הקברן הוא אלוהים, בוכה עלינו מלמעלה.
|
| 8/2008
לבד
לחזור למקום הזה... מוזר, אולי חלק אפילו יגידו שקצת פאטתי... במובן מסויים התגעגעתי.
שעה הזויה, כולם בחוץ או בצבא, תקוע בבית בעוד שישי משעמם. חושב על החיים, על מה שהשגתי עד היום, על המערכות יחסים שהיו לי עד היום, שלצערי היו לא מוצלחות. חצי חיוך מלווה בדמעה שזולגת לה במורד הלחי, והקול הקטן הזה שכל הזמן אומר לי "תתחיל לחיות! תפסיק כבר לרחם על עצמך!! עברת את הגיל שבו הכל דרמטי, אתה עוד רגע בן עשרים!"
ועם זאת, זה קשה, קשה לשחזר את הביטחון העצמי שרוסק לחתיכות קטנות בגלל טראומות ילדות, קשה לחייך כשבפנים אתה רוצה לצרוח, והכי קשה זה כל הזמן להרגיש לבד, כל הזמן להיות עטוף בהרגשה של בדידות ושל חוסר איכפתיות מצד האנשים הכי קרובים אליך.
וביום ראשון, כשאני יחזור לצבא, אני יצטרך לשים מסיכה שהכל בסדר, יצטרך לתת את החיוך המאולץ שלי ולעבוד כאילו הכל בסדר.
כמה שאני קטן, וחסר משמעות.
(this is the way you left me, im not pretending, no hope no love no glory, no happy ending)
| |
| כינוי:
Brick In The Wall
בן: 36
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
