינדי-בוי שיכוון אנשים לשמוע את Fleet Foxes במקום משה פרץ, והם אמרו לי להגיש להם קו"ח אם אני רוצה, אבל שכבר הרבה מתמודדים למשרה הנחשקת. קפצתי לעוד שתי מאפיות, שלא פירסמו שלט אבל הייתי חייב לתהות האם מדוברת בעבודה מועדפת. באחד ענו לי שהם לא יודעים, בשניה ענו לי "זה סיכון", כאילו הצעתי להם לאפות עוגיות חשיש והמשכתי לצעוד. נכנסתי לחנות צעצועים, "להיט בראש", ואחרי שסיימתי להתעסק עם הברביות, תהיתי אם השלט בחוץ עדיין רלוונטי. המוכרת ענתה לי שלא וצעקה לעובד הנוסף להסיר אותו. עצלנית. נכנסתי ל"לחם ארטיזן", ותהיתי אם הם מחפשים עובד. שוב, מאפיה, מועדפת, יאדה. קיבלתי תשובה לא ברורה לגבי המועדפת, אבל הם לפחות ביקשו ממני להשאיר שם וטלפון אחרי שרמזתי להם שיש לי יותר זמן פנוי מלשרים בלי תיק.
המסע הרגלי הקצרצר הזה תם מהר, ולא לימד אותי על עצמי משהו. תשמרו את מוסר ההשכל והעומק לסיפורים אחרים.
בין לבין, אלדר מנסה למשוך אותי לעבוד איתו ב"ביטוח ישיר", בשביל טיפול טלפוני בלקוחות ומבטיח לי שאולי לא אצליח להקים את המסעדה שתמיד רציתי, אבל, בואנה, זה אחלה כסף. אלמוג מנסה למשוך אותי לעבוד כמלווה טיולים, ומבטיח לי שאני לא צריך להיות קרבי, אני לא צריך להיות חובש, ושאפשר גם להגיע "לאבטח" את תגלית, שזאת תגלית מדהימה. תומר מנסה למשוך אותי לעבוד איתו ב-Buy The Way, בתור בריסטה, ושאני אוכל לעשות שם מועדפת אם אשאר מספיק זמן. תומר השני מנסה לפתות אותי לעזור לו במזימות הזדוניות שלו ולעדכן לו אתרים תמורת תפוח ליום עבודה, בערך. ולי? אין לי מושג מה אני רוצה.
נקודת המפנה חלה ביום חמישי. בצהריים התקשרו אליי מלחם ארטיזן, וקראו לי לראיון עבודה ליום ראשון (מחר, כלומר). הנה אני בא, הנה עניבה!
(טוב, לא צריך עניבה, אני הולך לפרוס לחם, לא תשלומים). בינתיים כשאני מתבטל בבית, החלטתי גם לסדר את כל החדר. להפוך אותו על כנו וקנקנו, ואיך שלא כותבים את הביטוי הזה. את כל הציוד הצבאי, שפתאום התווספו לו זוג מדי ב' חדשים, 2 מעילים ומדים של חיל האוויר (הא?) תקעתי באיזשהו ארון, "עד המילואים", את התיקים שהיו זרוקים לי בחדר שמתי במקום אחר, מירקתי את אוסף הקליעים שלי, הכנסתי את ספרי הפסיכומטרי לארון אחר וזרקתי כל מיני דברים. כל מה שנשאר עכשיו הוא באמת לסדר את החדר.
ב-17:00 באותו היום החלה הופעה חינמית של "אלקטרה" בתוך "צליל", כן אותה חנות ממקודם, המוכר שם אמר לי שלום וכנראה חשב לעצמו "הוא חושב שירשים אותי אם הוא בא לראות אלקטרה?". מעט לפני שההופעה החלה קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה - אז אחרי שהודיעו לי שזכיתי בפרס הגדול בלוטו, קיבלתי שיחת טלפון אחרת ממי שהיה מפקד המחלקה שלי (הדגשתי, כי אני צריך ללמוד לדבר על הצבא כעבר) - הוא שאל אותי, אם אני רוצה, לבוא למילואים בשבוע הבא. שוב, רק אם אני רוצה. אז מלבד ההלם הראשוני שגרם לי לשאול אותו "מסתלבטים עליי?" החזרתי לו בגמגום קל את התשובה "לא, לא כרגע". אז, לאחר ההופעה של אלקטרה, לקחתי את הפרסומת של ההופעה וביקשתי מניצן, הסולן האנרגטי מדי שיחתום לי עליו, כמו מעריצה נלהבת ואז החמאתי להם במחמאה הנוראית ביותר "הייתם טובים", מזל שלא הוספתי את המילה דווקא, ו"שיהיה לכם בהצלחה".
עם הגלויה החתומה בידי פיזזתי לעבר הבלוקבסטר שממוקם ממש מתחת לבית שלי, החלטתי לנסות את מזלי שם, ונתקלתי בבחורה צעירה ונאה שבדיוק פתחה את הדלת ביחד איתי לאמא עם עגלה, "את האחראית?" "כן"
"אמ, תהיתי אם אתם מחפשים עובדים. אני בדיוק השתחררתי, ואני גם גר פה מעל."
"אתה מבין במוזיקה?"
"יותר מבסרטים, ת'אמת, אבל מה הקשר?"
