בני אהובי ילד שלי!
מי יושב שמיים שכתב את גורלם של משפחה זו.
מי אותו יושב שגזר לאהבה זו רק כאב.
זו הייתה אהבה חד צדדית, הוא אהב אותה והיא לא רצתה בו.
הוא רצה משפחה, שהיא תהיה לצידו לכל הימים.
הם התחתנו בשידוך ולא הייתה לה ברירה, הי רצתה ילד שיעביר את זמנה.
היא ילדה אותו ביום קיץ חם בשדה הירוק של אותו עולם עגול.
היא הייתה לו אם שידעה אותו, רכשה לו אהבה וכבוד.
אביו אהב את אישתו כאילו הייתה כל העולם כולו, את בנו לא ידע ולא אהב.
במשך כל היום הייתה לוקחת אותו לשדה ומתחת לשמש מלמדת אותו את סודות העולם. אימו חכמה ויפה ככלה ביום חתונה.
הייתה לו שיר השירים והקדישה אותו לו, הייתה מלמדת אותו כמורה של חיים.
היה לומד ישיבה וקורא בספר כל יום שבת, הייתה לו מורה נפלאה שלא ראו החיים כמותה.
והילד שראה את השנאה בעיני אימו לאביו חש כעס וכאב על אימו.
בכל יום שבילה עם אימו בשדות כאבו עליה הלך וגדל, הוא רצה באושרה וידע שזה ללא אביו לצידה.
אימו ידעה את שנאתו לאביו ולא יכלה לעשות דבר נגד עובדה זו חוץ מלתת לו אהבה וללמד אותו את סוד התשוקה.
עד שביום חורף אחד הלך והרג את אביו בחרבו ושפך דם של הרס על גורלו וגורל אימו.
אימו ידעה שאשם שהרג בעלה היה בנה אך לא עשתה דבר, אעלימה את האשמה וסיפרה שנטרף על ידי אריה בשנתו.
והילד גדל והגיע לבגרות, ולא נזקק עוד ללימודי אימו אך המשיכו לטייל בשדות יד ביד תחת שמש של אהבה.
ובעינהם פרחה לה תשוקה ואהבה שלא נראתה כמותה, ואלו היו ימי עבר של אושר שלא היה כמותו, אך היו אלא ימי החטא שהרסו את ימי עתיד.
ודבר שנראה כה טהור ויפה הפך יום ויום ליותר אפור וכואב.
וליבו של הילד שגדל בכאב מצפונו התמלא גם אושר גדול יותר ויותר על אהבתו שהתממשה והציפה אותו בגלי חלומות על עתיד שלא יבוא.
מקהלה:
טוב ההווה שרומז על כאב עתידי.
ימי האושר כואבים כי לנצח לא נולדים.
גאולת המשקיף בלבד לא תבוא לעולם.
חטא אדיפוס יעלה במחיר של אהבה.
ועכשיו שהבן כבר בוגר יכול לתפוס מקומו של אביו במלוכה.
ועל ידו יושבת אימו ומאהבתו בגוף אחד.
ובשדות אהבתם מתממשת והעם לא ידע דבר.
וחטא הגאווה נתקף, ולא היה מלך טוב לעמו.
ואימו שבאה בימים כתבה לו מכתב פרדה.
בני, אהובי, ילד שלי!
זה הוא בני, אהוב, סופו של עידן.
ברד חמה אדומה ועלייתה של לבנה טהורה לשלטון תימוג לה אהבתנו ותימק לה בשדות.
אהבה של אם אין גדולה עליה, אהבה של מאהבת לא תישבר לעולם.
בני, אהובי שלי, אני עוזבת היום ככל הנראה.
אל תבכה עליי, תסתכל במראה וראה באישוניך אותי הרואה מעינייך.
הייתי לך מורת הדרך ולמדתי אותך את כל סודות העולם.
אוהה, בני, אהובי, ילד שלי..כה לא רציתי שתחטא.
גורלי נגזר לסבל ויגור.
אני עוזבת היום אך תמיד יהיה בנשמתך ובלבך.
מה מר הוא גורלי אך מה מר הוא חטאך.
אוי כאבי לא ייסוג ממני ולמטה לגיהינום ישליכני.
ומחר שתקום זכור אתה בני, אהובי, ילד שלי, אין לך עתיד מזהיר כמו ההווה.
זכור אתה את תפילת הדרך ואתה שיר השירים ששרתי לך, היפה בילדים.
והנה בסערה נכבש לבך, וגדולי האריות טרפו אותו בשנתך.
אתה בני, אהובי, ילד שלי קט, שן וחלום על עתיד שלא יבוא.
