החיים הם כמו סוכריה, קל לקחת אותם מתינוק.

היי, לא יודע מי מכם קרא פה באופן קבוע (שזה עצוב, כי מדובר במספר כל-כך קטן של אנשים, שאני אמור להכיר אותם אישית), אבל בטח תשימו לב שהכל פה השתנה, יחד עם כותב הבלוג.

שם הבלוג

כשפתחתי את הבלוג עם אלדר ב-2005 היא הייתה "ילדים שרוטים לאלוהים" (מבוסס על "ילדים סורגים לאלוהים" של גרייניק ואלתרמן, שמבוסס על הסרט "ילדים חורגים לאלוהים")

מתישהו, במהלך הצבא, והרבה אחרי שאלדר נטש אותי, השם הוחלף ל"ילדים חוגרים לאלוהים". מן משחק מילים מוצלח למדי שהמשיך איתי הלאה.

וזאת הבעיה. אני משוחרר כבר כמעט 4 שנים ועדיין חוגר? אמנם הייתי בחיל חימוש, אבל לא נתקעתי בצבא!

אז קבלו את....

"ילדים בוגרים בלי אלוהים".

כי התבגרתי ואני אתאיסט. אוקיי, ואני בן 25.

הכותרות

טוב, הייתי חייב להשאיר את "החיים הם כמו סוגריה, קל לקחת אותם מתינוק."

עד כמה שזה מזעזע, המשפט הזה עדיין אחד מהמוצלחים שלי.

מה רציתם שאני אכתוב, "החיים הם מה שקורה כשאתה מחכה שאוכל יתחמם במיקרו?"

"החיים הם כמו הבלוג שלי בישראבלוג - לא קורה בהם משהו מעניין"?

התמונות

את התולעת הממשוקפת, עם טקסטים שהוספתי בפאוור פוינט, החלפתי. אחרי שנים.

מחליפה את מקומה התמונה האהובה עליי מהטיול בדרום אמריקה, שצולמה בזמן השקיעה בדיונות החול שליד העיר איקה בפרו.

את היצור הירוק והחמוד שקיפץ ברשימות באנימציית gif העפתי גם כן. חבל עליו.

העיצוב

העיצוב זאת נקודת החולשה שלי. העיצוב הירוק של הבלוג שהיה כאן שנים בתור סימן היכר ("אה, זה הבלוג המכוער הזה") גם החלפתי.

על העיצוב בזמנו, ממזמן ממזמן, היה אחראי גיא. הוא בנאדם כשרוני, אבל גם הוא מתחרט על בחירת הצבעים לבלוג שלי.

ואני, כדי לצאת בסדר עם עצמי ועם כולם, הלכתי על שחור ולבן. פשוט וקל.

הבלוג הזה בכל אופן אמור להתמקד בטקסטים, ולא בעיצוב שלו ברקע. אני לא בא למכור משהו.

העדפתי להפוך אותו מבלוג מעוצב לבלוג עצוב.

עשיתי לו מה שכריסטופר נולאן עשה לסרטי באטמן, או מה שכמרים בארה"ב עושים לילדים קטנים. עשיתי אותו בוגר יותר.

ובנאלי יותר.

הרשימות

התמונות עם הכותרות לרשימות שהכנתי בצייר בקטע אירוני, הועפו מהבלוג בקטע לא אירוני.

בשמאל, בשביל כל המוזיקה, הסדרות והספרים תאלצו לפתוח רשימה נגללת.

בימין, רוב הקישורים: להופעות שצילמתי, לפייסבוק שלי, לישראלוגו המשחק שאני אמור לקדם, לבלוגים שלכם.

וזהו.

התחלתי לעבוד, אגב, אז אולי פתאום לא תהיה לי הזדמנות לעדכן את הבלוג,

אבל גם למקרה שיעמוד פה סטטי, שלא יהיה מכוער.

הצעות לשיפור, בתגובות.

תודה.