"אני צריכה פה מישהו שגם יבין במוזיקה. ללמוד את הסרטים החדשים שמגיעים זאת לא בעיה, אבל לעובדים פה אין מושג במוזיקה." (כן, כאילו שלי יש)
"ושוב, מה הקשר למוזיקה?"
"יש פה גם טאוור רקורדס"
"אה, נכון"
היא הביטה בגלויה שהנחתי על הדלפק. לא בכוונה. "היית באלקטרה?"
"כן, זה נגמר עכשיו"
"והיו אנשים או שזה היה מביך?"
"אמ, היו איזה 20 איש אולי, כולל החבר'ה שהלהקה הביאה."
"והיה מביך?"
"הם לא נראו מובכים במיוחד."
"ושניה, אתה באמת מבין במוזיקה?"
"אפשר להגיד, אני יכול להגיד לך שברקע מתנגן עכשיו The Mall & The Misery של Broken Bells, אם לזה את מתכוונת."
היא חייכה. "טוב, אני לא יכולה להבטיח לך שיהיו הרבה משמרות בהתחלה, אבל תשאיר פה את השם והטלפון, אני אתקשר אליך בראשון."
It's a date!
טוב, לא, אבל אחלה עבודה.
כשסיפרתי את זה לרון, ידידתי מפורום סקראבס משכבר הימים, היא אמרה שזה נשמע כמו קומדיה רומנטית של דרו בארימור. "אולי, אבל היא גדולה ממני בכמה שנים, ובאתי לחפש עבודה." "כן, זה גם שמת'יו מקונהוי בא לחפש" [הכנס/י שחקן אחר]. ואז צחקתי שאם במקרה תועדה השיחה וסיפור האהבה בינינו בבלוקבסטר, יחשבו שאנחנו כמו ב"קדימה, תריץ אחורה", מנסים לשחזר איזה רום-קום שנמחק.
סיפרתי לה, כמובן, על הדילמה הקשה מאחר שהתחייבתי לשתי מקומות עבודה, טרם התחלתי לעבוד בהן, שאני פנוי לגמרי. רוקד על 2 חתונות.
ואז סיפרתי לה על המילואים, שבוע לאחר השחרור, וזרקתי "Just when I thought I was out, they pull me back in", מהסנדק. ואז נזכרתי שאני גם הולך לעבוד במאפיה. הכל פתאום התחבר באורח פלא.
ולעוד חדשות?
- ובכן, למי שעוד לא רואה Community, שיגש לחנות ההורדות הקרובה לדפדפנו וישיג את כל העונה הראשונה. הקומדיה הכי אדירה כרגע.
- אולי אלמוג סידר לנו איזה גיג בפריקת מכולה למחר. אני ארגיש כמו במילואים.
- ישבנו ב"סמסרה" בהרצליה, מקום שאני מחבב כמעט כמו לקבל מכות, כיוון שאלדר חגג יום הולדת 22. הערב הגיע לשיאו כשהחוגג ותומר החליטו להזמין B-52, שזה משקה שמכיל חומרים משכרים ומגעילים, שמגיע מודלק עם אש. תומר לא טרח להקשיב להמלצות המלצר, וניסה לשתות את זה עם האש. הוא נרתע, ונשפך עליו, ועל השטיח, ועל הרגל, ועל היד, והוא עלה באש. באמת שהרבה זמן לא צחקתי ככה. בכל אופן, החלמה מהירה.
השאלון השבועי מדבר על חופרים. אני חושב שמספיק לקרוא את כל מה שכתבתי פה בשביל להבין שאני לא צריך לענות על השאלון.
הנושא החם הוא הלבשה תחתונה. בתרגום לאנגלית מדובר בתוכניות ליליות בערוץ האופנה.
אזר"ח (אפיה זה רצח חיטה)
ח"ן (חם נורא)
פל"ר (פירורים לנקיון רציני)
שומע: The Afghan Whigs - What Jail Is Like, לא יודע, ואין לי מושג.
| |
קלקול קיבה.
אח, הכותרות שלי זה משהו. אם הייתי אחד מאותם פואטיים מתפלספים, הייתה לזה משמעות עמוקה כלשהי. לצערי, מדובר בבעיה רפואית ששולחת את אחיכם (הכוונה אליי בסלנג-מעצבן ולא לאח האמיתי והמעצבן) להטיל את מימיו מהחלק האחורי כבר קרוב לשלושה חודשים. וכן, יכלתי למצוא תיאור פחות מטריד. אני רץ לשירותים בתדירות שאייל גולן משחרר סינגלים לרדיו (ואם הייתי מצחיק, הייתי אומר שהתוצאה זהה).
אבל, נניח, שהייתי רוצה לספק פרשנות-פילוסופית-מטאפורית-בעלת-רבדים-אוונגארדיים לביטוי "קלקול קיבה", במה היה הדבר מתבטא?
האם כדימוי לכך שישנם דברים שמציקים לי בבטן ואני רק מת להוציא אותם החוצה? מה, אין מצב שיכול להפריע לי משהו, זה לא שאנשים בעולם הזה רעים מטבעם, וזה לא שמתייחסים אליי כמו לפח זבל במכונית (אתם יודעים, בועטים בו מצד לצד בין אם יש או אין בו אשפה). וזה לא שיש דברים שאני רק מת להגיד, ולהוציא לאור העולם, והם פשוט נשארים עמוק בפנים, סותמים את המעיים ומסרבים לצאת (כן, זה גם לא מדוייק סימפטומית למחלה שלי, ד"ר האוס).
אולי, אולי, מטאפורה אחרת שהמידע שנכנס לי מאוזן אחת הוא כל-כך נזיל כי אני מרכל כמו גוסיפ גירל והוא פשוט יוצא כל-כך מהר החוצה?
ואולי סתם כל מידע שאני מנסה לעכל פשוט מפורש בצורה לא טובה, ובדיוק כמו בקרוהן, הפרטים החשובים במידע הזה לא נקלטים לאן שצריך, או לחילופין, כל מידע שנכנס לי לראש הוא מזוהם ומלא וירוסים מתחילתו?
טוב, קאט דה קראפ – כמו באלכוהוליסטיים אנונימיים, אני צריך להצהיר – יש לי בעיה. אני לא יודע אם פיתחתי רגישות לחלב, שכל אחד מפתח באיזשהו שלב בחיים שלו, כמו רגישות לכוכב נולד (מלבד אמא שלי, היא חסינה), או שמא פיתחתי רגישות לגלוטן, או שפיתחתי רגישות לשניהם, ואז כשאלך להזמין פיצה אבקש את הרוטב בלבד (ואפילו ללא תוספות, אני משעמם גסטרונומית).
ובכן, את השבוע האחרון ביליתי על האסלה. סתם, לא. אבל בהחלט נחמד לחיות על הקצה. השבוע שלי החל כשסינג'רו את החוליה שלנו, שאמורה להיות אחראית "רק" על פיקוד מרכז, לבחון תחמושת בשני בסיסים ברמת הגולן. כמה צפון? היינו 10 דקות מצומת מסעדה, שבהחלט נמצאת בקצה היקום, אבל חצי שעה מהחרמון. אחרי עבודה ארוכה ומתישה, ואחרי שיצאנו ממסעדה תימנית בקצרין (טעות, טעות) ב-18:00, הופתעתי שהגעתי הביתה כבר בשעה 20:00. התקלחתי כדי להוריד ממני את ניחוחות התחמושת ואת האוויר של רמת הגולן, ומהר הלכתי לביתו של תומר על מנת לראות את גמר המונדיאל.
בעוד שלי לא אכפת מי תנצח רק שיהיה מעניין, כל השאר בעד ספרד, ורק אלמוג בעד הולנד (פחות או יותר, כמו ההערצה שלו להפועל-תל אביב. הוא הנונקונפרמיסט בספורט כמו שאני במוזיקה). מתי שהמשחק יגמר כבר. הייתי גמור מעייפות, והטמבלים האלו מסיימים בתיקו אחרי 90 דקות. לא הספיק לכם?! בערך בדקה ה-105 של המשחק, אחרי שאני נרדם לסירוגין על הכסא, עלתה בי תחושת קבס, כמו שלאנשים שמנים יש תחושה לכבש בלאפה, והלכתי לרוקן את תכולת האוכל באופן אוראלי. למי שלא שחושש שיש פה משהו גס, פשוט תבינו שהקאתי. חשבתי לעצמי שזה הולך נהדר עם קלקול קיבה. חזרתי הביתה ברגל, כשאלמוג לצידי, הוא ממורמר מזה שהולנד הפסידו, ואני סתם עם טעם מר בפי. הלכתי לישון בלי לצחצח שיניים, בלי לארגן דברים למחרת, בלי כלום.
כל הלילה התהפכתי במיטה, וכל פעם שהתעוררתי זה היה מסיוט אחר על המונדיאל. רציני לגמרי. הוא היה תקוע לי בראש ומנע ממני ללכת לישון כמו שצריך. מה פרויד היה אומר על זה?
כשהתעוררתי, הקאתי שוב ואז עליתי על מדים (ראיתם? זה לא קרה ההפך!). לשניה חשבתי שבמצב הרפואי של חל שיפור, אך ד"ר מדחום הוכיח לי אחרת -  "אתה חולה, גבר" – הוא זעק כשהראה 37.8. החלטתי להישאר בבית ולא להנות עם שאר חברי החוליה בבקעת הירדן עם 40 מעלות. ויתרתי על נסיעה לחר"פ בצריפין, וכל היום נשארתי לישון במיטה. סיימתי להקיא, אך החום אינו גמר אומר מלהיעלם.
בערב יום שני, אחרי התאוששות קלה, ניצלתי את אבא שיסיע אותי לביקורופא בנתניה. הוא אמור להיות לקראת טיסה, והעדיף להישאר בריא, אז הושיב אותי מאחורה. חזרה לימי גיל 10 העליזים, לפני שהיה אישור לגאלי לשבת שוטגאן. לא היה יותר מדי תור. נכנסתי במהרה לחדר האחות, שמדדה לי 37.1. תווי הפנים שלי התחלפו בין רגע מבאסה ליותר באסה – למה ד"ר מדחום משקר הפעם? מדוע כזבת והשארת אותי ללא קלפי מיקוח?
נכנסתי לחדר הרופא. רוסי, כמובן. "מה הבעיה?"
"אני משלשל כבר יותר מחודשיים, אבל זאת לא הבעיה."
בזמן שהתחלתי לפרט לו שהקאתי, ושיש לי חום למרות שהמדחום משקר, הוא ביקש ממני להוריד חולצה. עד עכשיו אני צולע. סתם. הוא ראה את השקע שיש לי בחזה, שבזכות תוכנית הבוקר של ערוץ 10 הבנתי ששם התופעה הוא "חזה סנדלרים", ומלמל משהו עם מבטא רוסי על מרפן. "לא, זה לא קשור, יש לי את זה מלידה, זה לא מפריע." "ובדקו אותך?" "כן, עשיתי בדיקות, אין לי בעיות נשימה. הכל תקין." ("בחייאת רבאק, תן לי גימלים ושחרר אותי הביתה!")
חזרנו לשבת בתנוחת רופא וחולה. כלומר, הוא מקליד נתונים במחשב ואני תוהה מה הוא כותב שם. הוא התקשר חיוג מקוצר 03, וכעבור דקה או שתיים, נכנס לחדר רופא רוסי נוסף. אותו אחד שבאתי אליו חודש וחצי קודם לכן, כשאני מתלונן על "שלשול חריף" והוא זרק לי כדורי קלבטן. באותה מידה של אכזבה הוא יכל פשוט לומר לי "אז תוסיף סוכר פעם הבאה."
על הקטע הבא יכלתי למתוח ביקורת חברתית נוקבת. שני רופאים רוסים, מדברים ביניהם בשפת האם, עליי, ואני לא מבין מילה. מדי פעם צצה להם מילה בעברית, מדי פעם צץ להם ה"מרפן" הזה שוב, ומדי פעם הם צחקו ונעצו מבט של "אמ, הוא תופעה מרתקת." הרופא השני, החליט להיות עד לממצאים בעצמו, ובדק אותי עם סטטוסקופ, לאחר מכן ביקשו שאפרוש את כף ידי על השולחן, הסתכלו עליה, לחצו לי על הציפורן רק כדי לראות את הדם מתחמק ואת הציפורן נצבעת בלבן, והדגימו גם על עצמם, ולאחר מכן פנו אליי בשאלה לא קשורה "עשית בדיקת ראיה?" "כן, לפני שהוצאתי רשיון. יש לי משקפיים, אבל מספר קטן." לא ידעתי מה הם הסיקו מזה. הרופא השני נעלם ונשארתי לבד עם הרופא הקודם, שהמשיך להקליד נתונים במחשב.
"אמ, אני רוצה למדוד חום שוב, אני עדיין מרגיש רע.", הוא הגיש לי את המדחום כמה רגעים אחרי, והפעם ביקש שאכניס אותו לבית השחי. הוא עלה עד 37.2 ולפני שהספיק לצפצף הוא שלף אותו החוצה.
"אתה רוצה לנוח בבית?" (HELL YEAH) "כן.. נראה לי שזה יעזור".
וכך הוא הדפיס לי טופס שאות המפתח בו היא ג', כפול 2. הסתכלתי לראות בטופס החופר שהדפיס לי. בחום הוא כתב לי 37.6, משום מה, ואחרי הרבה פרטים לא קריטיים כתב "שינויים בראיה ובאצבעות, דומים למרפן סינדרום". בחיי, הרגשתי מוטציה באותו הרגע. הוא ביקש שאטול קלבטן, שאזל המלאי שלו, ולכן סיפקו לי כדורי Stop It; במקום, שהם תירוץ נהדר לחזור אחרי שלושה ימים למרפאה והתלונן על עצירות. ברצינות, תקשיבו לשם של התרופה, ו-STOP IT. אה, וקיבלתי כדורים נגד אלרגיה (ל-מה?).
אז, לשמחתי הרבה, אין לי את תסמונת מרפן. אמנם, אחד הסימפטומים שלה הוא באמת עיוות בעצם החזה, אך רוב האנשים שלוקים בה הם גבוהים וצרים. זה לא המקרה אצלי.
ואת ימי הגימל, בהחלט ניצלתי בבית. עד עכשיו אני לא מרגיש כל-כך סופר-דופר. למי שחושב שסתם ניסיתי לעקוץ, אז לא, כי החום בהחלט המשיך, מלווה בכאבי ראש. ובלי מילה על הריצות לאסלה.
ביום חמישי, אגב, במקום לחזור לבסיס שלי. התחלתי חיים חדשים בכפר הנופש באולגה, שם למשך החודש הקרוב אני הולך לעבוד בקייטנת בני חיל ליתומי ואלמנות צה"ל. כשאני חוזר לנחל שורק, לתקופה קצרה נורא, הכל יהיה שונה. מתאים שיכתב כאן "המשך יבוא".
ועוד מסקנה - בכל שיר היפ-הופ איכותי ביוטיוב (Talib Kweli, Outkast, Notorious למשל) מישהו יכתוב "That's the shit, fuck lil wayne". שימו לב לזה.
שתהיה לכולנו שבת שלום, קצת יותר בריאה משלי, כיוון שאני עדיין מלווה בחום שעולה ויורד מתי שבא לו, כמו מדד המעו"ף (מה זה בכלל!).
סמ"ר (סירחון ממש רע)
ח"ן (חרא נוזל)
פל"ר (פחמימות, לא רק?)
[שומע: Beach House - Lover Of Mine]
| |
השבוע של שבועות.
טוב, חלפו שלושת השבועות עד השחרור שלי. בשבועות לפני שנתיים נדמה לי שהייתי בקורס, בשבועות לפני שנה נדמה לי ששוב הייתי בקורס, והשנה אני לא יוצא לאף קורס, אני משתחרר, עזבו אותי במנוחה.
שנה שעברה, בשבועות, הייתי במסיבת "בירה ונשירה" במצפה מודיעין, שזאת המסיבה הכי משתלמת שביקרתי בה: 30 ש"ח כניסה, כל האלכוהול חופשי, ונרגילות (לא תודה), ומי שעלה לשיר קיבל חולצה. אני וענבר עלינו, שרנו את "לראות אותה היום", יותר נכון, זאת השורה היחידה ששרתי כי את השאר לא הכרתי. קיבלנו חולצה. וכשירדתי גם גיליתי שדנה, נו, שהייתה איתי בבסיס הגיעה עם חברות שלה וזכתה לצפות בהופעה שלי. יאי!
ובכן, השבוע הנוכחי של שבועות, היה פשוט אחד האדירים שהיו לי. אין לי רגע דל, עוד סקנדל או פסטיבל. ולכם, יהיה כאב עיניים, כי הולך להישפך פה יותר טקסט מדם בהפגנות בתאילנד. אני מקווה (טוב, לטובת הטקסט, לא לטובת תאילנד).
אז, יום ראשון, 16.5, הגיע. שביזות יום א' בפתח. מגיע לבסיס הפעם ללא לווית ניר שנאלץ לתרץ פיזיותרפיה. עולה למעלה, ורונן (המפקד שלי, לאנשים שלא התעדכנו אי פעם) הודיע לי שהיחידה שנצא אליה היא יחידה שעוד לא ביקרתי בה, קשורה לחיל האוויר ותקועה בחור כלשהו בשטחים. לא יכול לפרט יותר מזה (למרות שויקיפדיה עושים זאת יופי). אמנם איזה שעה טרטרתי את עצמי בבסיס כדי לנסות להתחים טופס נשק ואישור להוציא אותו מהבסיס, כל הקצינים והנגדים היו באיזה יום ספורט וחזרו לעשות ארוחת בוקר בריאה. זה היה משעשע. אז אחרי טרחה, נסענו ליחידה. כנראה שזה לא יותר מדי היילייט, לדעתכם, "וואו, הוא היה בצבא באותו יום, איזה הישג שלא היה לו במשך שנתיים וחצי". וול, לבקר ביחידה שעוד לא הייתי בה אחרי שכבר הייתי ב-106 יחידות שונות קודם לכן, זה בהחלט הישג. והיגוון שבו שלחו אותי ואת אורטל (עוד חיילת) באוטובוס ממוגן לבסיס כי לא יכלו לספק לנו אפוד קרמי, סתם כי חיל האוויר פלצנים וחוששים יותר מדי, זה משעשע.
אחה"צ כבר הגעתי הביתה, הלכתי לחדר כושר, וכשחזרתי הלכתי ל"זולה", איפה שאני נפגש עם חבריי הטובים, והפחות טובים, בשביל לשבת לשתות או לשחק או לדבר או לתת מכות לתומר. היא הייתה על סף שיפוצים (שאנחנו עושים) ולא גמורה לגמרי, ישבנו למעלה. כשנעלמו כמה נשארתי רק עם אלדר ועם שני, האקסית של טום אבל עדיין ידידה טובה. מזג אוויר טוב, רוח נעימה, ונוף שמשקיף על כל כפר סבא זה כנראה היום הכי טוב להתחיל להעלות נוסטלגיות ובמקביל להתחיל לתכנן מה נעשה בטיול אחרי הצבא.
יום שני. אני וניר, ההוא שכתבתי עליו קודם, אמורים לסגור לילה בבסיס. כן סוגרים, לא סוגרים. תוהים. אני ירדתי משמירה, הוא נאלץ להישאר. עד שהפנמתי שבאמת ירדתי מהלילה, ועליתי כבר על א' והתחלתי לארגן דברים גיליתי שאני כן צריך להישאר, בשביל איזה 5 שעות. Heck. נו, אז פשוט הלכתי לישון כבר ב-22:00 וקמתי לשמירות שלי בבוקר. עבר ללא בעיה מיותרת, סתם התבאסתי כי קיבלתי את הבשורה שפשוט כל החברים שלי יצאו הביתה, ואני בבסיס. אבל, שוב, לא הייתי בערב בבית.