זכור את ימי הקיץ החמים בו הלכנו שנינו, בני, אהובי, ילד קט שלי, בשדות ירוקים, טיילנו לנו שנינו זאת הייתה תחילה של אהבה.
זכור אתה בני, אהובי הנערץ.
תישכח ממצפונך את חטאך, טהר את נשמתך ביום הכיפורים וזכור, אין גדול על אלוקים.
אוהב את ספריך ואת דמך.
מקהלה:
או מה יפים הם ימי עבר.
או מה טהורים הם נשמות המלאכים.
קץ הגאולה תבוא ברד חמה.
חטא אדיפוס יחזור במשפחה כה נערצה.
וטובי הילדים, היפה בנשים, אהובי הנצח ירדו לגיהינום כי שם יבוא סופם.
אל תזנח את אלוהיך!
אל תחמוד את רעיך, אל תגזול חיים ואל תבזוז נשמות טהורות.
והנה היא היפה בנשים שבאה בימים.
זאת שראה עולמות גדולים. זאת שדיברה בפני גדולי המלאכים.
אלה שחטאו לא יזכרו לעולם מה טובה של אהבה.
(המשך המכתב)
אהובי, בני, ילד בוגר שלי.
אשמתי הנה בלבד שחרבך שימשה לך ככר ביום מנוחה.
אשמתי בלבך כי לימדתי אותך מהי אהבה אסורה.
ולא ראיתי את גדול הצימאון שלך, כצמא במדבר שטוף שמש.
ואתה למה לא האמנת בגאולה, למה לא האמנת בישועה, למה אהובי, בני, ילד שלי?
למה לא ציפת לסליחה? לא ניסתה לגאול עצמך מדם של אביך.
דם על ידך ועול בכף ידיך.
ואני שחשבתי שאתה תחפור את קברי היום התהפך הוא גורל ואת קברך אני יחפור מחר.
תשוקה שלא תתממש, אהבה של תדע סיפוק.
היום אני לבד, אלמנה ואם שכולה.
למה בני, אהובי, ילד בוגר שלי, למה נתקפת בהיבריס.
הלא הזהרתי אותך מרעות עולם?
לא שימשתי לך אם טובה, פרי אדמה אסור שלי.
ממזר קטן שלי, אהוב לבי הנערץ.
וחרבנו לא תידע סיפוק לעולם.
דם של אביך חרוט על ידך, דם אהבתנו עוד טרי על כפותיך.
אהובי, תשוקתנו לא תידע סיפוק עוד.
והשארתני לבד בימי כאב גדולים אלו.
ואני מביטה לשמים כי זה כל מה שאני רואה, ויודעת אני שאתה לא שם.
גיהינום הוא ביתך החדש, ואני כה בודדה.
אהוב אותי רחוק, אהוב אותי לאט, לא אשכך אותך בבוא הימים.
ואלד לך בן, ואקרא לו על שימך, והוא יהיה ילד תשוקתנו אף שהינו מזרע אחר.
ואתה לא תידע, כי מלמטה לא שומע אתה כלום.
ולהבות גיהינום סוחפות אותך לרוע גדול.
ובנך לא ידע מיהו אביו, ושיגדל אוהב אותו כאילו הוא אתה.
ויצרתי לי אהוב חדש, על דמותך.
וביום הקיץ החם של השנה אקח אותו לשדות ירוקים ואלמד אותו כל מה שלמדתי אני אותך.
ותפילה אשא אני לך.
וביום קבורתך ישיר אני לך את שיר השירים ליפה בבנים.
וישא תיפלה לעילוי נשמתך.
אוהב אותך לנצח בני, אהובי, ילדי הקטון.
והנה היא חרבך, חדה וגדולה.
הנה היא החרב שהרגה את עולמי ביום סגריר אחד.
ועכשיו אניח ראשי ברכות עליה ויבוא אני למטה אלייך אהובי, בני, ילד שלי.
מקהלה:
אין אהבה גדולה משל אימא, אין אהבה שתשבור אהבה של מאהבת.
ותישן היפה בנשים שבאה בימים על החרב שראה כל כך הרבה דמים.
ותישן ותחלום על שמים כחולים שם למטה בין להבות גיהינום.
וילדה הקטן שנשא את שם אביו שלא זרע ממנו ילך עמה למעמקי גיהינום.
(הסוף)
והנה החמה נסוגה ממלכותה, והנה ימי החורף באו לקצם.
והחמה תשלוט, ומדי שנה יצאו המוני ילדים עם אימותיהם לרוץ בשדות ירוקים.
ופרחים ילבבו בשדות.
ומלאכים טיהורי נשמות ירחפו להם.
וחרב הדמים נחה לה בן זרועות האם החוטאת, לא תידע היא עוד סיפוק של תשוקה אסורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