חן.

שומע: את אנה קאלבי המדהימה ביחד עם דיוויד ביירן (סולן הטוקינג הדס) עושים קאבר לקרן אן.

[וואו, תאמינו לי שכתבתי את הכותרת הזאת, ורק באמצע הפוסט קלטתי שזה הנושא החם?]

התחזית הצפויה לכותב הנאמן: אחרי חופשת החגים, החופשה תיארך עוד יותר.

אני יודע שהחגים תמו. מראש השנה לא עדכנתי, ביום כיפור צהלתי ושמחתי, ובערב החג של סוכות א פוטרתי.

Wait, what?

נו, טוב, כמו שאמרו ברצח רבין - שלום, חבר. בעצם.. לא, התכוונתי לדבר השני - הכתובת הייתה על הקיר.

כבר חודש לפני הפיטורין עשו לי שיחה מקדימה. אמרו לי שאני אתחיל לעבוד כמו שהם מצפים ממני לעבוד, ונתנו לי שבועיים נסיון. הפצצתי בשבועיים האלו. המכירות שלי היו גבוהות, ועבדתי בפחות אדישות (ועדיין קיבלתי איזה 4 משמרות. אמ.) ונאלצתי לדווח לתום האחמ"ש אחרי כל משמרת מה היה הממוצע מכירות שלי (קפיטליזם זה כיף) והוא גרר אותי כל יומיים כמעט לשיחה. אבל זה ירד בהדרגה. הממוצע שלי פחת ופחת, איזה שולחן גם התלונן עליי בגלל משהו, ואני מניח שהם איבדו את הסבלנות שלהם. המנהלת הודיעה לי ממש אחרי יום כיפור שאני כבר לא אוכל לעדכן את הפייסבוק שלי בשירי בלאק. שאני נאלץ לעזוב ושאשלים את המשמרות שלי לשבוע הזה אם אני מעוניין.

כן, תם לו רומן של 3 וחצי חודשים עם הבלאק. אינספור שירים שפרסמתי בפייסבוק. גלעד שליט הספיק לחזור הביתה. הספיקו לעדכן בחדשות שגלעד שליט אכל צ'יריוס עם חלב 3%, שהוא שתה כוס מים, ולאחר מכן הלך 17 צעדים מהמטבח עד החדר שלו וצפה בתמונות של ביבי נדחף לתמונה שלו. כמה מטא.

הפייסבוק מחולל פלאים. כשכתבתי שאני מובטל קיבלתי הצעת עבודה מעניינת מבן דוד של בעלה של אחותי. הוא הפנה אותי למישהו (דימה), שהפנה אותי למישהו (ניצן), שהפנה אותי למישהו (משה). הם עובדים בחברת ההייטק מרוול (ולא הקומיקסים!) שמייצרת בין היתר מעבדים וצ'יפים למכשירי סלולר. יש להם לקוח נורא גדול, סמסונג שמו, שמשיק מכשיר חדש. ומכיוון שרוצים לראות שהמעבדים עובדים כמו שצריך, צריכים עובדים ישראלים לעבודה זמנית שיריצו עליו סדרת בדיקות באירופה! בלונדון! בשטוקהולם! במילאנו! בפרנקפורט! בפריז! ובורשה (??)

וואו! מדהים!

איך פינטזתי. איך פינטזתי על לעבוד את השעות היומיות שלי, עד 21:00 בערב, ולקחת את האש"ל ולהשתכר איתו בפאב ליד המלון, להעלות איזו מקומית או תיירת לחדר שלי "I was Israeli soldier, I kill arabs, now hi tech!" במן עילגות מושכת ושקרים לבנים. איך הייתי מעדכן את הבלוג בתכיפות בסיפורי אירופה, איך הייתי יודע מה זה להיות לבד ועצמאי בחו"ל, ולקבל את הכסף שחסר לי לטיסה לניוזי ואוסי.