יום שלישי עפתי כבר ב-10:30 אחרי השמירה שלי מהבסיס, וכשהגעתי והתפרקתי קצת בבית, בלי מקלחת בלי כלום הלכתי שוב לזולה, לצורך שיפוצים. היינו מלא אנשים בהתחלה. עשינו פשוט מהפך שלם. זה התחיל בלאסוף את כל הזבל שהיה, ואז להעיף את כל החפצים שהיה לנו. ספות, שטיח, מזנון, טלוויזיה, מקרר, מנורות. החלק המשעשע בעניין הוא שכל הפריטים האלו עלו לנו 0 ש"ח כיוון שנמצאו ברחוב מתישהו. כן, אולי חתולים השתינו על זה, אבל זה עבר לא מעט חיטוי עם כל הוודקה שנשפכה. אחרי שהעפנו את השטיח וראינו את המצב הגרוע של הרצפה, התחלנו לנסות לשטוף אותה כדי להגיע למסקנה שאין לנו לאן להעיף את המים אחר-כך. ויתרנו קצת בינתיים. כולם החלו בעבודות הצביעה, אני ישבתי בצד וצפיתי בהם, ואלדר חשב שזה נורא משעשע לצבוע אותי בלבן. אסור לי להתקרב אליו כשהוא עם מברשת צבע, או אגרופים חשופים. כשכולם בינתיים החלו להתעופף לארוחת "שבועות" שלהם, נשארתי עם דניאל (הבנאדם שאצלו אנו מתנחלים בבניין), תומר (ראש-ביצה) ואדי (ונדליסט מגיל צעיר), ועשינו את כל השינויים האחרונים. בינתיים חפצים שהוצאנו החוצה התמוטטו ואני נרתמתי לסדר אותם. בינתיים הם התחילו לסדר את המזנונים החדשים שהעלו, ולמקם הכל מחדש. ב-20:00 התחפפתי משם, אחרי לא מעט עבודה. עשינו מן ארוחת ערב חלבית בבית, וכמובן שלא אכלתי כלום מלבד אטריות ובורקס פיצה, כי אני לא חושב של מוצרי חלב. יותר מאוחר בערב כבר זרמתי עם ענבר ועוד חבר שלו מהצבא ו-2 ידידות שלו מרעננה, למסיבת "בירה ונשירה" (אני רואה פה ט/תווי חוזר) שהייתה "מתחת למגדל המים הישן בעמק חפר". וול, יותר לכיוון צומת בית ליד. אחת הידידות של ענבר, שממודיעין שקיבלתי, ממש לא סובלת אותי משום מה, נבהלה מפסל שהיה שם. קצת גוגל וגיליתי שזה פסל לזכרם של 21 החיילים שנהרגו בפיגוע בצומת 9 שנים קודם לכן. המשכנו למסיבה עצמה, היה שומם כשהגענו, שזה אומר ללא תור על הבר. אז, ראיתי את גיא, החבר העתיק שלי מזכרון, ואז שתיתי כמה כוסות יין, ומאז, הכל מעורפל. הייתי גמור כל-כך מעייפות, שמצאתי את עצמי מתעורר ליד בנות אקראיות שצחקו לי בפנים ואת ענבר במקום אחר. אם התעוררתי, כלומר, נרדמתי. בעמידה. מה לעזאזל? יצאנו משם כבר ב-3:00, חשבתי שאני צריך להקיא אבל זאת הייתה אזעקת שווא. יום למחרת גיליתי מאחותי שאני הולך ומדבר מתוך שינה. היא חזרה מאוחר, נוטי (הכלבה) נבחה, ואני קמתי ועמדתי בכניסה לחדר שלי ליד נוטי וקראתי לה, ואז אחותי שאלה אותי "מה אתה עושה ער?" עניתי לה "לא יודע", וחזרתי לישון. הזוי.
יום רביעי העירו אותי בבוקר. לא יודע אחרי כמה שעות שינה, עדיין היו לי מעט כאבי ראש. נסענו לאחותי, זאת שנשואה, לרחובות בשביל לערוך שם ארוחת שבועות. גם המשפחה שלו הייתה שם (אמא, אחות, סבתא וחבר של האמא). דווקא יחסית לשבועות, אכלתי הרבה דברים. אני מופתע לטובה מכישורי הבישול של אחותי. כשהחלק של ההשמנה נגמר עברנו לחלק של הששתלטות, והתחלנו לשחק "סיכון" (אח, אני שונא את השם העברי של המשחק הזה). כמובן, הלך לי הכי גרוע. הגעתי הביתה חזרה אחרי 18:00, כבר מודע מראש לעובדה שאני צריך לנסוע לתל אביב, לקאמל קומדי קלאב. חיכיתי שתומר (אחד אחר, המתנחל) יגיע אליי כדי שנוכל לצאת. אני נהגתי לדרום תל-אביב והאוטו נשאר שלם. גם ביום ההולדת של תומר שחגגנו כמה ימים קודם היינו בת"א בהרכב הזה, אבל לא ברכב הזה, נדב עם טראומות. בכל אופן, נורא הקדמנו, אבל לקחנו את ארבעת הכרטיסים שהגרלתי. בצעד נועז, הם אמרו "יש לנו עוד שעה, אולי נלך לחפש משהו לאכול בחוץ." ובכן, לא רוצה להיות גזען אבל כנראה שבאיזור הזה של תל-אביב, אוכלים רק חרא. או חתולים. לא ראיתי ריכוז כזה של אתיופים כנראה מאז מבצע שלמה או יום ראשון כשהייתי בבסיס. נו, בסדר, אז בתור ארבעה אשכנזים לא נראינו קשורים מדי למקום. נדב, בצעד אמיץ החליט לקנות שווארמה שכנראה הייתה על הגלגל מהעשור הקודם (זה לא כזה רחוק, אבל עדיין), ובזמן שהוא קנה איזה ערס שהכיר את המוכר אמר לו "איכס משהו משהו משהו קוקסינלים." אני חושב שלא שלטתי בפרצי הצחוק שלי באותו הרגע. כשנדב חזר עם השווארמה שלו, 26 ש"ח לפיתה (בדרום תל-אביב??? מה נראה להם???) תומר פשוט צעק לו "תגיד, נדב, אתה עושה איזו מחאה? אתה רוצה תשומת לב?". תומר כנראה חיפש לעצמו תשומת לב, והעדיף לקנות עוגיות ובקבוק שתיה בקיוסק ולהבריח את זה לתוך הקאמל בתיק שלו. המשימה הצליחה. הסדרן עדיין לא נתן לנו להיכנס. חיכינו 10 דקות. ואז הכניסו את כל הזוכים, לשבת בשולחנות מקדימה. ההופעה, אגב, הייתה של יהונתן ברק ומני מלכה מארחים את הדור הבא. קיצר, בולשיט כלשהו. את יהונתן אני רואה כבר פעם שלישית בזמן האחרון, אז הכרתי את הבדיחות. בינתיים עלו אנשים, מצחיקים יותר, מצחיקים פחות, אפילו הסדרן מבחוץ עלה, ובחורה חמודה שמסתבר שהיא חיילת עדיין. אפילו תיקשרתי איתה במהלך ההופעה. טוב, לא כמו ענבר, כשיהונתן שאל אותו מה הוא עושה בצבא "צוללות", "מה זה צוללות? B9 ניצחתי!". קיצר, 2 דברים ראויים לציון היו אחד שמן בקהל שכל שניה הפריע להם, וצחק עם קול בס בדיליי אחרי שכולם סיימו לצחוק, ענה לטלפון בהופעה, וניסה לטעון שרמת גן יותר רחוקה מירושלים בגלל הפקקים. קיצר, אדיר. שאלו "למישהו יש כלב בבית?" הוא ענה "יש לי חתול", החזירו לו "לא שאלתי מה שמת בפיתה." סטנדאפיסט אחר, שקראו לו מוריס, היה נראה כמו ליצן רוצח מטורף ושמן. הייתה לו קרחת ורק בצד שיער, הרבה שיער, והוא דיבר בקול פסיכי. לא משנה מה הוא עשה, נקרעתי מצחוק, והשמן בקהל צחק איתו. נחנקתי, במלוא מובן המילה.
התקפלנו בסביבות 12:00. בכל זאת, צריך לחזור לצבא.
יום חמישי שוב בבסיס. כן, לא חתמתי על חופש אחרי שבועות. וול, אני אוהב כשיש לי שבירות שגרה, אפילו שקצת קרעתי את התחת בשביל זה עכשיו. במקום לצאת לבצע את עבודתי כבוחן תחמושת, יצאתי על תקן ספק תחמושת כי היה מחסור בחיילים. יותר מדי הכנות בבסיס, ושוב הולך להחתים נשק (פעם שלישית שלי השבוע, דאמיט). מארק, אחד החיילים במשרד רישום חוזר עם המשאית העמוסה. אומר לי "זה ליחידה הראשונה, זה ליחידה השניה, וזה לשלישית." "לשלישית? אמרו לי רק שתיים!". יותר מדי פאניקה, מסתבר שזה כן 2 יחידות. עליתי ב-13:00 למשאית עם הנהג הבייניש, אילן. למזלי לא נפלתי על ערס מציק או יותר גרוע ערס שחותך עם המשאית. היחידה הראשונה היתה חטמ"ר עציון. מקום שכבר הייתי בו לא מעט. היה משעשע להתקשר לע. קל"ג, נועם, כיוון שאני כבר מכיר אותו. נו, ללא מלגזה, הוא הצטייד בעוד נגד וקצין וחייל והתחלנו לפרוק את כל התחמושת שמיועדת להם ידנית. התעכבנו שם שעה. יצאנו ליחידה הבאה, למחנה עופר, שם התחמושת הייתה אמורה להתחלק ל-4 יחידות שונות. גם פה הכרתי את הנציג, והוא וכל השאר שבאו איתו פשוט רבו ביניהם וצעקו, ועשו הכל לאט מדי כדי לוודא כמויות, ולמרות שהייתה מלגזה, גם פה התעכבתי שעה. הגעתי ב-18:00 לבסיס, 2 החיילות שנותרו ברישום מחאו לי כפיים על המאמץ (כן, בטח) ונסעתי עם הנהג משאית עד לבית נבלה. אחח.
קצת בבית, ואז הלכנו לשבת בזולה קצת לפני שזרמנו לבלו-בר, כדי לחגוג לדניאל יום הולדת 20 (כן, אני מסתובב עם קטנים ממני!). החלטתי לקחת את האוטו והעמסתי עליו את דניאל, טום, תומר ועוד אחד בשם שי שמדי פעם מצטרף אלינו. היינו שם לא מעט שעות, אבל נקרעתי מצחוק לאורך כל הדרך. הייתי במצברוח כזה טוב שפשוט זרמתי על כל דבר, רקדתי, שרתי ודיברתי עם זרים, וזרות, בלי טיפת אלכוהול. נכנסה לשם בחורה עם חזה שלקרוא לו "גדול" זה בלשון המעטה. אתם מכירים גברים, ככל שהדבר יותר גדול ויותר חשוף, העיניים שלנו חגות סביבות כמו ירח אחר פלנטה. ככה זה כח המשיכה. בהתחלה היא וחברותיה ישבו לידנו. ואז עברנו הצידה ובינינו נדחפה קבוצה אחרת של 3 דתיים ו-2 שאינם, ולא בטוח עד כמה קשורים. הרמנו לדניאל כוסית לכבוד "יום הולדת 17" וגרמנו להרמת גבות של האנשים שם. ואז הוא שאל את הגברת עם החזה, "רגע את גם חגגת יום הולדת?" "לפני שבועיים" "אז למה הבאת בלונים?". במלוא מובן המילה, נפלתי אחורה מהכסא. בינתיים עוד שטויות, 2 הדתיות לידי ביקשו שאאחל משהו לחבר של אחת מהן, שחוגג יום הולדת ובמקרה משרת עם תומר בבסיס, אז אמרתי לו "שתזכה לא לשרת איתו יחד באותו הבסיס." זה מעצבן דתיות שנראות טוב, זה כמו בזבוז משאבים. לאחת שישבה עם הדתיים וליד דניאל, החלטתי לספר שדניאל צריך עזרה לבגרות במתמטיקה. זה לא היה מצחיק מדי. אבל התחלתי איתה. בסוף הערב (שלה לפחות) גם יצאתי עם מספר. נו, הישג מבחינתי. היה פשוט ערב מצחיק.
יום שישי אחרי מעט שעות שינה, איזה 5, קמתי בשביל לסייע לאמא שלי לקחת את נוטי למספרה. באחת הפעמים שהיינו שם היא פשוט השתחררה מהקולר וברחה לה וחצתה כמה כבישים. זה מלחיץ. אז באתי איתה. היו שם עוד 3 כלבים קשורים שאנשים השאירו עד שהתספורת תיגמר. בינתיים פרשתי בשביל להתפלח לאיזה רופא שיניים לראות מה המצב אצלי. "הכל תקין, אבל שיננית דחוף." מה תקין בזה?
נורא ציפיתי לערב באותו יום. חשבתי שנצא יותר מוקדם, אבל יצאנו רק ב-19:00. נסעתי עם תומר, ההוא מההתנחלות שחגג יום הולדת שבוע לפני, ועם אבא שלו לפסטיבל "צליל וזמר" בתחנת הרכבת הישנה בכפר יהושע. היה שם פסטיבל האקורדיון, עם מלא אמנים. למה הלכתי לזה? לא יודע! גם תומר חשב שזה יהיה אחד מהאירועים שאבא שלו מארגן, שאז יש בהם גם אלכוהול, אוכל וקיבוצניקיות. זה לא היה המקרה הפעם. זה היה נראה כמו טיול מאורגן של המכון הגריאטרי. היו שם מאות אנשים, והצעירות היחידו היו מאבטחת, 2 עובדות ערביות וילדה בת 10 בערך שכנראה גם ניגנה על אקורדיון. אבא שלו היה אמור לעלות ב-22:00 בערך, אבל התעלמנו מזה ונעלמנו לנו לטיול רגלי בכפר יהושע עד שנמצא שם חיים. מצאנו אותם, בדמות בנים ובנות בני 12-13, הצקנו להם לאיזה רבע שעה. או שהם הציקו לנו. לא הבינו מה לעזאזל אנחנו עושים שם, ולמה אנחנו לא מצליחים לעלות על הסקייטבורד המפורק המטומטם שלהם! אמרו שכל מי שמגיע למושב הזה מגיע בטעות בדרך לרמת ישי, ואז שאלנו איפה זה רמת ישי, הם כולם הצביעו לאותו המקום. חזרנו את הדרך עד האוטו, הלנשיה המתפרקת שאיתה גם זרמנו לבה"ד 1, ונסענו לרמת ישי. כמובן שעברנו דרכם קודם כדי לשאול אותם איך להגיע. חנינו שם ליד "הבר העברי", אבל כשהמאבטח בכניסה דובר ערבית זה מלחיץ מעט, אז החלטנו לשאול אנשים איך מגיעים ל"בית המרזח". הוא היה במעלה גבעה בחורשה שם, במקום שכנראה רצחו פעם בחורה ואז אמרו "עכשיו נקים פה פאב על זה." אחלה פאב, ת'אמת. 30 סוגי בירות מחבית זה לא משהו שאני רואה הרבה. האוכל גם היה סבבה. והמוזיקה. ובחורה מרעננה שאני מכיר ממזמן, ולמרות שהיא הייתה מיליון פעם בכפ"ס בחיים לא ראיתי אותה, עד עכשיו. הזוי מעט. חזרנו אחרי איזה שעה ומשהו לפסטיבל, הנגנים עדיין היו בעיצומו של השירה בציבור, גם אבא של תומר. עלה לשיר יודק'ה מלהקת הפלמ"ח, שירים שכנראה היו נורא פופולריים בשנות ה-30 אבל לא זיהיתי מהם דבר. אחר-כך התחילו כבר לשיר דברים מוכרים יותר. זרמתי.
והנה, יום שבת. אחרי חדר כושר בצהריים, גם פה לא יכול להיות יום שאני אשאר בבית. חייב שבוע שלם. להיות פעיל. וול, נסעתי ליבנה כדי להיפגש עם מישהי. לא אתחיל לפרט פה יותר מדי, אבל כנראה שמעצבים כבר יהיה לי פוסט שלם בנושא. חזרתי הביתה מספיק מוקדם בשביל ללכת לזולה ולראות את המשחק של ביירן מול אינטר, לא מעניין. כשהוא נגמר, בסביבות 12:00, זרמתי עם אלדר ועם ענבר, איחוד של 2 קבוצות, שוב ל"בלו בר". נהגתי לשם, שוב. אבל העיקר לא להישאר בבית. אז ישבנו שם לא מעט, עם הרבה שיחות ממש מצחיקות, שכנראה אצטרך להעלות פה בפעם אחרת, כי כתבתי יותר מדי.
בכל אופן, למעט משהו אחד. זה היה שבוע(ות) אדיר.
חבל שעל השבוע הזה אני לא יכול לטעון את זה. סיימתי לראות את הפרק האחרון בהחלט של אבודים, והפרק האחרון של 24. שתי הסדרות לא היו חפות מבעיות, אבל הן אלו שגרמו לי להתחיל באמת לראות טלוויזיה, ועל זה מגיע להן הרבה קרדיט.
יאללה, עוד צריך לחזור בלילה לבסיס.
סמ"ל (סקי ממש לבנה)
ח"ן (חלב נוכרי)
פל"ר (פיצה ללא רוטב)
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