כל-כך פינטזתי, אבל לחיים יש דרך מעניינת להכניס לך בעיטה לפרצוף.

מה, מה פתאום אתם מתקילים אותי בשאלות לוגיקה? מה לפתור לך את האלגוריתם הזה עכשיו? אני יודע שזה לא מורכב, אבל הראש שלי כבר שנים מרחף במקום משלו ולא מתייחס לזה. גמגמתי להם, והראיתי להם שהאייקיו שלי יותר נמוך מטיריון לניסטר. אחרי הראיון, הם העדיפו להעסיק 1027 מחבלים עם דם על הידיים במקום להעסיק אותי.

היה לי כל-כך הרבה זמן לעדכן פה, עם הבטלה בבית, אבל עדיין לא עשיתי את זה. בכל זאת הצלחתי לנצל קצת את החופשה שלי בשביל לעשות דברים, ואפילו לטייל בארץ, כדי שהבגדים שקניתי לטיולים יעלו אבק מהמדבר ולא מהאבק בחדר.

טיילנו, יום אחד בודד ופעוט בנחל משמר ליד ים המלח. שהיו בו אנשים, אבל לא יותר מדי, וזה טוב ללכת למסלול לא מיינסטרימי בסוכות, כי כל השאר היו מלאים באנשים. כמובן שאני נוטה לאבד אמונה בחברים שלי, משני הצדדים. תמיד צריך להיות מישהו שעיר לעזאזל, וזה אני. אבל אם לא הייתי תופס את התקן הזה כנראה שהייתי נטול חברים. אבל כשהולכים 5 וחצי שעות במסלול, ו-90% מהזמן זה פשוט בדיחות על חשבוני, אני יכול רק לשמוח שאולי לפחות אני הנושא שמאחד את כולם יחד לפני שאני אלך לקפוץ מצוק אל מותי.

נכון ליום כיפור, הכנתי את טבלת השמוקים. תמיד כשמישהו אמר משהו שעיצבן אותי, נורא, והכניס לי מתחת לחגורה יצא לי למלמל "שמוק" ואמרתי לו בצחוק "קיבלת נקודה". ביום כיפור התאפסו לכולם נקודות השמוק (רואים? אני כן עושה משהו לפי הדת) והתחלתי רשימה מסודרת כדי לראות מי ינצח בשנה הבאה. למרות שעם כמות השנאה העצמית שלי, יש מצב שאני הזוכה.

רוצים דוגמאות לאנשים שקיבלו ניקוד?

[ברדיו: אתם צריכים נהג אחראי שיחזיר אתכם בחיים בלה בלה בלה]

אני: כן, אני לא בטוח שזה אני, יש מצב שתמותו.

נדב: כן, נמות מזקנה.

[בעצירה בטיול הנ"ל]

אני: טוב, בואו נעשה חידון פילים. למשל, פיל שאוהב ילדים.

ענבר: פדופיל.

אני: פיל בסיגריה.

אור: פילטר.

תומר: פיל שהוא חן... טפיל.

[ובדרך חזרה ממנו]

אני: ענבר, תארגן לנו איזה דאבל דייט.

ענבר: טריפל דייט אפילו! כיתה שלמה אני אסדר לך! כיתה ו' כמו שאתה אוהב.

תומר: הוא אוהב ז'.

נדב: עד שיגיע הרגע שלך עם בחורה ותשלוף את הקונדום מהארנק היא תשאל "מה? עדיין מייצרים כאלו? זה פריט לאספנים!"

כמה אהבה.

אה, אז כן, בנוגע לכותרת - אין לי מושג מה קורה אחרי החגים.

אני עדיין מובטל, אבל לפחות יש לי את האינדינגב בסופשבוע הקרוב.

צפו לסיפורי קרב.

עד כאן, וללא תואר מקדים,

ח"ן (חיפשתי, נכשלתי)

פל"ר (פרנסה לכיס רציתי)

שומע את השיר האדיר הזה: